שאול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שאול
 ?; גבע בנימין - 1010 לפנה"ס; הר הגלבוע
Saul 1878.jpg

שאול המלך, מתוך ציור של ארנסט יוזפסון, 1878, המוזיאון הלאומי סטוקהולם, שוודיה
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה צלע שבהרי בנימין
בת-זוג
שושלת ממלכת ישראל המאוחדת
תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת
אב קיש
צאצאים

יהונתן, מלכישוע, אבינדב, איש בושת/אשבעל, מיכל, מרב, ארמני, מפבושת.

מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה-1
תקופת כהונה 1012 לפנה"ס1010 לפנה"ס (כשנתיים)
הקודם בתפקיד -
הבא בתפקיד איש בושת
דמותו של שאול על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
דוד מנגן לפני שאול, ציור של רמברנדט
שאול ובעלת האוב, תחריט של גוסטב דורה

שָׁאוּל בֶּן קִישׁ איש ימיני היה, לפי התנ"ך, המלך הראשון על ממלכת ישראל המאוחדת. תקופת מלכותו מתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס. רובם המוחלט של סיפורי שאול המוכרים לנו, מופיעים בספר שמואל[1], אלא שסיפור מותו של שאול בהר הגלבוע מוזכר גם בספר דברי הימים[2].

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר שופטים, לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, היה עם ישראל חסר מנהיג קבוע במשך מאות שנים. מנהיגים שבטיים שנקראו שופטים עלו בזמני מצוקה, הובילו מערכות צבאיות ואף ביססו הנהגה יציבה במשך עשרות שנים, אך בניהם לא המשיכו בתפקידי ההנהגה אחריהם, פרט אולי לגדעון[3]. במהלך תקופה זו היו השבטים מפולגים, שיתופי הפעולה ביניהם היו חלקיים, ומדי פעם אף פרצו מלחמות אחים.

את תקופת השופטים חתם שמואל הנביא: לעת זקנה, ביקש שמואל למנות את בניו לשופטים, אך הם לא היו ראויים להנהיג את העם. אז התקבצו אצל שמואל זקני ישראל, וביקשו ממנו למנות לעם מלך. למרות התנגדותו של שמואל לעצם מוסד המלוכה, הוא נאלץ להסכים לבקשת העם. שמואל המליך אז את שאול האלמוני: ראשית, במשיחה בטקס נסתר, ופעמיים נוספות בהמלכה פומבית[4]. בסופו של דבר, אם כן, הומלך שאול שלוש פעמים:

טקסי ההמלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיפוש אתונות אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, הציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. שמואל, הנביא שבעיר, צווה על ידי האל למשוח למלך את שאול, וכאשר בא שאול לבקש את עצתו, הזמין אותו שמואל לאכול יחד איתו מהסעודה הגדולה שנערכה אז. בבוקר למחרת, משח שמואל את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר, ואז שלח אותו לביתו. שמואל ניבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו של שאול חזרה, וביניהם פגישתו של שאול עם קבוצת נביאים, והתנבאותו יחד איתם – מאורע שהוליד את האמרה "הגם שאול בנביאים?"[5].

ההמלכה הפומבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל כינס את כל העם למצפה, הטיל גורלות בין שבטי ישראל[6], ומתוכם נבחר שבט בנימין, מתוכו משפחת המטרי, ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן התחבא[7], והעם נאלצו להוביל אותו אל שמואל בכוח. שאול בלט מיד בגובהו מעל כל העם[8], והעם קיבל אותו למלכם. לא רק זאת, אלא שחלקם אף הצטרף אליו כשהלך לביתו. עם זאת, היו מספר אנשים שזלזלו בשאול, וסירבו לראות בו מנהיג.

יבש גלעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי יבש גלעד, שהיה יישוב ספר, היו מאז ומעולם בסכנת כיבוש מצד עמון. זמן לא רב לאחר המלכתו של שאול, עלה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד, וכתנאי להסכם הכניעה ביניהם, דרש לבייש אותם על ידי ניקור העין הימנית של כל אחד תושבי המקום. זקני יבש גלעד שלחו אז קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים הגיעו אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שמע על המאורע הוא שחט צמד בקר ושלח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום שכך יעשה לבקרו של מי שלא ייצא עמו למלחמה[9]. העם התגייס בהיקף נרחב (היקף רחב בהרבה משהתגייס בכל שאר המלחמות שהיו בתקופת השופטים), יצא למלחמה, והושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. לאחר המערכה המוצלחת, עלו קולות שקראו להמתת המתנגדים למלוכת שאול, אך שאול עצר אותם ומנע מהם לעשות כך. העם התכנס בגלגל וחידש את המלוכה בטקס הקרבת שלמים.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאול מרד בשלטון הפלשתים בארץ, והיה הראשון לייסד צבא סדיר לעם ישראל, שבראשו עמד אבנר בן נר בן דודו. הוא ייצב את גבולות הממלכה באזור ההררי של יהודה, שומרון והגליל, כאשר נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, והנחיל תבוסות קשות לכל אחד מעמים אלו[10].

