טיוטה:הבריכה

הבריכה (הַבְּרֵכָה) היא פואמה מאת חיים נחמן ביאליק, שיצאה לאור בשנת 1905 (ה'תרס"ה), ונחשבת לאחת מפסגות יצירתו.

רקע: ביאליק כמשורר רומנטי

בדרך-כלל שירת הציבור של ביאליק ריאליסטית ושירת היחיד שלו רומנטית. ביאליק הצטיין במיוחד בשירת טבע רומנטית, והחשיב את מראות הטבע שחזה בילדותו כמקור השראתו. כך תיאר זאת ב-"ספיח":

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי. וֵאלֹהִים אסָפַני ברחמיו אל תחת סתר כנפיו, וַיִּתְּנני לשבת דוּמם אצל הדום רגליו וּלשֹחק בלאט בציציות כסותו וּבשולי אַדַּרְתּוֹ. יומם צִוָּה לי את מלאכיו הנעלמים לשעשעני בחלומות וּלהעלות בת-שׂחוק על שׂפתַי, ואיש לא ראה, וּבלילה שלח לי את גמדיו הקטנים, לזמר לפני לאור הירח וּלהפיג פחדי, ואיש לא שמע. רואים ולא נראים השכּינָם מסביב לי וַיִּתקעם בעלטת כל פִּנה וּבאפלולית כל חור, למלא נפשי חרדה מתוקה ותִמְהוֹן אלֹהים. ידו הנעלמה היא זרעה פלאים את כל נתיבותי ונטעה חידות בכל אשר לָנָה עֵינִי. כל צרור אבן וקיסם עץ – מדרַשׁ פּליאה, וּבכל שוחה וגוּמָא – רזי עולם. איכה ילין הניצוץ באבן דומם, וּמי השכין את הצללים האִלְּמים בקירות הבית? מי יערום הררי אש בשולי רקיע, וּמי יאחיז את הלבנה בסבכי יער? אנה תנהרנה אָרְחוֹת עבים, ואחרי מי ירדוף הרוח בשדה? מה רִננת בּשָׂרִי לבֹּקר וַהמוֹן לבבי לפנות ערב? מה למימי המעיָן כי יבכּוּ חרש ולמה יצא לבי להֶמיָתם? כִּתְּרוּנִי הפלאים, השׂיגוני, עברו ראשי הקטן והדל – ואין מנוס ואין מפלט. הם הרחיבו את עיני ואת לבבי העמיקו, לראות את הנסתר בַּנִּגלה ואת הסתום בַּמְפוֹרש. כמעט אפקח לשמים את ארוּבּוֹת נפשי הקטנות, את שתי עיני, וּמַראוֹת אלֹהים נוהרים וּבאים אלַי מארבע הרוחות, וַאני לא קְרָאתים. יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, וּדמות להם כמראות אשר יִגָּלוּ בחלום וּבמי ברֵכה בהירה.

השיר "הבריכה", פסגת יצירתו הרומנטית של ביאליק, מספר לתומו על בריכת-יער, שהמשורר היה חוסה והוגה ותוהה אצלם בימי נערותו. בתבניתו וברוחו השיר דומה לליריקת הנוף של המשוררים הרומנטיים של תחילת המאה ה-19.

מבנה הפואמה

• פתיחה.
• תיאור היער והבריכה: בבוקר, ובליל ירח, וביום הסערה, בשחר.
• זיכרון נעורים של המשורר את היער והבריכה כחום היום בקיץ.
• לשון המראות: הבריכה כבבת-עינו של שר היער, הרואה הכל, משקפת הכל והמשתנה עם הכל, ונשארת תמיד בעצמותה, עם חלום הפלאים היפה והבהיר שלה של עולם הפוך.

