טיוטה:בחינות אימפריאליות
מערכת הבחינות בסין הקיסרית שימשה לבדיקת התאמתם של מועמדים לתפקידים בירוקרטיים. הבחינות בדקו את הידע והמיומנות של הנבחנים בשפה הסינית, בקלאסיקות סיניות, בהיסטוריה, במתמטיקה, בכתיבת שירה ומסות, במשפטים וברטוריקה.
הבחינות תרמו להפצתו של הקונפוציאניזם ולאחידותה התרבותית, הלשונית והפוליטית של סין, ויצרו את [המעמד הגבוה המריטוקרטי הראשון בעולם]. הן התפשטו לחלקים נוספים באסיה [...]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוצר של תרבויות שהעריכו עבודה שגרתית וממשלות מרכזיות חזקות (בגלל חקלאות תובענית).[1]
העידן הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחינות האימפיארליות התפתחו בהדרגה. לפני העידן הקיסרי, המינויים לביורוקרטיה התבססו על חסותם של אריסטוקרטים. בתקופת שושלת האן, הקיסר וו הקים את המערכת הקיאו-ליאנית, שבה הממונים המליצו על העובדים המתאימים ביותר לתפקיד מסוים. בתחומי הממשל, בייחוד בצבא, המינויים התבססו אך ורק על כישרון. זו הייתה גרסה ראשונית של הבחינות האימפריאליות - נקודת מעבר בין תרבות בה תפקידים עוברים בירושה וחסות לתרבות בה תפקידים נקבעים על ידי כישרון. בתקופת מעבר זו, פקידים מקומיים היו בוחרים את המועמדים לתפקיד, והם היו עוברים בחינה בבקיאותם בקלאסיקות הסיניות. לאחר נפילת שושלת האן, הביורוקרטיה הסינית נסוגה למערכת מבוססת-כישרון למחצה, הידועה כשיטת תשע הדרגות.
המגמה התהפכה תחת שלטון שושלת סווי הקצרה, שיזמה מינויים לעבודה בשירות המדינה באמצעות בחינות והמלצות בכתב. שושלת טאנג שירשה את סווי אימצה את אותם אמצעים לדירוג ומיון עובדי ציבור, והסתמכה בהדרגה פחות על המלצות אריסטוקרטיות ויותר על קידום מקצועי המבוסס על תוצאות הבחינות בכתב. הקיסר הראשון בשושלת טאנג, גאו דזו (אנ'), המשיך בשיטת הבחינות של שושלת סווי, אך הרחיב את הבחינה לתחומים נוספים, כגון רטוריקה.[2] באותה תקופה הפכה מערכת הבחינות למורכבת יותר וכללה לראשונה שלבי בחינה נוספים: בחינה מקדימה, שמיינה את המועמדים בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח בבחינות האימפריאליות, ובחינה סופית בארמון הקיסר. הבחינות המקדימות נערכו בדרך כלל על ידי הרשויות המחוזיות, והשתתפו בהן כ-40,000 נבחנים בשנה. הבחינות הסופיות, החל משנת 973 לספירה, נערכו על ידי קיסר סין עצמו. כמו כן, ננקטו צעדים ראשוניים בניסיון למנוע רמאות בבחינות.[2] בתקופת טאנג הבחינות נערכו מדי שנה ומשכו כ-2,000 נבחנים. כ-1% מכלל הנבחנים עברו את הבחינה.[2] בשלהי תקופת שושלת טאנג נעשו מאמצים רבים כדי לשמור על מערכת הבחינות כסדרה למרות אי-היציבות הפוליטית, אך הבחינות בוטלו 4 פעמים במשך 80 השנים האחרונות של השושלת.[3]
בתקופת חמש השושלות ועשר הממלכות המשיכו הבחינות להתקיים מדי שנה למרות התהפוכות הפוליטיות הרבות, למעט מספר הפסקות ברצף הבחינות תחת שלטון שושלת ליאנג המאוחרת ושושלת ג'ין.[3]
בתחילת שלטון שושלת יואן המונגולית בוטלו הבחינות לחלוטין, משום שקובלאי חאן העדיף לצמצם את השפעתם של פקידים שהיו נאמנים לשושלת הקודמות על ממשלתו. תפקידים יוקרתיים הוענקו בעיקר לזרים, והמינויים הבכירים ביותר יוחדו למונגולים בלבד, על בסיס ירושה.[4] מאוחר יותר חודשו הבחינות, אך הוטל נומרוס קלאוזוס בהתבסס על מוצאם האתני של הנבחנים; בני האן הוגבלו ל-25% מתפוסת מקומות הבחינה.[2]
בשנת 1370, תחת שלטון שושלת מינג, התחדשה מערכת הבחינות במלואה. הממשלה הסירה את הנומרוס קלאוזוס שהוטל על ידי שושלת יואן, אך הטילה מכסה המבוססת על חלוקה גיאוגרפית, כדי למנוע מהמחוזות העשירים של סין לשלוט בתפקידים הממשלתיים. בתקופת מינג ארך כל מחזור בחינה שלוש שנים - הבחינות המקדימות נערכו מדי סתיו, הבחינות המרכזיות באביב שלאחר מכן, ולאחר מכן הבחינה הסופית בארמון הקיסר. הוענקה תשומת לב רבה יותר לציון המדויק ולקטעים שבהם הצטיין הנבחן. התואר "ג'ין-שה" ("מלומד מתקדם") הפך ליוקרתי מאוד, ורק מי שהחזיק בו היה יכול לשאת תפקידים בכירים בשירות המדינה. בעלי הציונים הגבוהים ביותר היו יכולים לעבוד באקדמיית האנלין (אנ') היוקרתית.