כדמות ספרותית, דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות עגולה ורבת תהפוכות, בכמה אופנים: ראשית, בטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול, המוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם, אך בתקופת רדיפתו את דוד, נראה ששאול פעל לפי גחמותיו, ומוכן היה לפגוע בסביבתו ללא הבחנה. באופן נוסף, מתבטא הגיוון באופיו של שאול בכך שמצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן: דיבורו דתי ושם ה' נזכר פעמים רבות בדבריו; הוא גם הקפיד על מצוות התורה אף במחיר אישי כבד;[11] מצד שני, חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת בעיניו, ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן לו שמואל[12].

לאחר שמשח שמואל את דוד למלך במקום שאול, נתקף שאול במצבי רוח קשים[13]. כדי להתמודד עם מצבי רוח אלו, נעזר שאול בנגינתו של דוד, אך גם במהלך הנגינה הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד[14]. יש מי ששיער, בעקבות תיאור המקרא, ששאול סבל ממחלת המלנכוליה[15], שהיא אחד ממאפייני הדיכאון.

שאול ודוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת דוד וגולית – אז התגלה שאול בחולשתו לעומת דוד שניצח בקרב – החל שאול לקנא בדוד, לחשוש מפניו והוא אף ניסה להרוג אותו בשתי הזדמנויות שונות. לעומת שאול, ילדיו יהונתן ומיכל גילו חיבה לדוד ורצו בטובתו ובקרבתו, ובמיוחד יהונתן, שמוזכר בפירוש שאהב את דוד, וכך גם מקונן עליו דוד[16]. שאול ידע שדוד נמשח להיות המלך הבא ושבכך תגדע שושלתו שלו. לכן, ניסה שאול לעצור אותו, והתייחס בגסות לבנו שניסה לדבר טוב על דוד. גם כאשר הוא רודף את דוד, שנאתו של שאול אליו לא שלמה, ואהבתו לדוד חוזרת ומתגלת. בשני המקרים בהם נפגשו, לאחר מרדף ממושך, כינה שאול את דוד "בני" ובירך אותו. יחסי השנאה-חיבה בין שאול לדוד היו הדדיים. במהלך הרדיפות ניתנה לדוד האפשרות לפגוע בחייו של שאול פעמיים, אך הוא לא עשה זאת, מחמת יראת הכבוד שרחש לשאול. וכאשר אנשיו ניסו לשדלו לפגוע בשאול הוא סירב בטיעון: "חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'"[17]. באחת הפעמים, הוא כינה אותו אף "אבי" ובאחרת "אדני המלך". בנוסף, קינת דוד ממחישה את הכבוד והיראה הרבים שרחש דוד לשאול.

לאחר רדיפה ארוכה, דוד נאלץ לעזוב את גבול ישראל. במהלך רדיפת שאול את דוד שנחשד כמורד במלכות, שאול חשד בכהני נוב ששיתפו פעולה עם דוד ותומכים בו. לכן הוא הורג את תושבי העיר, מעשה שנחשב לכתם הגדול ביותר במלכותו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופו של שאול טרגי. הוא יצא למלחמה כנגד פלשתים בהר הגלבוע, מתוך ידיעה שייהרג, על פי נבואת בעלת האוב מעין דור. המלחמה הסתיימה בתבוסת ישראל. בניו של שאול, בהם יהונתן, נהרגו, וכשקשתי האויב שאיגפו אותו קרבו אליו, בחר שאול ליפול על חרבו. על פי גרסה אחרת של הנער העמלקי, שמגיע לבשר את מותו לדוד, ובידו הכתר והצמיד שלו, הוא נהרג בידיו, לאחר שנפל על חרבו ועדיין נותר בחיים[18].

לאחר מותו מצאו הפלשתים את גופתו של שאול והתעללו בה. הם כרתו את ראשו ובזזו את כליו. את גופתו קיבעו בחומת בית שאן. אנשי יבש גלעד שזכרו חסד נעורים לשאול, התגנבו למקום בלילה הורידו את גוויותיהם של שאול ובניו מהחומה, נתנו להן קבורה נאותה במחוזותם והתאבלו על המלך שבעה ימים[19].

מאוחר יותר, העביר דוד את עצמות שאול ויהונתן בנו לקבורה בצלע שבבנימין[20].

מות שאול ובניו הונצח בתנ"ך בקינת דוד[21]. בקינה מצוינת, בין היתר, גבורתו הגדולה של שאול שחרבו לא חזרה ריקם מדם חללים, שהוא ובנו קלים מנשרים וגיבורים מאריות, וכן גם השלל הרב שהם משיגים בלחימתם.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשת שאול היא אחינועם בת אחימעץ ולהם נולדו ארבעה בנים ושתי בנות: יהונתן, מלכישוע ואבינדב שנפלו עמו בגלבוע, איש בושת/אשבעל שירש את המלוכה, מרב ומיכל. נוסף לאשתו מסופר על פילגשו רצפה בת איה ממנה נולדו לו שני בנים אַרְמנִי ומְפִבשֶׁת.