פירושים לפואמה

מתוך "הבריכה"
מאת חיים נחמן ביאליק
אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת: בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם, בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר, לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשַׁאי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ – וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ. בַּבֹּקֶר, בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר וְיָם שֶׁל-זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ; וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ, לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד, מִתּוֹךְ שְׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ, בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל-עַצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה, וּמֵרִים עַל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ, כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי וַעֲשִׂי בִי מַה-שֶׁלִבֵּךְ חָפֵץ – הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ – תִּתְעַלֵּף לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת, מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָׁיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ; כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר. וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חוֹלְמָה הִיא בַּסָּתֶר, כִּי-לֹא רַק-צַלְמוֹ עִם יוֹנַקְתּוֹ בָּהּ – אַךְ כֻּלּוֹ גָדֵל הוּא בְּתוֹכָהּ. וּבְלֵיל יָרֵחַ – בִּרְבֹץ תַּעֲלוּמָה כְבֵדָה עַל הַחֹרֶשׁ, וְאוֹר גָּנוּז חֲרִישִׁי זוֹלֵף בֵּין עֳפָאָיו הִתְגַּנֵּב וַעֲבֹר עַל גְּזָעָיו, וְרוֹקֵם שָׁם בַּכֶּסֶף וּבַתְּכֵלֶת אֶת-רִקְמוֹת פְּלָאָיו – וְהַס כָּל-סְבָךְ, וְהַס כָּל-אִילָן! כָּל-אֶחָד מַאֲפִיל עַל-עַצְמוֹ בְּצַמַּרְתּוֹ וּמְהַרְהֵר לוֹ בְּצִנְעָה הִרְהוּר לִבּוֹ. וְעוֹמֵד לוֹ הַחֹרֶשׁ רַב מְזִמָּה, כֻּלּוֹ טָעוּן סוֹד מַלְכוּת נֶאְדָּר אֶחָד, גְּדָל-יְקָר וְקַדְמוֹן, כְּאִלּוּ שָׁם לִפְנַי וְלִפְנִים, בְּחֶבְיוֹן עֻזּוֹ, עַל-עֶרֶשׂ פָּז, מֵעֵין כָּל-חַי מֻצְנַעַת, תִּישַׁן, בְּעֶצֶם תֻּמָּהּ, כְּלִילַת הוֹד וַעֲלוּמֵי נֶצַח, בַּת-מַלְכָּה מִנִּי-קֶדֶם שֶׁנִּתְכַּשְּׁפָה, וְהוּא, הַחֹרֶשׁ, הָפְקַד לִמְנוֹת נִשְׁמוֹת אַפָּה וּשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת קֹדֶשׁ סוֹד בְּתוּלֶיהָ עַד-יָבֹא בֶן-הַמֶּלֶךְ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ, וּגְאָלָהּ – הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה בְּקֶרֶן כֶּסֶף קְלוּשָׁה מִגָּבֹהַּ – תִּתְכַּנֵּס-לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת, וּמִשְׁנֶה דְמָמָה תִּדֹּם, כְּאִלּוּ דְּמִי הַחֹרֶשׁ וְהַדְרַת סוֹדוֹ נִכְפָּלִים שָׁם בִּרְאִי מֵימֶיהָ הַנִּרְדָּמִים וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי תַּחֲלֹם בַּמִּסְתָּרִים, כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן-הַמֶּלֶךְ וִיחַפֵּשׂ בְּיַעְרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים אֶת-בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת – וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְּמַעֲמַקֶּיהָ – בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדֶּמֶת.
(פתיחה, בבוקר, ובליל ירח)

מה מסמלת הבריכה? להלן פירושים אפשריים:

• בבואה לנשמת המשורר על חליפותיה.
• בת-השיר של המשורר, השראתו, רוח קדשו. שירתו של ביאליק וגילוייה השונים.
• חלומו הבהיר ונצחיות כמיהתו של המשורר. בבואת המציאות, המקלט הזמני, העולם "השני", עולם החזון, השמור בלבו של המשורר.
• האגדה העברית, או השירה העברית בכללותה, אשר זמנים שונים בהיסטוריה – ימי שמש, ימי חזיון-קבלה וציפיית-גואל, ימי סופה ואסון, וימי תקוות-שחר – משתקפים בה.
• העולם הישן של בית המדרש.
• היופי האינסופי הנאצל, שהעולם המוחשי משתקף בו.

נקודות לתשומת-לב במהלך קריאת הפואמה:

