אפרים שמואלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפרים שמואלי
אפרים שמואלי.jpg
ארצות מגורים ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס טשרניחובסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פרופ' אפרים שמואלי (שמואלֶביץ) (28 בנובמבר 19089 ביוני 1988) היה מחנך, סופר, היסטוריון, מסאי ומתרגם ישראלי. הורה בחיפה ובקליבלנד, ארצות הברית. מייסדו ומנהלו של בית המדרש למורים וגננות בחיפה. חקר סוגיות בהיסטוריה ובתרבות היהודית, ועסק בבעיות הגותיות וחברתיות. חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת 1948.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואלי נולד בעיר לודז' שבפולין הרוסית, בנם של מרדכי דוד, בן למשפחת רבנים באזור לודז', ופרִידה בת פישל לייב סְטְריקוֹבסקי. בילדותו קיבל חינוך מסורתי, ולמד אצל רב בעיירה בוז'נין שבסמוך לשיראדז. כשהיה בן שלוש עשרה החל ללמוד בגימנסיה העברית בלודז', ולאחר מכן המשיך בלימודי גמרא באוניברסיטאות ברסלאו ופרנקפורט. בנוסף ללימודיו האוניברסיטאיים למד בבית המדרש לרבנים בברסלאו (מיסודו של ר' זכריה פרנקל). בקיץ 1932 סיים את לימודיו באוניברסיטה, ובחורף 1933 את לימודיו בבית המדרש. את הדיסרטציה שלו בגרמנית כתב על "תורת המוסר והחברה של הגל".

ב-10 באפריל 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה לארץ ישראל. שנה לאחר מכן נישא לקטיה בת שמעון פרלה. בארץ עסק בהוראה וביצירה ספרותית ומדעית. בין היתר, לימד בסמינרים ובבתי ספר תיכוניים, והעביר הרצאות. במשך שנה לימד בבית המדרש למורים של זרם העובדים בגבעת השלושה.

בשנת 1940 ייסד וניהל את בית המדרש למורים וגננות בחיפה. המקצועות שבהם התמחה היו ספרות, היסטוריה, סוציולוגיה יהודית וכללית. במהלך מלחמת השחרור היה פעיל בארגון "ההגנה" בחיפה, ובתחנת השידור של קול ישראל.

המאמר המקיף הראשון שפרסם שמואלי היה "לביסוסה של הפדגוגיה (שיטות הפילוסופיה בימינו ואידיאל החנוך)", שראה אור ב-1932 בירחון הפדגוגי "אפקים" שערך צבי זהר בהוצאת הסתדרות "תרבות" בוורשה. לאחר מכן פרסם מסות, מאמרים ומחקרים רבים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן תרגם מאיטלקית ומלטינית כתבים פוליטיים.

שמואלי הרבה לכתוב על התרבות היהודית מהתקופה שלאחר גירוש ספרד ועד לימי מדינת ישראל. בתיאוריו ההיסטוריים התמקד במאבק הבלתי פוסק בין נטיית לבו של הפרט אל מול הרצון באחדות כלל-אנושית. בספרו "שבע תרבויות ישראל" הוא מבדיל בין התרבות היהודית לדת היהודית. לדבריו, כוונתו בספרו היא "להשיב את נחלת האבות ליהודים שאינם נוהגים 'כשלומי אמוני ישראל' שלא יראו עצמם פחותים ביהדות.[1]" במילותיו שלו הוא מתייחס לרצונו לסייע ליהודים שאינם דתיים כאנשי אגודת ישראל, להתערות בעושרה של תרבות ישראל ולחזק בהם את יהדותם. הוא מתייחס לתנועה הציונית כמי שאחראית הן על מורשת תרבותית ישראלית והן על מדינה עבור היהודים.

שמואלי היה נציג חיפה בוועד אגודת הסופרים,[2] ונבחר להיות שופט בוועדה למתן פרס ביאליק בחכמת ישראל במשך שלוש פעמים, ופעמיים בפרס רופין לסוציולוגיה ולספרות. עבור תרגומו לספר "אוטופיה" לתומאס מור זכה בשנת 1948 פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.[3] בשנת 1979 זכה בפרס חיפה עבור מחקרו "מורשה ומאבק בשירה ובהגות".[4]

