יעקב פיכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיכמן (משמאל) עם חיים נחמן ביאליק
בית טריידל במושבה כנרת, ששימש השראה ליעקב פיכמן בשירו אגדה
קבר יעקב ובת שבע פיכמן בבית הקברות טרומפלדור

יעקב פיכמן (25 בנובמבר 1881, ג' בכסלו תרמ"ב, בסרביה18 במאי 1958, כ"ח באייר תשי"ח, רמת גן), משורר, עורך, מבקר ספרותי ומתרגם עברי. חתן פרס ישראל לספרות יפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב פיכמן נולד בשנת 1881 בבלץ - בסרביה שבאימפריה הרוסית, לאליהו (סוחר, חוכר־אדמה ומגדל צאן) ולפייגה פיכמן. למד בחדר וקיבל גם שיעורים מפי יצחק זלוטניק מברסט ליטובסק שהתגורר בבית הוריו. פיכמן הרבה בלימוד ובקריאה, ובגיל 14 עזב את בית אביו כדי להשלים בצורה מסודרת את לימודיו. הוא נדד ברחבי חרסון ופודוליה, ובהגיעו לקישינב החל ללמוד רוסית ושפות נוספות, וכן לימודים כלליים כתלמיד חוץ. בתקופה זו התחיל לכתוב שירים בעברית, ביידיש וברוסית, והתפרנס מהוראה. כשחזר לבית הוריו, הוא התמסר ללימודי היהדות. התרכז בתנ"ך, במדרשי חז"ל, ולמד ספרות עברית מתוך כתבי אחד העם ומנדלי מוכר ספרים. בנוסף, הוא הרבה לקרוא ספרות יפה בעברית, יידיש ורוסית.

בשנת 1901 עבר לעיר אודסה כדי להתקרב לביאליק, לאחד העם, ואל ש. בן-ציון אותם העריץ, וגם כדי להמשיך בלימודיו. הוא החל לפרסם שירים ב"הדור" כתב עת בעריכתו של דוד פרישמן ובעיתון לילדים. וכך נוצר הקשר שלו עם סופרי פולין: דוד פרישמן, י.ל. פרץ, נחום סוקולוב ועוד. בשנת 1903 עבר לעיר ורשה, שהייתה בעת ההיא מרכז ספרותי פעיל ותוסס של תחום המושב כולו[1]. פיכמן החל לפרסם שירים ומסות באופן קבוע בעיתון "הצופה". הוא עבד גם בהוצאת הספרים "תושיה", ב"האור" וגם כמזכיר המערכת של "הצופה" . בשנת 1905, לאחר שנאסרה, בעקבות המהפכה, הוצאת כל העיתונים העבריים, חזר לבסרביה ושהה בקישינב, ולאחר מכן בעיירה לאובה (אנ') שם עבד בהוראה במשך שלוש שנים והרבה לפרסם בכתב העת שהוציא יוסף חיים ברנר - "המעורר". כאן גם החלה עבודה העריכה שלו, לאחר שהחל לטפל, על פי הזמנת סופרי אודסה, בכינוס ועריכה של יצירותיהם של סופרים שונים, מכיוון שהיה בין הבולטים במשמרת הצעירה של הספרות העברית.[2]

הוא הוזמן לשמש כמזכיר "העולם", הבטאון של ההסתדרות הציונית העולמית, שהוצאתו נתחדשה בווילנה בשנת 1908. לאחר ישיבה קצרה בעיר, עבר, לפי הזמנת אלחנן ליב לוינסקי, לאודסה; שם ערך את כתבי יהודה שטיינברג והקדיש להם מבוא מקיף המכיל ביוגרפיה והערכה - מתכונת שאימץ בעריכתו במשך עשרות בשנים.

פיכמן נישא לבת-שבע בת יצחק דוב גרינברג (הקימה יחד עם יעל גורדון, בתו של א. ד. גורדון בית ספר לילדות עניות) בשנת 1910. באותה שנה החל להשתלם בקורסים להוראה, ועבר להורדנה, אך בקיץ 1910 קיבל על עצמו את עריכת "הביבליותיקה הגדולה" של הוצאת תושיה, ועבר לוורשה. בן-אביגדור, עורך ההוצאה, כינס לראשונה את שירתו של פיכמן בספר "גבעולים", ועל כך הכיר לו המשורר תודה גדולה כל חייו.[3]