• הבוקר מציין את הגבורה. הניגוד בין היער הרוחץ בשמש השופכת על צמרות העצים ים של זוהר, הנמשל כשמשון בידי דלילה, לבין הבריכה המוצלת, הזוכה או לא זוכה בקרן זהב אחת מגבוה, שמחה בחלקה ומיניקה חרש את שורשיו; מסמל את ההבדלים בין העולם המוחשי, נגלה ואיתן וגשמי וגס, לבין עולם החזון, רוחני ועדין ודומם ונסתר. בלילה, ממשלת היחיד, מתוך הדומיה נרקמים חלומות ושירות ואגדות. יום-הסערה מסמל את דאגות היום וטרדותיו, את עול הציבור ושעבוד האדם לזולת, את מלחמות הקיום ותהפוכות תבל, את הממשי הצר לחזיוני. אפשר גם לפרשו כביטוי לניגוד פנימי בנפשו של ביאליק: שיריו הציבוריים ושאון תוכחותיו שדחקו את שירתו הלירית הנפלאה עד כדי משבר ושתיקה. השחר בשירת ביאליק מסמל את שיבת הדברים לטהרתם, את הציפייה לגאולה.
• ביאליק כתב ב-"ספיח": "באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן." למשוררים הרומנטיים טבע הוא מקום בו הלב והדמיון והשרעפים מיטהרים, היכל בו המשורר נפגש עם אלוהיו.
• הקריאה "איכה!?", המתייחסת ל-"אני יודע" שבתחילת השיר ולמבט החלומי של המשורר, דו-משמעית. מחד, מנפצת את החלום הנרקיסיסטי, ומסמנת מעבר מה"אני" ל-"אתה", ממונולוג לדיאלוג. מאידך, בעבור ביאליק, החלום הבהיר, החזון הראשוני, הוא אבי המציאות, תמציתה ולשד תוכנה. הפסוק "מה לזה בינינו?" מרמז לאמירתם של מלאכי השרת בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה.
• ביאליק כתב ב-"ספיח": "יש אשר יצופו ועלו אלי ממצולות דממה, ודמות להם כמראות אשר ייגלו בחלום ובמי בריכה בהירים. אין אומר ואין דברים – זולתי מראה. גם הדיבור שבהם אין קול ואין הברה לו, דיבור פלאים הוא, ברייה לשעתה, שהקול התנדף ממנו – והוא קיים". לשון המראות היא לשון הלשונות, החידה הנעלמה, שאין השירים אלא צלליה. שר היער מסמל את רוח היצירה.

לשון המראות

בפואמה ביאליק עוסק בבעיה יסודית של היצירה: איך להביע חזון פנימי הנשגב מהגיון של אֹמֶר ודברים. שש שנים קודם לכן, בשירו "משומרים לבוקר", ביאליק שאל:

הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּדְרֹךְ
זִיו דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה עַל-סַף הָרָקִיעַ?
אֵלֶּה קַרְנֵי הַהוֹד, זֶה הַזֹּהַר, הַזֹּךְ,
הַמִּתְפָּרְצִים בִּנְגֹהוֹת לָרֹחַב, לָרוֹם,
עַד לֹא-נָכוֹן הַיּוֹם,
עַד הַשֶּׁמֶשׁ בִּכְבוֹדוֹ הוֹפִיעַ –

הֵן גַּם-כַּבִּיר, גַּם-נָאוֹר הַמַּרְאֶה הַזֶּה!
וּכְמוֹ סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה לִפְנֵי הִגָּלוֹתוֹ
לִבְּךָ מָלֵא הִגָּיוֹן – אַךְ אֵי-זֶה הַפֶּה
שֶׁיִּדְלֶנּוּ מִלֵּב, יִקְרָאֶנּוּ בִשְׁמוֹ
וִישִׂיחֶנּוּ כְמוֹ –
אֵיזוֹ לָשׁוֹן שֶׁתֵּדַע כַּנּוֹתוֹ?

ב-"בריכה" ביאליק משיב:

שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,
לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;
וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,
בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,
וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו,
וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה
בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,
בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,
בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,
בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה
וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,
בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,
בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,
בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים
וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת
שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –
בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה
לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית.
וַחֲבוּיָה שָׁם בַּצֵּל, בְּהִירָה, שְׁלֵוָה, מַחֲשָׁה,
בַּכֹּל צוֹפִיָּה וְהַכֹּל צָפוּי בָּהּ, וְעִם-הַכֹּל מִשְׁתַּנָּה,
לִי נִדְמְתָה כְּאִלּוּ הִיא בַּת-עַיִן פְּקוּחָה
שֶׁל-שַׂר הַיַּעַר גְּדָל-הָרָזִים
וְאֶרֶךְ הַשַּׂרְעַפּוֹת.

לשון המראות היא הלשון הביאליקית של מראות-תפארת וחזיונות-הוד שיסודם אור-קדומים ורזי בראשית, של עצמים טבעיים מאונשים וסמליים, של זכרונות נוף ילדותו בהם משתקפים תבל ומלואה והיצירה העברית לדורותיה. זו לשון פיוטית חד-פעמית, שהמשורר יצר מחזיונו ומצמאונו לגילוי-שכינה; לשון בה מצא פתרון לחלום לא הגוי, מביע בה את עולמו הפנימי.

