יהדות אוראדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת ציון, בית כנסת נאולוגי באוראדיה, שנבנה על פי הדגם של בית הכנסת הרפורמי של נירנברג

יהדות אוראדיה היא הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר אוראדיה ובסובצ'טאטה (Subcetate) (בהונגרית היא נקראת נגוורוד וביידיש - גרוסוורדין). ההתיישבות היהודית במקום התחילה במחצית הראשונה של המאה ה-18. במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הגרמנים את אוראדיה בשנת 1944, הקימו השלטונות גטו בעיר ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה. מהגטו שולחו היהודים למחנות ההשמדה. בשנת 1947, אחרי המלחמה, התחדש היישוב היהודי באוראדיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור הראשון ליהודים באוראדיה מתוארך ל-1715. בשנת 1722 הוקמה במקום חברה קדישא והסכם הייסוד חתום על ידי 68 מחברי הקהילה. על פי תרשומת מ-1735 היהודים שהגיעו לאוראדיה ולאולוסיג (יישוב סמוך) מקורם היה ממוראביה, מצ'כיה ובמידה קטנה יותר מפולין, ומייחסים לכך גם את סיבת פיצול הקהילה, שקרה מאוחר יותר. לא ידוע מתי נוסד בית העלמין היהודי הראשון, אך במסמך מ-1776 נדרשו שיפורו, גידורו ושמירתו. בית העלמין הזה נמצא מחוץ לגבול העיר והכניסה אליו הייתה מכיוון רחוב Lebedei. בית העלמין הזה פעל עד שנת 1880.[1]

במאה ה-18 הייתה ישיבת היהודים באוראדיה אסורה. ב-1783, המפקד הצבאי של המצודה של אוראדיה, קולונל גֶ'רג' רות (Roth Gyorgy), נתן אישור ליהודים להתיישב באזור סמוך למצודה שנקרא סובצ'טאטה (משמעות השם הוא מתחת למצודה). האזור נועד לתמרונים צבאיים ולאחר שינויים בתוכניות הצבא נמצא שאינו זקוק לו יותר. היהודים הקימו במקום יישוב נפרד, בעל ניהול ושיפוט עצמי, שלא היה קשור לעיר אוראדיה. בנוסף לבתי מגורים היהודים בנו במקום בית כנסת ובסמוך לו בית חולים קטן שנקרא Hecdes ובו אירחו גם יהודים זרים ועניים שהיו במעבר. במהלך מספר עשורים התגוררו במקום רק יהודים, אך בהמשך התיישבו שם גם נוצרים ועם גידול מספר הנוצרים, התגלו מחלוקות שלטוניות בין ההנהגה היהודית וההנהגה הנוצרית, מחלוקות שהובילו למשפט שהגישו הנוצרים נגד היהודים. הנוצרים ביקשו לבטל את האוטונומיה היהודית ולהכפיף את היהודים לבתי המשפט שלהם. המשפט נמשך שמונה שנים ובסיומו נשמרה האוטונומיה היהודית לעוד כמה עשורים, עד 1848.[2]

בדצמבר 1927 סבלו יהודי העיר מפרעות הסטודנטים באורדיה שהתרחשו במהלך כינוס סטודנטים בעיר. אחד מבתי הכנסת בעיר שנהרס בפרעות נחנך מחדש במאי 1928, ערב חג השבועות.[3]

האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי ישראל הגר, הגיע עם חסידיו מוויז'ניץ לאוראדיה במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הנהיג בה את חצרו, עד מותו בשנת 1936. נקבר שם ובשנת 1950 הועבר ארונו לבני ברק.

קורות הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרין ויס עם ילדיה. מוישי, ישעיה וברנדי (מימין לשמאל)
נספו כולם בשואה. הובלו מגטו אוראדיה למחנה אושוויץ.

עם סיפוחה של אוראדיה להונגריה בספטמבר 1940 הוחלו על יהודי אוראדיה כול החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בה, והקהילה סבלה בעיקר מגיוס הגברים לגדודי שירות העבודה ומהגזירות הכלכליות שהיו כלולות בחוקים האנטי-יהודיים.

עוד לפני הגירוש הכללי התרחשו שני אירועים מרכזים שהטילו אימה על האוכלוסייה היהודית באוראדיה:

  • נערכו רשימות של יהודים שאזרחותם הייתה מפוקפקת בעיני השלטון. ב-1941 נאספו ללא התראה מוקדמת כל "בעלי אזרחות מפוקפקת" הובלו לתחנת רכבת והוגלו לשטחה של פולין לשעבר. רובם נספו שם.
  • אחרי 1942 הוגבר הגיוס היהודי לגדודי שירות העבודה, המגויסים היו אומנם במסגרת צבאית אבל ללא מדים ונאלצו לשאת תג צהוב. הם צורפו ליחידות צבאיות שיצאו לחזית המזרחית לאוקראינה ולשטחה של לברית המועצות. משתתפי יחידה זו הושפלו ועונו יחד עם יהודים מגדודי שירות אחרים (כ-80% מכלל 6,000 המגויסים נהרגו בעת שירותם).