דמותו בדברי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ובמדרשים דמותו של שאול מואדרת, והוא נחשב למלך צדיק שהסתבך בחטא הקנאה.

כך למשל האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי ובשמו של רב, רב יהודה טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו כאשר ביזוהו בני הבליעל בהכתרתו[22].

חז"ל העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים[22].

הקפדתו במצוות רמוזה גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: "ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹעו" שחכמים פרשו כתפילין שביד ושבראש.

ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש"י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו "בן נעות המרדות" - שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו"חטפה" אותו. רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק "מחר אתה עימי". חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר לה'"[23] – יצאה בת קול ואמרה "בחיר ה'"[24].

במסכת מועד קטן (דף ט"ז, עמוד ב') אף מבואר שאלוהים כועס על דוד שאומר שירה לפניו על נפילתו של שאול, וששאול יותר צדיק ממנו אלא שכך היה מזלו של שאול.

בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר בירתו של שאול, גבעה, נערכו חפירות ארכאולוגיות. לא נמצאו שם ראיות לכך שהיה בישראל מלך ושמו שאול (ואף לא במקומות אחרים). עם זאת, ממצא משמעותי שנמצא באתר הארכאולוגי בגבעה הוא קלע, שהיה אחד מכלי הנשק בתקופה זו (כפי שמתואר גם בספר שמואל, בתיאור קרב דוד וגולית וכן בספר שופטים[25]).

בספר שמואל נאמר כי לאחר מותו של שאול, הונחו כליו במקדש עשתורת בבית שאן[26]. מאידך, בספר דברי הימים מסופר כי ראשו הונח במקדש דגון באותה העיר[27]. שנים רבות התקשו החוקרים לקבל את שתי הטענות גם יחד, כיוון שחשבו שאין זה סביר שבאותה עיר ובאותו הזמן עמדו שני מקדשים לאלים שונים. עם זאת, חפירות שנערכו באתר מראות כי במקום עמדו בו־זמנית שני מקדשים, שהופרדו זה מזה במסדרון: אחד מהם הוקדש לדגון והאחר לעשתורת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות ספרותיות על דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שאול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שמואל א', פרק ט' עד פרק ל"א. בתוך פרקים אלו, רק הקטע מפרק ט' עד פרק ט"ז (וללא פרק י"ב) עוסק ישירות בשאול ושאר הפרקים מתרכזים בעליית דוד למלוכה.
  2. ^ ספר דברי הימים א', פרק י'.
  3. ^ גם אצל גדעון, בנו אבימלך שניסה להמליך עצמו, נכשל בכך.
  4. ^ ספר שמואל א', פרק ט'-פרק י"א, וראו עוד בהמשך.
  5. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"א, והשוו עם פרק י"ט, פסוק כ"ד.
  6. ^ לפי חלק מהפרשנים, הבחירה התבצעה על ידי האורים והתומים; ראו למשל: רד"ק על ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"ט.
  7. ^ הניסוח המקורי הוא "נחבא אל הכלים" (ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ב), ביטוי שהפך בעברית לתיאור של אדם עניו.
  8. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק כ"ג וראו גם פרק ט', פסוק ב'
  9. ^ "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ" (ספר שמואל א', פרק י"א, פסוק ז').
  10. ^ "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ" (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוקים מ"ז-מ"ח).
  11. ^ תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול התייעץ בכהן, הציב אבן כדי למנוע מהעם "לאכול על הדם" (ראו ספר ויקרא, פרק י"ז, במיוחד פסוקים ה, י), והקפיד על קיום שבועת הצום שנשבעו העם, אפילו במחיר חיי בנו יהונתן, שהיה גם גיבור הקרב. תכונה זו מתבטאת גם בהערת אגב של בעלת האוב אליה הלך שאול במצוקתו, ממנה נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והידעוני האסורים לפי התורה (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט').
  12. ^ ספר שמואל א', פרק י"ג, פסוקים ח'-י"ד; שם, פרק ט"ו, פסוקים ח'-י"ט.
  13. ^ ""וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת ה'" (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק י"ד).
  14. ^ ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוקים י'-י"א; שם, פרק י"ט, פסוקים ט'-י'.
  15. ^ ילקוט מעם לועז, שמואל א, עמ' רא.
  16. ^ "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ו."
  17. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ו, פסוק י"א.
  18. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י'.
  19. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוקים ח'-י"ג.
  20. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוקים י"ב-י"ד.
  21. ^ ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ט-כ"ז.
  22. ^ 22.0 22.1 תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ב, עמוד ב'.
  23. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ו'.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד ב'.
  25. ^ "מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד-יְמִינוֹ כָּל-זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא." (ספר שופטים, פרק כ', פסוק ט"ז)
  26. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק י'
  27. ^ ספר דברי הימים א', פרק י', פסוק י'