טיבולוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיבולוס

אלבּיוּס טיבּוּלוּסלטינית: Albius Tibullus;‏ 55 לפנה"ס לערך - 19 לפנה"ס) היה משורר לטיני ומחבר אלגיות. ספרי השירה הראשון והשני שלו נשמרו. טקסטים רבים אחרים המיוחסים לו, הם ממקורות שמוטלים בספק.

מעט ידוע על חייו של טיבולוס. ישנם רק מספר אזכורים שלו על ידי סופרים מאוחרים יותר, וכן ביוגרפיה קצרה ממקור מפוקפק. גם לא ידוע שמו הפרטי (praenomen) או מקום הולדתו. גם בשם בית האב (nomen gentilicium) שלו הוטל ספק. הוא השתייך ככל הנראה למעמד הפרשים וירש רכוש משמעותי. כמו ורגיליוסהורטיוס ופרופרטיוס (אנ'), נראה כי הוא איבד את רובו בשנת 41 לפנה"ס במהלך החרמותיהם של מרקוס אנטוניוס ואוגוסטוס קיסר.[1]

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברו העיקרי ופטרונו של טיבולוס היה מרקוס ולריוס מסאלה קורווינוס (אנ'), גם הוא נואם ומשורר, כמו גם מדינאי ומפקד. מסאלה, כמו גאיוס קילניוס מאיקנס, היה במרכזו של חוג ספרותי ברומא. לחוג זה לא היה קשר עם חצר הקיסר ושמו של אוגוסטוס אינו מופיע בכתבי טיבולוס. בשנת 30 לפנה"ס לערך, נשלח מסאלה על ידי אוגוסטוס לגאליה כדי להשקיט התקוממות באקוויטניה ולהשיב את הסדר בארץ זו, וייתכן וטיבולוס היה בפמלייתו. במקרה מאוחר יותר, כנראה ב-28 לפנה"ס, הוא אמור היה ללוות את חברו שנשלח למשימה למזרח, אולם הוא חלה ונאלץ להישאר בקורפו. טיבולוס לא אהב מלחמה, ולמרות שנראה כי חייו נחלקו בין רומא לבין אחוזתו בכפר, העדפתו האישית הייתה לחיי הכפר.[1]

על אבדן רכושו הקרקעי מעיד הוא עצמו. הגורם לאבדן הוא רק מסקנה, אך סבירה מאד. הוא הורשה להחזיק חלק מאחוזתו עם החווילה של המשפחה. ייתכן[2] וטיבולוס היה ה-"contubernalis" (חברו לאוהל) של מסאלה במלחמה האקוויטאנית וייתכן וקיבל עיטורי הצבא הרומי.[3]

טיבולוס מת בטרם עת, ככל הנראה בשנת 19 לספירה, וכמעט מיד לאחר ורגיליוס. מותו הותיר רושם עז ברומא, כפי שמתברר מתוך דברי בן זמנו, דומיטיוס מארסוס (אנ'), ומתוך האלגיה שבה אובידיוס[4] קידש את זכרו של קודמו.[1]

חיבורים קיימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורנס אלמה-טדמה, "טיבולוס אצל דליה".

ספר השירה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הראשון של טיבולוס כולל שירים שנכתבו בזמנים שונים, בין השנים 26-30 לפנה"ס. אהבתו הראשונה, נשואת הספר הראשון, נקראת "דליה" (Delia) בשירים, אולם אפוליוס[5] מגלה ששמה האמתי היה פלאניה (Plania).[1] בנוגע למעמדה החברתי, היא לא הייתה זכאית ללבוש את הסטולה (אנ'), שמלתן של המטרוניות הרומאיות (א, 6, 68). בעלה נזכר כלא נוכח (א, 2, 67). היא מתחמקת מהמשגיחים שהופקדו עליה (א, 2, 15; וגם 6, 7) חיזורו של טיבולוס נשא חן בעיני אמה של דליה, שעליה הוא מדבר בחיבה רבה (א, 6, 57). מחלתו של טיבולוס בקורקירה (קורפו) נזכרת ב-3, 1 ו-55. האלגיה החמישית נכתבה במהלך התנכרות (discidium) ביניהם, והשישית נכתבה לאחר חזרתו של בעלה ובמהלך בגידתה הכפולה של דליה.[3] לא ניתן לקבל תיאור מדויק של מערכת היחסים ביניהם. השירים העוסקים בה אינם מסודרים בסדר כרונולוגי. לפעמים היא מופיעה כרווקה, לפעמים כנשואה, אולם אין שומעים דבר על נישואיה או על מותו של בעלה. אך למרות זאת, ברור כי שהייתה זו היעדרותו של בעלה לטובת שירות צבאי בקיליקיה, שהעניק לטיבולוס את ההזדמנות לפגוש אותה, ושהוא המשיך לעשות זאת גם לאחר חזרתו של בעלה. דליה הייתה חכמה בהונאתה - אפילו חכמה מדי, כפי שטיבולוס הבין כשגילה שהוא לא היה מאהבה היחיד. הפצרותיו לא הועילו ולאחר הספר הראשון אין שומעים יותר על דליה.[1]