הסתדרות המורים בישראל הזמינה את פיכמן לארץ בשנת 1912, כדי להחליף את ש. בן ציון בעריכת הירחון "מולדת". הוא הצליח לגייס למשימה זו סופרים רבים והעלה את רמתו של הירחון. אהבתו לנופי ישראל קיבלה חיזוק בעריכת כתב העת והזינה את שירי הנוף הידועים שלו ("ימין ושמאל" "על שפת ים כנרת" ועוד)

בשנת 1914 נשלח לברלין כדי לערוך ירחון עברי, שעמד לצאת לאור שם, במטרה להעבירו אחר כך לארץ ישראל, אך נאלץ להישאר במקום, מאחר שפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. הוא התגורר באודסה ועבד ב"מוריה". עם תום המלחמה, נדד בארצות אירופה וחזר לארץ ישראל רק באביב 1919. הוא המשיך בעריכת "מולדת" שהתחדש, ובנוסף, ערך גם את הירחון "מעברות" שהחל להופיע. פיכמן גם ערך ספרים בסניף הארץ־ישראלי של הוצאת "שטיבל". בתקופה זו כתב את מחזורי הסונטות "יהודה" ו"ירושלים" ואת הפואמה "רות".

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגדה
מאת יעקב פיכמן

עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת;
גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ,
בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

הבית הראשון בשיר

יעקב פיכמן פרסם למעלה מ־300 ספרים: שירה, סיפורת פזמונאות ותרגומים. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית החדשה, ומצעירי הסופרים העבריים בדור שלאחר ביאליק. שירתו האישית המאוחרת היא שירה מעמיקה קודרת ופסימיסטית. ייסד וערך את הירחון החשוב לנוער "מולדת", שדורות ראשונים של בני הארץ דוברי העברית התחנכו עליו. בין עבודותיו: פרסום ספרי מקראות חינוכיות, כינוסים, עריכות וביוגרפיות של יוצרי הספרות העברית, (כמו למשל הביוגרפיה הקצרה של משוררת היידיש הידועה קדיה מולודובסקי, יצירתו של אברהם מאפו, של מיכ"ל, מנדלי, ביאליק ורבים אחרים), כינוס אנתולוגיות לשירה ולסיפורת, ועריכת הירחון 'מאזנים' של אגודת הסופרים העבריים.

פיכמן הרבה לכתוב ביקורות ספרותיות, הן במבואותיו לכתבי הסופרים שבעריכתו, והן בסדרת מסות בענייני ספרות שוטפים. הוא עצמו היטיב להגדיר את רשימותיו הביקורתיות במילים הבאות, עליהן חזר בהזדמנויות שונות ובניסוחים שונים:[4]

Cquote2.svg

"כל משורר אמיתי הוא בלי ספק מבקר מצויין [...] בקורתו של משורר אמנם תהיה תמיד במידה ידועה סובייקטיבית, ואולם אפשר שזוהי הביקורת האמיתית האחת בעולם. בכל אופן יהיה עוד יותר משפט צדק בסובייקטיביותו של משורר מאשר באובייקטיביותו של מבקר רשמי".

Cquote3.svg
– יעקב פיכמן

יעקב פיכמן תרם הרבה גם לספרות הילדים, הן בדברים פרי יצירתו, והן בעריכה ואף במסות. הוא הרבה גם לתרגם מהספרות הכללית, שירה ופרוזה כאחד. רובה של עבודת התרגום שלו פורסמה בכתבי העת השונים וטרם כונסה, אך יש עבודות שפורסמו בנפרד, כמו "נרקיס וגולדמנד" להרמן הסה, "הורדוס ומרים" מאת פרידריך הבל, ועוד.[5]

בין שיריו הידועים ביותר: "אגדה" (מוכר יותר כ"על שפת ים כנרת"), שאותו הלחין חנינא קרצ'בסקי, "אורחה במדבר" (מוכר כ"ימין ושמאל"), שאותו הלחין דוד זהבי ו"יום יום אני הולך למעונך" שהלחין ושר מתי כספי.


אורחה במדבר
מאת יעקב פיכמן

יָמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וָחוֹל
יַצְהִיב מִדְבָּר לְלֹא מִשְׁעוֹל.

אוֹרְחָה עוֹבְרָה, דּוּמָם נָעָה
כִּדְמוּת חֲלוֹם שָׁם מֻפְלָאָה

שני בתים מהשיר

בשנת 1947 זכה בפרס אוסישקין לספרות, וב-1957 זכה בפרס ישראל על יצירתו.