בתקופה זו, עם התפשטות הניאו-קונפוציאניזם (אנ'), הפכו ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות לחלק חשוב במיוחד בבחינות. חלה עלייה תלולה בכמות הנבחנים, ורמת הבחינה עלתה בהתאם. הבחינות הפכו למקיפות יותר, והנבחנים נדרשו גם לכתוב מאמרים ארוכים בנושאים פוליטיים. במהלך תקופת מינג, 2%–4% מהמועמדים עברו את הבחינה השנייה, ומתוכם עברו כ-7%–9% את הבחינה השלישית.[2]
בתקופת שושלת צ'ינג נוספו שתי שכבות נוספות למערכת הבחינות; בחינה לנערים צעירים, שאותה היה עליהם לעבור כדי להיות זכאים לגשת לבחינה המחוזית, ובחינה נוספת בכתב לאחר הבחינה בפני הקיסר. עם זאת, הצלחה בבחינה האחרונה הבטיחה מינוי מיידי לתפקיד בכיר,[2] לתקופה בלתי מוגבלת.[5] בשל הגידול המתמיד במספר בנבחנים הקשיחה הממשלה את הדרישות, כך שהבחינות דרשו שליטה מלאה בכל חמש הקלאסיקות.[6] בימי שושלת סונג, אחד מכל 250,000 גברים היה בעל תואר "ג'ינשי". בימי מינג היחס היה 1 ל-500,000, ובשלהי שושלת צ'ינג - 1 ל-2 מיליון. הריחוק החברתי בין פקידי הקיסרות לבין האוכלוסיה הכללית גדל, עד כדי כך שלאדם פשוט לא היה סיכוי לראות פקיד בשירות המדינה במו עיניו.[7]
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 הוצעו מספר רפורמות להתאמת הבחינות האימפריאליות לסטנדרטים מודרניים. בשנת 1864 הציע לי הונג-ג'אנג להוסיף לבחינות חלק שיעסוק בטכנולוגיה. הצעות דומות הוצעו על ידי מלומדים ופוליטיקאים בהמשך שנות ה-60.
במסגרת רפורמת מאה הימים הציע קאנג יואו-וויי (אנ') רפורמה קיצונית בשיטת הבחינות.[8] לאחר מרד הבוקסרים נכפתה על החצר הקיסרית חתימה על "פרוטוקול הבוקסרים", שאחד מסעיפיו דרש השעיה חלקית של מערכת הבחינות למשך חמש שנים, כעונש למעמד העילית המקומית.[9] ב-2 בספטמבר 1905 הכריזה הממשלה, בשם צה שי, הקיסרית האלמנה של סין, על השבתת מערכת הבחינות האימפריאלית. סופקו מקבילות לתארים הישנים: הצלחה בבחינה ברמה המחוזית, למשל, נחשבה כשוות ערך לתואר ראשון.
