טוופיק פיקרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טוופיק פיקרט

טוופיק פיקרט( בטורקית: Tevfik Fikret, בטורקית עות'מאנית: توفیق فکرت, בשמו האמיתי מהמט טוופיק Mehmet Tevfik,‏ 24 בדצמבר 1867 איסטנבול - 19 באוגוסט 1915 ) היה משורר, מורה ופובליציסט טורקי ממוצא יווני. חי בתקופת שלטונו הרודני של הסולטן עבדול חמיד השני. נחשב למשורר החירות והתקווה. בעל גישה פטריוטית והומניסטית, כתב על החיים הקשים של העם הטורקי, נאבק למען קדמה חברתית[1] והוקיע את הרודנות ואת הקנאות (המחזור Rubab-ı Şikeste). .

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוופיק פיקרט נולד באיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית, בשנת 1867 בשם מהמט (מחמד) טוופיק, כבנם של חוסיין אפנדי, שמוצאו היה במרכז אנטוליה (במחוז צ'רקש בסנג'ק ג'נקירי), ושל אשתו, הטיג'ה רפייה הנים, יווניה מן האי כיוס שההתאסלמה. האב, שעבד במנהל המקרקעין באיסטנבול, הוגלה בגלל פעילות פוליטית ושהה שנים רבות רחוק מהבית בחמה, שכם,עכו, אורפה חלב וכו'. הילד התייתם בגיל 12 מאמו שמתה מכולרה. בנסיבות אלה גדלו טוופיק ואחותו סידיקה בבית סבתו. למד בבית הספר התיכון "גאלאטסראי", התיכון הראשון של איסטנבול שהתחדש במאה ה-19 תחת השפעת צרפת. הוא סיים בו בשנת 1888 את לימודיו כראשון במחזורו. עבד כרשם במשרד ממשלתי וכעבור שנתיים נשא לאשה את בת דודתו נזימה. אחר כך קיבל משרת מורה בתיכון גאלאטסראי שבו למד והתמנה בהמשך למנהלו עד שנת 1894. אחרי שנת 1896 ניהל את "מכללת רוברט" (רוברט קולג') שהוקמה על גדת בוספורוס על ידי מיסיונרים אמריקאית כדי לשמש בעיקר נוער נוצרי. בשנת 1906 בנה לעצמו בית תחום המכללה. טוופיק פיקרט נחקר פעמים חוזרות על ידי המשטרה העות'מאנית בגלל דעותיו וכתביו ובעקבות קשריו למתנגדים למשטר של הסולטן עבדול חמיד השני, כמו למשל הסופר האליט זיה אושאקליגיל.

בשנת 1895 לטוופיק ולאשתו נולד בן בשם האלוק.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוופיק פיקרט באמצע קבוצת הכדורגל גאלאטסראי, עם סמל האליפות ליד רגליו

שירו הראשון של טוופיק פיקרט, בסגנון "דיוואן", פורסם ב-31 בדצמבר 1883 בעיתון "תרג'ימן-אי-חקיקאת".[2] בשנת 1894 פרסם את המגזין לספרות "מאלומאט". ב-1896 היה לעורך הראשי של כתב העת "סרווט -אי פינון" (Servet-i Fünûn - "אוצר הידע") שנאבק למען פישוט השפה הטורקית העות'מאנית והתחדשות הספרות הטורקית בהשפעת הספרות המערבית, בעיקר הצרפתית. בעיתון זה הוא שיתף פעולה עם כמה דמויות מן החשובות שבזירה התרבותית המתקדמת העות'מאנית כמו האליט זיא אושאקליגיל, איסמאיל סאפא, מהמט ראוף, סאמיפאשא-זאדה סזאי וחוסיין ג'אהיט יאלצ'ין. כתב העת "סרווט אי פינון" הפך למוקד של "הספרות החדשה" Edebiyat-i Cedide . בשנת 1901 נפל כתב העת קרבן להוראות הצנזורה העות'מאנית. זמן קצר לפני כן, בתחילת השנה 1901 עזב פיקרט את המגזין בעקבות ריב עם הבעלים, אהמט אחסאן. בשנת 1908 אחרי מהפכת הטורקים הצעירים התחיל לפרסם את העיתון "טאנין" ("ההד") שתמך בהתלהבות במשטר החדש, בראשות "הוועד לאחדות ולקדמה". עם זאת לא הסכים להפוך את עיתונו לבטאון של מפלגת השלטון והעדיף לנטוש. די מהר התאכזב מהשלטון החדש וחזר לנהל את התיכון גאלאטסראי. אולם בעת ניסיון המרד הריאקציוני נגד ממשלת "הטורקים הצעירים" ב-31 במרץ 1909 כאות מחאה, קשר את עצמו בשרשראות לשער בית הספר והתפטר מתפקידו. בעת פעילותו כמורה במכללת רוברט התידד פיקרט עם ד"ר פרידריך שראדר שלימד במכללה וחי בקמפוס שלה עם משפחתו. בשנת 1900 שראדר הביע את הערכתו אליו במאמר שפרסם בגרמנית ב"ליטרארישה אכו" (ההד הספרותי"). לפיקרט היו תוכניות שאפתניות להקים עוד בית ספר ומגזינים נוספים לספרות, אך בשלוש השנים האחרונות לחייו הסתגר בביתו. נפטר בגיל 47 בשנת 1915 בגלל סיבוכים של סוכרת שאת טיפולם הזניח. הוא נקבר באחוזת הקבר המשפחתית באיופ. לפני שמת לא יכול להשתמש בידו הימנית וכתב את קובץ השירים לילדים "Șermin" בידו השמאלית[3]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של טוופיק פיקרט במוזיאון גאלאטסראיי