הערכת "הבריכה" והשפעתה

לדעת אברהם רגלסון, “הבריכה” היא אבן הראשה בנזר-ביאליק, מרגליתא המזוקקת לזוך ומלוטשת לשלימות. כך גם סבור ישראל כהן שכתב שבשיר "הבריכה" באו לידי גילוי שלם השקפת-עולמו הפיוּטית ודרך הוויתו. כתב פישל לחובר: "מן המקסים בשירה זו הוא היסוד הלירי שנתמזג בה והגיע לידי הרמוניה בלתי מצויה עם היסוד התיאורי. וההגות הכבדה אינה מכבידה, והיא כאילו מסוכה ביד קלה וברוכה, ומלכותית ונאדרה". הלל צייטלין שיבח במיוחד את "הבריכה" כתועפת האמנות לפי יופיה, שכלולה וגזרתה בה ביאליק מתרומם לגובה מטפיסי; אך התלונן על כך שמרוב שביאליק מבקש בהירות, משתקע בגלוי, מחפש את מוצא השירה, מבקש ביאורים למה שאין לו כל ביאור, הוא אינו מגיע אל הסוד. כתב יעקב פיכמן: "הנוף של ביאליק, ביטוי מובהק זה של קרבת היהודי החדש אל הטבע, היה רגע גדול בחיי הרוח של התקופה, אולי הרגע המכריע בגידולה של שירתנו החדשה... תחיית הנוף בשירה סימנה תפיסת עולם חדשה, התעשרות פנימית".

"הבריכה" של ביאליק העסיקה הרבה את המבקרים לדורותיהם, והשפיעה גם על משוררים. בעקבות "הבריכה" זלמן שניאור חיבר את הפואמה "בין הערבות הבוכיות". הדהוד "הבריכה" נשמע גם בשיר "מרגניתא" מאת אהרן צייטלין, ובקובץ השירים "משירי הנחל" של לאה גולדברג.

כתב שמעון גינצבורג: "שירת ביאליק נראית לנו אף היא כבריכה, חבויה שם בצל בספרו, בהירה, אף כי לא תמיד שלווה ולא תמיד מחשה, בכל צופיה והכל צפוי בה; ויש אשר תנצנץ לנו שירתו אף היא כעין בת-עין פקוחה של שר האומה העברית גדל-הרזים...".

לקריאה נוספת

• עוזי שביט, זיוה שמיר (עורכים), על שפת הבריכה: הפואמה של ביאליק בראי הביקורת, הקיבוץ המאוחד 1995.
• הלל צייטלין, על ביאליק, ב-"התקופה" יז, ע' 430–442, שטיבל: ברלין-תל אביב תרצ"ד.
• אברהם רגלסון, "הבריכה" -- שירה של שלמות, ב-"על המשמר" 18.7.1952.
• ישראל כהן, לשון המראות, ב-"מאזנים" ה' תש"ג, ע' 298–302.
• גדעון קצנלסון, חמישים שנה ל"הבריכה" של ביאליק, ב-"מאזנים" שבט תשט"ו, ע' 48–52.
• אפרים שמואלי, מראות ומסורת: הרהורים בשירי הטבע של ביאליק, ב-"מאזנים" תמוז תשי"ט, ע' 117–126.
• יוסף ליכטנבוים, השפעות בשירת ביאליק, ב-"מאזנים" טבת תשכ"א, ע' 112–118.
• ברוך קורצוויל, שירת הטבע לביאליק בסימן גלגולי היחס: אני-עולם, בספרו "ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם", ירושלים ותל אביב: שוקן, תשכ"א (1960).
• יוסף האפרתי, "הבריכה" לח. נ. ביאליק, ב-"הספרות" אוקטובר 1973.
• א. הראל-פיש, תבנית הרומאנטית של "הבריכה": עיון השוואתי בשירת ח. נ. ביאליק, ב-"מאזנים" תמוז תשל"ה, ע' 83–89.
• ראובן שהם, חידת 'הברכה': בין פואמה רומנטית לאלגוריה ניאוקלאסית, בספרו "בדרך הקשה: עיונים בשירה", ע' 109–133, תל אביב: פפירוס תש"ן.
• אסף ענברי, הולדת הרומנטיקה, המראה והמנורה, שיחת רדיו עם פרופסור עוזי שביט, ב-"מעריב"⁩⁩, 26 אוקטובר 1990.
• אריאל הירשפלד, 'הברכה' לח"נ ביאליק — 'אני' כעולם', ב-"מחקרי ירושלים בספרות עברית" כד, ע' 143–158.

קישורים חיצוניים

• הבריכה, בפרויקט בן-יהודה
• אברהם רגלסון, "הבריכה" -- שירה של שלמות, בפרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, לשון המראות של ביאליק, בפרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, בְּרָז ההתרקמות, בפרויקט בן-יהודה

הערות שוליים

קטגוריה:שירי חיים נחמן ביאליק