תהליך הבחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרישות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל הגברים הסינים הכשירים היו רשאים לגשת לבחינות, מלבד בעלי מקצועות שנחשבו לנחותים, כגון קבצנים, בדרנים ועבדים, שצאצאיהם במשך שלושה דורות הודרו מהבחינות.[10]
כדי לעבור את הבחינה נדרשו רמת אוריינות גבוהה והכנה מקדימה שארכה זמן רב; לבני איכרים, שהיו לעתים קרובות אנאלפביתים, או לתלמידים שלא יכלו להרשות לעצמם לשכור מורים פרטיים ולהקדיש זמן רב ללימודים, היה סיכוי נמוך מאוד לעבור את הבחינות.
הכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי להצליח בבחינות היה צורך בהכנה שארכה שנים רבות; לרוב, לימודים מגיל ארבע או חמש נדרשו כדי ללמוד לקרוא ולכתוב בסינית קלאסית, לשנן טקסטים קונפוציואניים, לפתח מיומנות בקליגרפיה כדי ליצור רושם טוב על הבוחנים בשלב הראשון של הבחינה[א] ולרכוש ידע מעמיק בהיסטוריה של סין. בגיל מאוחר יותר נרכשה המיומנות של כתיבת "חיבור בעל שמונה רגליים", הצגת טענות במבנה רשמי קבוע. סמוך לבחינה הראשונה היה על הנבחנים לשנן את ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות ולהתאמן בכתיבה על נושאים אקטואליים. עבור שתי הבחינות האחרונות ידע במשפטים, ובפרט על צווים ממשלתיים ופסקי דין, היה חיוני, שכן המועמדים נבחנו על יכולתם לנסח מסמכים כאלה.[2]
על מנת לגשת לבחינה הטרומית המקומית היה על המועמד להציג תעודה על מוצאו ואופיו בפני אחד המלומדים המקומיים.[11]
שלבי הבחינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
[נפה, פרובינציה ובירה]
הבחינה הטרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחינות הטרומיות התקיימו באולם או בחצר של משרד ממשלתי מקומי. הבחינה, שנמשכה יום אחד, הייתה אירוע קהילתי חשוב, שמשך רוכלים, מוכרי מזון וצופים רבים.
הבחינה כללה שלושה חלקים: בשלב הראשון היה על המועמדים לחבר שני "חיבורים בעלי שמונה רגליים" על נושאים מתוך ארבעת הספרים הקונפוציאניים, ושיר קצר נוסף. מועמדים רבים הודחו כבר בשלב זה של הבחינה. בשלב השני נדרשו המועמדים לחזור על משימות השלב הראשון, כדי לוודא שההצלחה בו לא היתה מקרית. בשלב השלישי הם נבחנו בפני נציב החינוך של האזור.
כאחוז אחד או שניים מן הניגשים לבחינות אלה עברו אותן בהצלחה, וקיבלו את התואר "שנג-יואן" ("סטודנט ממשלתי"). גילם הממוצע היה 24.[11]
הבחינה האזורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחינה האימפריאלית האזורית חולקה, בדומה לבחינה הטרומית, לשלושה שלבים. היא נפתחה בדרך כלל ביום התשיעי של החודש הירחי השמיני.[12]
בשלב הראשון הגיע כל מועמד למתחם הבחינות עם כלי כתיבה, מזון, נרות ומעט חפצים אישיים. השומרים אימתו את זהותו של הנבחן וערכו חיפוש על גופו ובחפציו, כדי למנוע הכנסת חומר כתוב למתחם.[ב][ג] כל נבחן שובץ לתא ממוספר שכלל דרגש, שולחן וכסא, על פי מערכת שנקבעה מראש. נייר סופק על ידי הבוחנים והוחתם בחותמת רשמית. הפסקות נאסרו במשך כל הבחינה, שארכה עד שלושה ימים.
.jpg)
הסאטיריקן פו סוגנלינג (אנ') מהמאה ה-17 תיאר בחיבורו "שבע הטרנספורמציות של הנבחן" את התהליך שעובר הנבחן:
כשהוא נכנס לראשונה למתחם הבחינות והולך, מתנשף מתחת למטען הכבד שלו, הוא ממש כמו קבצן. לאחר מכן, בעודו עובר את חיפוש הגוף האישי והפקידים נוזפים בו והחיילים צועקים עליו, הוא ממש כמו אסיר. כשהוא סוף סוף נכנס לתאו ויחד עם המועמדים האחרים מותח את צווארו כדי להציץ החוצה, הוא ממש כמו זחל של דבורה. כשסוף סוף הבחינה מסתיימת והוא עוזב, מוחו מעורפל ורגליו מתנודדות, הוא ממש כמו ציפור חולה שהשתחררה מכלוב. בזמן שהוא תוהה מתי יפורסמו התוצאות ומחכה לדעת אם עבר או נכשל, כל כך עצבני שהוא נבהל אפילו מרשרוש העצים והדשא ואינו מסוגל לשבת או לעמוד במקום, חוסר השקט שלו הוא כמו של קוף ברצועה. כשסוף סוף מתפרסמות התוצאות והוא אכן נכשל, הוא מאבד את חיוניותו כמו מת, מתהפך על צידו ושוכב שם בלי לזוז, כמו זבוב מורעל.