מספר אלגיות בספר הראשון עוסקות באהבתו של טיבולוס לנער בשם "מראתוס" (Marathus). טיבולוס מזכיר בספר הראשון גם את "היונה הלבנה מפלשתינה".[6]

אזכור השבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר הראשון מזכיר טיבולוס את יום השבת היהודי, תוך שימוש בכינוי "יום סטורן" (יום שבתאי):[7]

כן, אפילו אני, מנחמהּ, לאחר שמסרתי את הוראותיי טרם עזיבתי,
ברוב דאגתי ביקשתי עדיין סיבות להתמהמה ולהתעכב.
ציפורים או מילים מבשרות רע היו לי לתירוץ,
או היה גם יום סטורן המקולל לעכבני.[8]

תיאור יום סטורן כ"מקולל" לא נועד לאפיין אותו או את המנהג היהודי, אלא את תפקידו כסימן מבשר רעות, בכך שבהיותו יום מנוחה, הוא אמור למנוע מאדם לצאת לדרכים. הערה זו מראה כי טיבולוס הכיר ברמה מסוימת את מהות השבת היהודית.[8] הדבר מבטא את הרושם שחדירת המנהגים היהודים עשתה על החברה הרומאית.[9]

ספר השירה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים סבורים כי הספר השני פורסם ככל הנראה לפני מותו של המשורר בשנת 19 לפנה"ס. הספר קצר מאד וכולל 428 שירים בלבד והוא ככל הנראה אינו שלם. בספר השני מקומה של דליה נלקח על ידי "נמסיס", שגם הוא שם בדוי. נמסיס הייתה ככל הנראה קורטיזנה מהמעמד הגבוה והיו לה מעריצים אחרים מלבד טיבולוס. הוא מתלונן במרירות על מצב השעבוד בו הוא נמצא ועל אכזריותה ולבה הקשוח. ולמרות זאת, נראה כי היא הצליחה לשמור את אחיזתה עליו עד מותו.[1]

אובידיוס[10] כתב בזמן מותו של טיבולוס: "כך נמסיס ודליה ייזכרו לתקופה ארוכה: אחת היא אהבתו האחרונה של טיבולוס, האחרת היא הראשונה". נמסיס היא הנושא בספר ב, 3, 4, 6. אזכורה של "לנה" (lena, ב, 6) מקבע את מיקומה. הקשר נמשך שנה כאשר נכתב ב, 5 (ראו שיר 109). מרטיאליס[11] בוחר בנמסיס כמקור המוניטין של טיבולוס.[3]

סגנון כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנטה גבריאל רוזטי (אנ'), "שובו של טיבולוס אל דליה" (1868).

למרות שאופיו של טיבולוס האיש אינו ברור, דמותה של הפרסונה הפואטית שלו משתקפת ביצירותיו. הוא היה איש חברותי, נדיב ולא-אנוכי, נאמן לחבריו עד להקרבה עצמית (כפי שמודגם בעזיבתו את דליה כדי להתלוות אל מסאלה לאסיה), וכפי הנראה נאמן למאהבותיו. הרוך שהוא מפגין כלפיהן מוגבר על ידי עדינות נדירה בין בני העת העתיקה. כאשר אהובתו נוהגת בו באכזריות, הוא אינו מטיל בה קללות. במקום זאת הוא הולך לקבר אחותה הקטנה, עם זריו ודמעותיו, כדי לקונן על גורלו. משאת הנפש שלו היא פרישה שקטה לאזור הכפר עם אהובתו לצדו. אין לו שאיפה ואף לא השתוקקות של משורר לחיי נצח. בעידן של חומרנות ואמונה טפלה גסות, הוא היה דתי בדרך הרומאית הישנה. סגנונו הבהיר, השלם, אך הלא-מאולץ, הפך אותו לאהוב במיוחד ומיקם אותו, על פי שיפוטו של קווינטיליאנוס, לפני כותבי אלגיות אחרים. באשר לחן טבעי ועדינות, לחדות הרגש וההבעה, הוא עומד יחיד. הוא כמעט ואינו מעמיס על שורותיו למדנות אלכסנדרונית. אולם המנעד שלו מוגבל. טיבולוס הוא יותר מהוקצע ויותר מוזיקלי, אולם עלול להפוך לחד-גוני. פרופרטיוס, עם קשיחות מזדמנת, הוא יותר נמרץ ומגוון. ברבים משיריו של טיבולוס ניתן למצוא יצירה סימטרית.[1]

דוגמאות של טיבולוס במיטבו ניתן למצוא בספר א, 1, 3, 94-89; 5, 36-19; 9, 68-45; וספר ב, 6.[3] קווינטיליאנוס אומר: "גם באלגיה אנחנו מתחרים ביוונים, שמתוכם עבורי המחבר טיבולוס נראה הכי מלוטש ואלגנטי".[12]

ייחוסים מוטלים בספק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה משיריו של טיבולוס אבדו. אולם מצד שני, חלק גדול מהיצירות המיוחסות לו חוברו על ידי אחרים. רק על הספרים הראשון והשני אין מחלוקת שהם פרי עטו.[1]

ספר השירה השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר השלישי, הכולל 290 שירים, נכתב על ידי מחבר ברמה נמוכה הרבה יותר. המחבר קורא לעצמו ליגדאמוס (Lygdamus) והאהבה שהוא שר על ניאירה (Neaera). יש לו מעט כישורים פואטיים וסגנונו דל ויבש. יש לו דברים רבים המזכירים ומחקים את טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס.[1] לא ידוע מתי שיריו נוספו על שיריו האותנטיים של טיבולוס.

ספר השירה הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדת הספר הרביעי מהשלישי לא נעשתה בעת העתיקה, אלא על ידי המלומדים האיטלקיים של המאה ה-15. הספר הרביעי מכיל שירים באיכויות שונות מאד. הראשון הוא יצירה על הישגיו של מסאלה והוא דל מאד. המחבר אינו ידוע, אולם הוא בוודאי לא היה טיבולוס. השיר עצמו נכתב בשנת 31 לפנה"ס, שנת היותו של מסאלה קונסול.[1]

11 השירים הבאים נוגעים לאהבותיהם של סולפיקיה (Sulpicia) וקרינתוס (Cerinthus). סולפיקיה הייתה גבירה רומאית ממעמד גבוה וייתכן שהייתה בתה של ולריה, אחותו של מסאלה. האלגיות על סולפיקיה נחלקות לשתי קבוצות: הראשונה (ד, 6-2) מכילה 94 שורות, שבהן חמישה שירים בעלי-חן. הקבוצה השנייה (ד, 12-8) מכילה את מכתביה של סולפיקיה עצמה. הם קצרים מאד, רק 40 שורות בסך הכל, אולם בעלי עניין רב, באשר הם שירי האהבה היחידים ששרדו, שנכתבו על ידי אשה רומאית. השתפכויותיהם הישירות ומלאות התשוקה מזכירות את גאיוס ולריוס קאטולוס. הסגנון והמשקל המטרי מגלים טירונית בכתיבה פואטית. השיר ה-13 (24 שורות) הוא לכאורה של טיבולוס, אולם הוא לא יותר מקנטו (אנ') (ציטוט של שיר) מטיבולוס ופרופרטיוס. השיר ה-14 הוא מכתם קטן בן 4 שורות שלא ניתן לקבוע את מחברו. השיר האחרון הוא המכתם או הקטע מאת דומיטיוס מארסוס הנזכר למעלה.[1]

מספר חוקרים מייחסים את החלק שבין ספר ג, 12-8 עד ספר ד, 6-2, לטיבולוס עצמו. אולם הסגנון שונה. השיוך הישיר של החלק שבין ספר ג, 19 עד ספר ד, 13 (שיר 13, "מאהבת תישלח מהשמיים אל טיבולוס") אל טיבולוס, כנראה הביאה להכללתו באוסף ומאוחר יותר להוספת הספר השלישי אל שני הספרים האותנטיים.[3]

הספרים השלישי והרביעי מופיעים בגרסתם הישנה ביותר כספר אחד, והם מכילים יצירות מאת מחברים שונים בסגנונות שונים, שאף אחת מהן לא ניתן לייחס לטיבולוס בוודאות כלשהי. המסקנה הטבעית מכך היא שאוסף של יצירות מפוזרות הקשורות למסאלה ולחברים בחוג החברתי שלו, נוסף כנספח לשרידים האותנטיים של טיבולוס. לא ניתן לקבוע בדיוק מתי נוצר "אוסף מסאלה" זה, אולם הוא לא נוצר אלא לאחר מותו של טיבולוס ב-19 לפנה"ס, ואולי אפילו  הרבה יותר מאוחר, בשלהי המאה ה-1 לספירה. מלבד אלה, שתי יצירות באוסף הנקראות "פריאפיאה" (Priapea), אחת היא מכתם והשנייה יצירה ארוכה יותר, יוחסו לטיבולוס, אולם ישנן מעט ראיות חיצוניות ואין ראיות פנימיות לכך שהוא המחבר.[1]

כאריסיוס (Charisius) ‏(66 ו-105) מצטט חלק משיר שאינו נמצא בין שיריו הקיימים של טיבולוס.[3]

"חיי טיבולוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופם של כתבי היד האמברוסיאני, הותיקני וכתבי היד הנחותים יותר, נמצא החיבור הקצר "חיי טיבולוס" (Vita Tibulli). יש בו רק מעט שאין ביכולתנו להסיק מיצירתו של טיבולוס עצמו ומתוך מה שהורטיוס אומר על אלביוס, אולם ייתכן שמחברו לקח כמה דברים מספרו של סווטוניוס, "על משוררים" (De Poetis). ישנו דיון אחר בעל חשיבות, על שאלת זיהוי המשורר עם "אלביוס" של הורטיוס,[13] כפי שנעשה על ידי פומפוניוס פורפיריון (אנ') בסכוליה שלו.[14]

כתבי היד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב היד הטוב ביותר של טיבולוס הוא האמברוסיאנוס (A), שתוארך לשנת 1375 לערך, שבעליו המוקדם ביותר הידוע לנו הוא קולוצ'יו סלוטאטי (Coluccio Salutati). שני כתבי יד מתחילת המאה ה-15 הפריזאי (שנכתב בפירנצה בשנת 1423) והותיקני (שגם הוא נכתב בפירנצה, בשנת 1426). ישנם גם מספר קטעים מאת טיבולוס ב"פלורילגיום גאליקום" (Florilegium Gallicum), אנתולוגיה מאת סופרים לטיניים שונים, שקובצה באמצע המאה ה-12, ומספר קטעים ב-Excerpta frisingensia, שנשמרה בכתב יד הנמצא כיום במינכן. ישנה חשיבות גם לקטעים מתוך ה-Fragmentum cuiacianum האבודה, בעריכת יוזף יוסטוס סקליגר, שנמצאים כיום בספריה בליידן, מאחר שהם אינם תלויים בכתב היד A. הקובץ כלל את החלק שבין 3, 4, 65 ועד הסוף, ובעל ערך באופן יחסי לקטעים בלבד, מאחר שכתבי היד האחרים חסרים את 3, 4, 65. "קודקס קויאקיאנוס", כתב יד מאוחר הכולל את קאטולוס, טיבולוס ופרופרטיוס, עדיין נשמר.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיבולוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, כרך 26, עמ' 930.
  2. ^ סווטוניוס, חיי טיבולוס
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, כרך 26, עמ' 931.
  4. ^ אובידיוס, האהבות, ספר שלישי, שיר תשיעי.
  5. ^ Apuleius, Apologia, 10
  6. ^ Tibullus, Elegiae, Liber I, 8:18
  7. ^ Tibullus, Elegiae, Liber I, 3:18
  8. ^ 8.0 8.1 פטר שפר, יודופוביה, פרק 4 שבת, עמ' 126. מאנגלית: להד לזר.
  9. ^ מנחם שטרן – Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XLIV. Tribullus, p. 318
  10. ^ OVID'S LAMENT FOR TIBULLUS' DEATH
  11. ^ מרטיאליס, ספר 8, 73, 7; ספר 14, 193.
  12. ^ קווינטיליאנוס, תורת הנאום, ספר 10, פרק 1, 93.
  13. ^ הורטיוס, האודות, ספר 1, שיר 33; האגרות, ספר 1, אגרת 4.
  14. ^ המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, כרך 26, עמ' 931-930.