פיכמן נפטר בשנת 1958 ברמת גן, ונקבר בבית העלמין טרומפלדור.

משנת 1964 חולק מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה פרס פיכמן שנקרא על שמו.[6]

על שמו קרויים מספר רחובות בערים בישראל וכן בית התרבות בקיבוץ שדה נחום (שם היה בנו, יוסף, חבר) ובית לדיור מוגן ברמת אביב ששוכן ברחוב שגם הוא נושא את שמו.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגדות ושירים (1910)
  • גבעולים (1911)
  • המעיין מזמר (1918)
  • בבואות (1919)
  • ערבה (1922)
  • הינשוף הסגול באופל (1923)
  • ספרים מצוירים לילדים (1923)
  • ספר הארץ (1927)
  • בבית ובשדה (1931)
  • תחת השמים (1931)
  • במדבר ובהר (1931)
  • בחום הדרום ובקור הצפון (1931)
  • סיפורים נחמדים על חיות וילדים (1931)
  • יוסי נוסע לארץ-ישראל (1931)
  • יוסי בתל אביב (1931)
  • מאורעות יוסי וחנן (1931)
  • מן הטנא (1932)
  • מגיני שדה וכרם (1932)
  • חיים נחמן ביאליק (1933)
  • ימי שמש (1934)
  • אל הים (1934)
  • צללים על השדות (1935)
  • יקטן בתל אביב (1936)
  • אנשי בשורה (1938)
  • חיים נחמן ביאליק : חייו ומעשיו ליום עשירי בטבט תשל"ג - תרצ"ג (1934 - 1973).
  • איילת בעמק (1942)
  • אביב בשומרון (1943)
  • דייגים על הירקון (1943)
  • יוסי בגליל (1944)
  • פאת שדה (1944)
  • כלנית (1946)
  • הרצל כותב על מדינת היהודים (1946)
  • דמויות מנצנצות (1948)
  • דמויות קדומים (1948)
  • סלעים בירושלים (1951)
  • אמת בניין: סופרי אודסה (1951)
  • שירת ביאליק, מוסד ביאליק, (1952)
  • רוחות מנגנות: סופרי פולין (1952)
  • אלופי ההשכלה (1953)
  • ערוגות (1954)
  • חיים למופת (1954)
  • בני דור (1955)
  • אסיף: מבחר יצירות (1959)
  • עם שחר נצא (1959)
  • אביב בארץ (1959)
  • כתבי יעקב פיכמן (1960)

מעריכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחה ליעקב פיכמן בן השבעים, תלאביב: נתיב (נכסי תרבות יהדות בסרביה), תשי"ג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין יצחק מיכלי, יעקב פיכמן בשיר ובמסה, תל אביב: הועד להוצאת כתביהם של סופרים עברים מביסאראביה, תשי"ב.
  • נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד ('פני הספרות: סדרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"א 1971.
    • ביבליוגרפיה: עמ' 209–226.
  • ישראל זמורה (עורך), ערוגות: קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, 2 כרכים, תל אביב: האיגוד העולמי של יהודי בסרביה, תשל"ג–תשל"ו.
  • צבי לוז, שירת יעקב פיכמן: מונוגרפיה, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תש"ן 1989.
  • נורית גוברין, "יעקב פיכמן", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 178–220.
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967.
  • אסיף: מבחר יצירתו של יעקב פיכמן בשירה ובפרוזה, ילקוט דברים על המשורר ויצירתו, (ליקט ומבוא ליב קופרשטיין), הוצאת מסדה, תשי"ט, 1958.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן מירון, בודדים במועדם; לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, עם עובד, 1987, עמ' 365 - 375
  2. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים,, 1967
  3. ^ יעקב פיכמן, גבעולים; שירים מאת יעקב פיכמן, תושיה, ורשה, 1881
  4. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967, עמ' 604
  5. ^ יעקב פיכמן, מתרגם, משירי הינה, הפועל הצעיר, ‏21.3.1913
  6. ^ יצחק קורןפרס פיכמן לספרות ואמנות, דבר, מכתב לעורך המוסף, 26 ביוני 1964.


הקודם:
שלמה צמח, יהודה קרני
פרס ביאליק לספרות יפה
1945
הבא:
גרשון שופמן
הקודם:
יצחק דב ברקוביץ
פרס ביאליק לספרות יפה
1953
הבא:
יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג