טיוטה:ענישת בעלי חיים בהלכה

ביהדות

בהיסטוריה

על פי המסופר בתנ"ך, הושתו גם עונשים על בעלי חיים. בפרשת בראשית, מסופר על העונש שקיבל הנחש הקדמוני על ידי אלוהים לאחר חטא עץ הדעת:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

— ספר בראשית, פרק ג', פסוקים י"ד–ט"ו

גם בעונש שניתן לדור המבול, מסופר בתורה שמתו כל בעלי החיים שנשארו מחוץ לתיבה שבנה נח:

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ

— ספר בראשית, פרק ז', פסוק כ"ג

במענה לשאלה מדוע נעשנו בעלי החיים בדור המבול, אמרו בתלמוד, תשובה על דרך משל: ”וימח את כל היקום אשר על פני האדמה', אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופזר את חופתו. אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת – חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה – אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא – בהמה וחיה למה לי?” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ח, עמוד א').

אמנם במדרשים אחרים מבואר שאף הבהמות והחיות חטאו וקלקלו לכך נענשו, כך מבואר למשל בספר היובלים: ”החיה והעוף וכל הרמש על הארץ כולם השחיתו דרכם וחוקותיהם ויחלו לאכל איש את רעהו” (ספר היובלים ה, ב). וכעין זה מובא במדרש רבה: ”רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול, הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס, הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר, השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר” (מדרש רבה, בראשית כח).

בחלק מעשרת המכות שנענשו המצרים, בעת שעבוד בני ישראל במצרים, מוזכר בתורה שגם בעלי החיים סבלו. כך למשל במכת דם, כל הדגים שביאור מתו מחמת מכת כך שנהפכו מימי היאור לדם. במכת צפרדע, לאחר סיום המכה מתו כל הצרפדעים. במכת דבר מתו כל הבהמות שהיו שייכות למצרים. במכת ברד, מתו כל הבמהות שנאשרו מחוץ לבתים. בפרשנים לא מרבים לבאר עניין זה.

בהלכה

במספר מקומות מובא בתורה כי מלבד העונש המושת על האדם ישנו במקומות אחרים ישנו בתורה עונש נוסף גם לבעלי חיים,

• איסור משכב בהמה: בתורה נאמר כי אדם שעבר על איסור משכב בהמה, מלבד העונש המוטל על האדם, יש חיוב להרוג גם את הבהמה עמה שכב. בתלמוד הובאה דעת האמוראים לפיה הריגת הבמה אינה מדין עונש, אלא מחמת שעל ידה באה תקלה לאדם: ”אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ד, עמוד ב'). ברש"י על הפסוק הוסיף שזה גם סיבת ציווי התורה על שריפת כל הנמצא בעיר הנדחת: ”כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחומר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה”.
• מחיית זכר עמלק: במצוות מחיית עמלק נאמר בתורה כי יש למחות את 'זכר' עמלק. לפי פרשנות חז"ל הכוונה למחות גם את ממונו ורכושו כולל את בעלי החיים השייכים לעמלקים. על פי חז"ל, חטאו של שאול שגרם לו להפסיד את מלכותו היה בכך שריחם על הצאן והבקר של עמלק, במלחמת עמלק שהצטווה עליה, ולא הרגם. בעניין זה מופיע בתלמוד בבלי טענתו של שואל שהתרעם בין היתר על סיבת הריגת הקטנים והבהמות, ותשובת אלוהים אליו על ידי בת קול: ”בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א טו, ג) לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, טז) אל תהי צדיק הרבה” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב').
• שור הנסקל: שור שהרג אדם, חיוב סקילה כמובא בתורה בפרשת משפטים: ”וְכִי-יִגַּח שׁוֹר אֶת-אִישׁ אוֹ אֶת-אִשָּׁה, וָמֵת--סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, וְלֹא יֵאָכֵל אֶת-בְּשָׂרוֹ”. לדעת חז"ך הוא הדין שאר בעלי חיים שהרגו אדם ולאו דווקא שור. בספרות חז"ל נאמרו הסברים שונים לדין זה, רבים מהם סבורים כי אכן אין סיבת הריגת השור כעונש, אלא מחמת סיבה עקיפה:
  • יש שכבתו שהטעם הוא על מנת לסלק בעלי חיים מועדים שלא יזיקו שוב בעתיד. או על מנת להרתיע את בעלי הבהמות כדי שישמרו על בהמותיהם כראוי, או אזהרת העם שלא תבוא תקלה על ידיהם.
  • אחרים כתבו שהצורך הוא על מנת להדגיש את חומרת מעשה הרצח וערך חיי האדם.
  • יש שכתבו שהדבר נובע מחמת עונש המגיע לבעליו של השור על חטא אחר.

אם זאת יש שכתבו שאכן העונש הוא לבעל חי, מתוך תפיסת עולם שגם להם ישנה מערכת גמול אלוקית מוגדרת וכעין זה יש שכתבו ששור שהמית אדם, כנראה נקשר בו הכח שנקשר בנחש הקדמוני".

בפרשנים

על הפסוק בספר יואל: ”מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ.” (ספר יואל, פרק א', פסוק י"ח), מבאר המלבי"ם שנביא תמה מדוע נגזר עונש גם על הבמהות ועדרי הצאן: "הנביא שואל כמתמיה אם אדם חטא בהמה מה חטאה, ומה היה הדבר שנאנחה בהמה? מה חטאה היא? ולמה נבוכו עדרי בקר על כי אין מרעה להם, הכי גם עדרי הצאן נאשמו? הכי חטאו גם המה ויאשמו אשום? ולמה ענש ה' את הבהמה:"

בספר בית הלוי הקשה, האיך ניתן להעניז בעלי חיים, אף אם חטאו, הרי בניגוד לאדם שיש לו אפשרות לבחור בטוב או ברע, לבעלי חיים אין בחירה חופשית.

צורת המשפט והמיתה

במשנה במסכת סנהדרין, נחלקו תנאים בצורת המשפט של בעלי החיים שדינם למיתה, לדעת תנא קמא ורבי עקיבא משפטם הוא בבית דין של עשרים ושלושה, לדעת רבי אליעזר אין צורך במשפט, ואדם יכול להורגם:

דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה", וְאוֹמֵר "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ". שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" - כְּמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה

— משנה, מסכת סנהדרין, פרק א', משנה ד'