לאחר השלב הראשון שוחררו הנבחנים מתאיהם למשך יום אחד, ואז חזרו לשלב השני, שבו היה עליהם לחבר חמישה מאמרים על חמש הקלאסיקות הקונפוציאניות. הם שוחרו שוב ב-13 בחודש וחזרו ב-14 לשלב הסופי, שבו נדרשו לכתוב חמישה מאמרים בענייני ממשל.[12]
בדיקה וציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום הבחינה, המבחנים נחתמו, נמחקו מהם הפרטים האישיים של הנבחן ובמקומם סומן כל מבחן במספר סידורי. לאחר מכן העתיקו פקידים את תוכן המבחנים, כדי שבודקי הבחינות לא יוכלו לזהות את כתב ידם של הנבחנים. המבחנים נבדקו בנפרד על ידי שלושה פקידים, שעבדו בשיתוף פעולה עם צוות של מומחים ומלומדים. התוצאות פורסמו בדרך כלל תוך 20 יום. ביום פרסום התוצאות בא הבוחן הראשי, בלויית המושל המקומי או הכללי, והעניק לזוכים את התואר "ג'ו-רן" בשם הקיסר; למחרת ערך המושל נשף לכבודם של בעלי התארים החדשים.[12]
ניתן היה לגשת לבחינות חוזרות ללא הגבלה.[2]
הבחינה בארמון הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחינה הסופית נערכה על ידי קיסר סין עצמו או על ידי בא כוחו, לרוב באולם שימור ההרמוניה (אנ') שבעיר האסורה. הנבחנים כתבו מסה בת לפחות 1,000 מילים על סוגיות אקטואליות. בודקים מיינו את המסות המשובחות יותר, והקיסר בחר את הטובות ביותר מתוכן.[13] הנבחנים הביאו מנחה למקדש קונפוציוס בבייג'ינג, ושמותיהם נחצבו בלוחות אבן גדולים שהוצבו במקדש.[14] שמותיהם של הנבחנים שעברו את הבחינה הסופית פורסמו ברבים על ניירות צהובים, שכונו "רשימות הזהב".[15]
בחינות חלופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פיו צו הקיסר, לעתים נערכו לתקופה קצרה בחינות למטרות מיוחדות - לדוגמה, כדי לאתר כשרונות למשימה ספציפית או כדי לספק בחינות לקבוצות אוכלוסיה שהודרו מהבחינות הכלליות. בדרך כלל השתתפו בבחינות אלה תלמידים מעטים, ורק בודדים נבחרו לתפקיד באמצעותה.[16] בשנת 1061 ערך הקיסר רנזונג (אנ') בחינות מיוחדות במטרה למצוא אנשים בעלי יכולת הבעה בכתב טובה: הנבחנים הגישו מראש 50 חיבורים על סוגיות אקטואליות והיסטוריות. במתחם הבחינות היה עליהם לכתוב חיבורים על שישה נושאים שנבחרו על ידי הבוחנים, ולבסוף הם נדרשו לכתוב חיבור בן 3,000 תווים על סוגיה מדינית מורכבת, שנבחרה אישית על ידי הקיסר.
החל משנת 702, בהוראתה של הקיסרית וו דזה טיין, הוצעו בחינות צבאיות לגיוס אנשי צבא בכירים. הנבחנים נדרשו להפגין, בנוסף לידע בטקסטים הקונפוציואניים, גם ידע בחיבורים צבאיים סיניים קלאסיים כגון "אמנות המלחמה" ומיומנות מעשית בלוחמה, קשתות ורכיבה. הבחינה חולקה לשלוש או ארבע רמות, בדומה למערכת הבחינות הרגילה.[16] התארים שהוענקו לנבחנים שהצליחו בבחינות הצבאיות נחשבו לנחותים יחסית לבחינות הרגילות, ורק נבחנים מעטים ניגשו לבחינות הצבאיות.