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נלו וכלבו: ממספר על פי אוידה, תל אביב: קֻפַּת הספר, תרצ"ח 1938. (תרגום ועיבוד לסיפור "הכלב מפלנדריה" מאת אוידה (Ouida))
  • מיגל דה סרוואנטס: מסה, תל אביב: גזית, תש"א 1941.
  • דמויות ומאורעות בתולדות עמנו: שיעורים בהיסטוריה עברית, תל אביב: צ’ לינמן, תש"א 1941.
  • מסרת ומהפכה: ארבע מונוגרפיות, ניו-יורק: ספרים, תש"ב 1942.
  • מאז ועד עתה: מיניאטורות היסטוריות, תל אביב: ספרית השעות, תש"ג 1943.
  • תולדות עמנו בזמן החדש, תל אביב: חמו"ל, תש"א 1944.
  • תולדות הציונות: במאה התשע עשרה, תל אביב: יבנה, 1947.
  • גירוש ספרד: [באספקלריה של דעת-הקהל והמשכילים באירופה], מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר 1948.
  • אנשי הרנסאנס: גדולתו ושברו של העולם האזרחי, תל אביב: מסדה, תש"ט 1949.
  • תולדות הציונות: מהופעת הרצל עד מתן המנדאט, תל אביב: יבנה, תש"י 1950.
  • סרונטס: דמותו ויצירתו, תל אביב: דביר, תשי"ג 1953.
  • הוגה הרנסאנס: קורותיו ותורתו של גורדנו ברונו, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ג 1953.
  • בעיות העם היהודי בזמן הזה: פרקי-קריאה לתלמידי כיתות של מורים וגננות, לקט, מבואות, הערות ודיונים, תל אביב: אוצר המורה, תש"ך 1960.
  • תולדות הרעיון המדיני: על פי הרצאותיו של אפרים שמואלי בבית הספר הגבוע בחיפה בשנת תש"ך, חיפה: [חמו"ל] (הוצאה פנימית), 1960.
  • בין אמונה לכפירה: ר' יהודה אריה מודינא ואוריאל אקוסטה – פרשה בתולדות האפיקורסות בישראל, תל אביב: מסדה, תשכ"ב.[5]
  • דון יצחק אברבנאל וגירוש ספרד, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג 1963.
  • בית ישראל ומדינת ישראל: הציבור היהודי באמריקה, עיונים בתמורות ובמגמות, תל אביב: יבנה, תשכ"ו 1966.
  • מורשה ומאבק בשירה ובהגות, תל אביב: יחדיו, תשל"ח 1978.
  • שבע תרבויות ישראל: עיון חדש ביהדות ובתולדותיה, תל אביב: יחדיו, תש"מ 1980.
  • אדם במצור: עיונים בספרות, באקסיסטנציאליזם ובפילוסופיה של פרשנות, תל אביב: יחדיו, תשמ"א 1981.
  • מן ההרים: סיפורים, שירים ועיונים מספרות העולם, תרגום, פתיחות והערות, תל אביב: עקד, תשמ"ב 1982.
  • פליאה וחשיבה בעולם מדעי-טכנולוגי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1985.
  • כיצד מוליכות תורות פילוסופיות של אי-רציונליזם אל פאשיזם?, תל אביב: המידרשה למחשבה סוציאליסטית, האגודה לחקר מארכס והסוציאליזם, 1986.
  • בדור היהודי האחרון בפולין, תל אביב: אל"ף, תשמ"ו 1986.
  • היהדות - בין סמכות להשראה: עיונים במאבק על תרבות ישראל, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ח 1988.
  • Efraim Shmueli, Crossroads of Modern Thought: Studies in Spinoza, Marx, Husserl and Mannheim, Tel-Aviv: Eked, 1984.
  • Efraim Shmueli, Seven Jewish Cultures: A Reinterpretation of Jewish History and Thought; translated from the Hebrew by Gila Shmueli, Cambridge: Cambridge University Press, 1990. (תרגום של: שבע תרבויות ישראל)

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'ההומניזם במצור: מסה על הספקנות של מונטין ובעיית ההומניזם בימנו', גליונות, ה (תרצ"ז); ו. (שורת מאמרים)

תרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גצל קרסל, 'בין מסורת למהפכה: משהו על אפרים שמואלי בן השבעים', מאזנים מח (1979), 129–131. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • יוחנן גרנך, 'פרופ' אפרים שמואלי – בן 75', בצרון ו, 21–22 (1984), 110–113.
  • גילה שמואלי, 'פרופ' אפרים שמואלי – דברים לזכרו', גלים (כתב עת לספרות, תרבות וחברה) 3 (1989), 36–37.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

‬ ‫