פיקרט נחשב לאבי השירה הטורקית המודרנית. בדומה למשוררים הטורקים הקלאסיים שלט בידע ניכר על המוזיקה הטורקית שהשפיעה על צלילי שיריו. כמו כן קיבל השראה מהשירה הסימבוליסטית והפרנאסיאנית הצרפתית בת זמנו. מצד שני הוא והקבוצת הסופרים מ"סרווט-אי-פינון" התנגדו למגמה הפופולרית לפשט את השפה הטורקית העות'מאנית וביקש להשתמש בשפה גבוהה ולנצל את התחכום והאלגנטיות של מילים מושאלות ממקור ערבי ופרסי[4], מה שהקשה על הקורא הממוצע. הם ניסו חידושים גם בתחום הסגנון והדיקציה. גישתם הוקעה כ"דקדנטית" על ידי סופרים אחרים ובראשם אהמט מידהט.[5]. להבדיל ממשוררים אחרים לפניו ובני זמנו הוא חשף לראשונה בפני הקורא הטורקי פרטים על תהליך העבודה כיוצר שירה, תוך שימוש בידע, בחוש אסתטי ובהשקפה פילוסופית. [6]

בגלל התנגדותו לעריצות נחשב בעיני הציבור הטורקי ל"משורר החירות". שירו "ערפל" (Sis) מתאר תמונה קודרת של הממלכה תחת שלטונו של עבדול חמיד השני: הטרור הצבאי, ההגליות, העוני והרעב, המשפחות ההרוסות, הילדים הנוודים והמקבצים נדבות. הביע מחאתו נגד השלטון בשירים כמו "שנת 1895", "תשובת המשורר" ו"משתה העושקים".[7] כמה שירים מוקדשים לחיי הדייגים, הקבצנים והילדים היתומים.[8]/ בשירו "עיכוב של רגע" גיחך על הינצלות הסולטן, "הצייד המהולל", מניסיון התנקשות שכשל כשהמטען התפוצץ דקה או שתיים לפני הגעת המרכבה המלוכתית. פיקרט גינה גם את הקנאות הדתית ואת המלחמות ("אמונה חומדת קדושים מעונים, השמיים רוצים קרבנות/דם, דם בכל מקום, בכל עת").[9] שירים בעלי מסרים נגד המלחמה והקנאות הדתית היו גם "ההיסטוריה הקדומה", "מול הדגל הקדוש של הנביא", "מלחמת קודש", "בשם הלוחם"("שבו כתב "אתה, הלוחם, אינך מתבייש בבית הקברות הזה?")[10]. בשירו "פרידה מהלוק" שנכתב לרגל נסיעת בנו ללימודים לסקוטלנד, ביכה פיקרט את פאר ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית ואת חולאיה.[11]. . מאוחר יותר הביע את אכזבתו המרה ממהפכת הטורקים הצעירים וכאב מול מלחמת העולם המיותרת שפרצה לא מכבר.[12] בשירו "האני מאמין של הלוק" העמיד מול תפילת "אני מאמין" המוסלמית המסורתית תפילה חדשה (Haluk'un amentüsu" 1911) שבה הביע השקפת עולם אוניברסליסטית והומניסטית ואמונתו כי התקווה הם הצעירים ("כדור הארץ הוא מולדתי ולאומי כל בני אנוש", "אנחנו שטן וג'ין, אין שדים ואין מלאכים, בני האדם יהפכו את העולם הזה לגן עדן, כך אני מאמין").[13] יצירתו השפיעה מאוד על הדור החדש של משוררים כמו למכל, יחיא קמאל ביאטלי.[14].

שנים אחרי מות אביו, המיר הבן הלוק את דתו לנצרות פרסביטריאנית, מה שימש נשק לחוגים השמרניים נגד השקפות אביו.[15]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביתו, המכונה "אשיאן" בתחום מכללת רוברט, הפך אחרי מותו למוזיאון.
  • בית ספר תיכון באנקרה נקרא על שמו

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1899 השיר : Sis (הערפל)
  • "Rubab-ı Şikeste" ( 1900) (הרובאב השבור)
  • "Tarih-i Kadim" (1905) (_ההיסטוריה הקדומה)
  • "Haluk'un Defteri", 1911) (היומן של הלוק)' מוקדש לבנו, הלוּק
  • "Rubabın Cevabı" (1911)
  • "Şermin" (1914)
  • "Son Şiirler" (1952)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mehmet Ali Ekrem Civilizația turcă, Editura Sport-Turism, București, 1981
  • ,Ahmet Ersoy ,Maciej Górn ,Vangelis Kechriotis Modernism: Representation of National Culture vol.III/2 ,Central Europe University Budapest 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mehmet Ali Ekrem 1981
  2. ^ ביוגרפיה באתר "רובקארט" באנגלית
  3. ^ M.Ekrem עמוד 223
  4. ^ Theo Hermans Translating Others, Routledge, Oxon,2014 vol.2, עמוד 332
  5. ^ Theo Hermans, עמוד 332
  6. ^ באתר "רובקארט"
  7. ^ M.Ekrem עמודים 223
  8. ^ M.Ekrem עמודים 224
  9. ^ Talat S. Halman A Millennium of Turkish Literature edited by J.Warner, Ministry of Culture and Tourism Publications Ankara 2009, p.101,
  10. ^ M.Ekrem עמודים 223
  11. ^ Talat S.Halman, עמוד 102
  12. ^ M.Ekrem עמודים 224-223
  13. ^ A.Ersoy et al 2010 עמודים 311-312
  14. ^ ביוגרפיה של יחיא קמאל ביאטלי באתר משרד התרבות הטורקי
  15. ^ A.Ersoy et al עמוד 309