תארים ותפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלומדים שהצליחו בבחינות הממשלתיות מילאו תפקיד מפתח בחברה ונהנו מזכויות יתר רבות. הם נבדלו מבני מעמד האיכרים בלבושם המפואר, שלבישתו נאסרה על פשוטי העם. הם זכו להטבות מס והיו פטורים מענישה גופנית על עבירות פליליות מסוימות.[2][17]
הנבחנים שעברו בהצלחה את הבחינה בארמון הקיסר זכו לתואר "ג'ין-שה" היוקרתי והפכו למלומדים חשובים ובעלי מעמד מכובד בבירוקרטיה הסינית. אלו שעברו את הבחינה המחוזית הכללית ("ג'ו-רן", "ראוי להעסקה") הפכו לחלק מאליטה אזורית והחזיקו בכוח רב ברמה הפרובינציאלית. אלו שעברו רק את המבחן הראשון תפסו עמדות מנהיגות בכפרים ובעיירות או הפכו למורים בבתי ספר.[18] משפחות משכילים היו ממלאות לעתים תפקידים רשמיים למחצה, כגון גישור במחלוקות קהילתיות או טיפול בנפגעי אסונות טבע.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת הבחינות עמדה במרכז המערכת הפוליטית והמבנה החברתי של סין, ותפסה מקום חשוב בחברה הסינית בעידן הקיסרי.[19]
מערכת הבחינות האימפריאליות השפיעה על החברה הסינית בכמה צורות. עצם הרעיון לפיו היכולת האקדמית חשובה יותר מהרקע החברתי ומהקשרים המשפחתיים של האדם היה יוצא דופן, קידם את האפשרות לבחור במקצוע שונה ממקצועו של האב ועודד גיוון מקצועי. הבחינות הציבו יעדים אובייקטיביים לקידום חברתי ועודדו שוויון, גמישות חברתית וטשטוש הבדלי מעמדות.[20] [הבחינות אף העניקו לפקידים מקור כוח עצמאי שאפשר להם לעמוד כמעט כשווים בפני הקיסר ולבקר את פעולותיו].[21] הבחינות עודדו אוריינות וחינוך גם בקרב בני מעמדות נמוכים, שלא היו משקיעים מאמץ בלימודים מלכתחילה. השחיתות בדרג הבירוקרטי הופחתה כאשר פקידים מקומיים לא היו יכולים למנות את הכפופים אליהם רק על בסיס שוחד או קשרים משפחתיים. תהליך הבחינה דרש נדודים בין חלקי המדינה והעבודה הממשלתית היתה יכולה להתקיים בכל מקום, מה שעודד מגמה של עיור.[2]
התמקדות הבחינות בתורה הקונפוציואנית גרמה להתפשטות הרעיונות המרכזיים של הקונפוציואניזם בכל רמות החברה הסינית.[18] הפצת תורת קונפוציוס נתפסה כחלק מתפקידו של הפקיד, כדרך להבטיח בסיס יציב לחברה בעלת תרבות הרמונית - פקידים מחוזיים, למשל, נהגו להרצות בפני האוכלוסיה המקומית על תורת קונפוציוס.[22]
שיטת הבחינות עוררה גם ביקורת שלילית, לפיה האחידות של מערכת הבחינות נטתה לעודד קונפורמיות במקום חשיבה יצירתית, והבחינה התמקדה באופן כמעט בלעדי בידע הומני, ולא מדעי או טכני, מה שהפריע להתפתחות המדעית והטכנולוגית של סין.[23][2][16][20] באופן כללי עודדה התפיסה לפיה עלייה לגדולה באמצעות מערכת הבחינות היא הדרך הישרה, בעוד עיסוק בתעשייה או במסחר נחשב לנחות והמצאות מדעיות וטכנולוגיות נחשבו ל[כמעט מגונות].[23] [ביקורת על מערכת הבחינות הובעה בסין מאז המאה ה-7 לספירה, באמצעות סיפורת, מחזות, מאמרים, פניות לבית המשפט והפגנות של נבחנים.[24]]
נטען גם שהבחינות עודדו למידה שטחית ושינון במקום למידה מעמיקה, משום שהן התמקדו בפרטים שוליים ולא בעקרונות המהותיים. ההוגה יאנג שן (אנ') מתקופת שושלת מינג כתב: [...][25]
[שאר אסיה][עריכת קוד מקור | עריכה]
התפשטה למדינות אחרות באסיה, בעיקר ביפן, קוריאה וויאטנם.[2]
יפן היתה המדינה הראשונה ש[שכפלה] את מערכת הבחינות הסינית. במאות ה-7 וה-8 שימשה ביפן מערכת בחינות זהה כמעט לחלוטין לזו הסינית. ביפן התמקדו הבחינות בקלאסיקות, בחוקים, ברפואה ובדיקור. [184]
במערב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1864 פורסם בכתב העת All the Year Round בעריכת צ'רלס דיקנס מאמר שדן במערכת הבחינות הקיסריות. המחבר ציין כי ייחודה של המערכת טמון בכך ש"מנגנון חינוכי זה ביצע את תפקידיו כמעט ללא הפרעה: המוסד היחיד שלא התערער עד יסודותיו [...] התיבה היחידה שבעיני אומה שלמה נחשבה אי פעם כקדושה, בעוד ששאר נציגי השלטון האימפריאלי הופלו שוב ושוב עד עפר."
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kwang Hyun Ko, A Brief History of Imperial Examination and Its Influences, Society, 2017, עמ' 272-278 doi: 10.1007/s12115-017-0134-9
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Mark Cartwright, The Civil Service Examinations of Imperial China, World History Encyclopedia (באנגלית)
- ^ 1 2 Liu Haifeng & Yu Weihua, The Examination Culture in Imperial China, פורטלנד: Paths International Ltd, 2018, עמ' 9
- ^ לינדה ג'יווין, ההיסטוריה הכי קצרה של סין, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022, עמ' 102
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 65
- ^ Benjamin A. Elman, Civil Service Examinations, Berkshire Encyclopedia of China, 2009, עמ' 405-410
- ^ צ'ארלס האקר, תרגום: ארי אבנר, סין עד 1850: היסטוריה קצרה, דביר, 1992, עמ' 160
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 352
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 380
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 86
- ^ 1 2 עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 90
- ^ 1 2 3 עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 91
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 92
- ^ Monigue Nagel-Angrmonn & Gloria W. Lannom, EXAM TIME, Calliope, 2012, עמ' 24-27
- ^ Golden Lists of the Qing Dynasty Imperial Examination, UNESCO (באנגלית)
- ^ 1 2 3 He Gan, Chinese Education Tradition - The Imperial Examination System In Feudal China, Journal of Management and Social Sciences, 2008, עמ' 115-133
- ^ עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 87
- ^ 1 2 Living in the Chinese Cosmos, Asia for Educators, אוניברסיטת קולומביה (באנגלית)
- ^ Liu Haifeng & Yu Weihua, The Examination Culture in Imperial China, פורטלנד: Paths International Ltd, 2018, עמ' 16
- ^ 1 2 עמנואל צ' י' שו, תרגום: עמנואל לוטם, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005, עמ' 93
- ^ גדעון שלח-לביא, אייל פרופר - עורך, הספר האדום: המדריך לסין העכשווית, 2022, עמ' 29
- ^ קנת ליברטל, הממשל בסין:ממהפכה לרפורמות, האוניברסיטה הפתוחה, 2007, עמ' 15
- ^ 1 2 Liu Haifeng & Yu Weihua, The Examination Culture in Imperial China, פורטלנד: Paths International Ltd, 2018, עמ' 153
- ^ Hilde de Weedrt, Changing Minds through Examinations: Examination Critics in Late Imperial China, The Journal of the American Oriental Society, 2006, JSTOR 20064514
- ^ Liu Haifeng & Yu Weihua, The Examination Culture in Imperial China, פורטלנד: Paths International Ltd, 2018, עמ' 155
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בשאר השלבים הועתק תוכן הבחינה על ידי פקידים, כדי למנוע זיהוי של הנבחן.
- ^ המכון לאמנויות של מיניאפוליס מחזיק בדוגמה לשליף מתקופת שושלת צ'ינג, מטפחת שעליה כתובים 10,000 תווים של קלאסיקות קונפוציאניות בכתב יד זעיר.
- ^ נבחן שנתפס ברמאות גורש ממתחם הבחינות, נאסר עליו לגשת לבחינה הבאה ולעתים גם הבחינה המחוזית שלו נפסלה.