בגדוד של קהילת אוראדיה התגייסו כ-500 חיילים. רובם נהרגו בחזית הרוסית ב-1943.[4]

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-19 במרץ 1944 החלו הכובשים ברדיפת היהודים. ב-31 במרץ הפקיע הס"ס את בית-החולים היהודי, והקהילה היהודית נדרשה לספק לו חומרים מסוימים. ראש הקהילה שנדור לייטנר מונה לאחראי על איסוף החומרים. ב-6 באפריל החרימו הגרמנים כמה בתים של יהודים, אסרו את דייריהם הגברים ואת הנשים והילדים זרקו לרחוב. הפקעת הדירות הפרועה נפסקה, מכיוון שפגעה במאמץ לצייד את בית-החולים. ב-18 באפריל 1944 החל הצבא ההונגרי להפקיע רכוש יהודים באוראדיה. הפעולות הללו הפכו למיותרות עם פרסום הצו להקמת גטו ליהודי אוראדיה.

ב-1 במאי 1944 הגיע לאוראדיה תיאודור דנקר, נציגו של ā,[דרושה הבהרה] כדי לפקח על ריכוז היהודים בגטו, סמוך למרכז העיר, וריכוזם של יהודי הסביבה בגטו אחר, את עיקר מלאכת גירוש היהודים לגטאות עשו ז'נדרמים הונגרים. נכנס לתוקפו השלב הבא של הגזירות נגד יהודי נג'וורד - סגירתם בגטו. הם אולצו לעזוב את בתיהם, כשהם משאירים מאחור כמעט את כל חפציהם, ולהיכנס לגטאות בתנאי צפיפות קשים, בלתי אנושיים.

ב-3 במאי 1944 הוקמו בנג'וורד שני גטאות: "הגטו הראשי" לכ-27,000 יהודים מן העיר (הגטו השני בגודלו בהונגריה אחרי בודפשט), וגטו קטן יותר, לכ-8,000 יהודים ממחוז ביהר.

הגטו הראשי הוקם בשכונה שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים, בקרבת בית הכנסת האורתודוקסי הגדול. יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו בתוך חמישה ימים. הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד, ו-14–15 נפשות הצטופפו בכל חדר. כמויות המזון שסופקו לגטו לא הספיקו, וביזמתן של רשויות העיר לעיתים תכופות היו בגטו הפסקות ממושכות בהספקת החשמל והמים.

הגטו הקטן הוקם בפרוורי העיר, במשק ובמגרש העצים של מצי (Mezey). גם שם היו תנאי המחיה קשים; תושביו קיבלו 70 גרם לחם ליום, מנת מרק בצהריים ומנת קפה בערב.

יהודים מעטים הצליחו להימלט מן הגטאות וחצו את הגבול לרומניה. ד"ר מיקשה קופפר (Miksa Kupfer), רופא נשים ידוע בבית החולים היהודי, ניסה להציל מגירוש את הטרנספורט האחרון ובו כ-3,000 יהודים, על ידי דיווח כוזב על מגפת טיפוס המחייבת הסגר מיָדי למניעת התפשטות המחלה. פעולתו של ד"ר קופפר לא הצליחה למנוע את גירוש הטרנספורט האחרון, אבל בגטו הוקם בית חולים למחלות מידבקות, והדבר אִפשר לתשעה עובדי כפייה לשעבר – ועם בני משפחותיהם כ-80 נפשות – להעמיד פנים שחלו בטיפוס ולהינצל בשל כך מגירוש. רוב המשפחות האלה אכן הצליחו לאחר מכן להימלט מן הגטו.

ב-24 במאי 1944 יצא המשלוח הראשון של יהודים לאושוויץ, ממפעל העצים 'מזי', ובו בעיקר יהודים מן הגטו ההוא (הגטו במפעל העצים), וכן 300 יהודים מהגטו שבעיר עצמה. כעבור שלושה ימים החל הגירוש מהגטו שבעיר במלוא התנופה. כמעט יום יום, עד 3 ביוני 1944, נשלחו כ-3,000 יהודים לאושוויץ, עד שהגטאות באוראדיה התרוקנו למעשה.[5]

ניסיונות התמודדות של יהודי אוראדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היודנראט ניסה כוחו בהצלה וכן עשו מאמצים יהודים פרטיים. כמה יהודים מאוראדיה נמלטו מהגטו וכ-40 משפחות ניסו להסתתר בבונקרים שחפרו בחיפזון בגטו עצמו. רובן נתגלו.

בראשית הגירושים ניסה היודנראט למונעם בטענה כי מגפת טיפוס פרצה בגטו במרכז העיר. את הרעיון העלה ד"ר שבסטיאן, ואולם, הצלחתם הייתה מצומצמת; הם קיבלו רשות לאפשר ל-18 חולים ואנשי צוות בלבד להישאר באוראדיה.

ניסיון אחר להציל עוד כמה יהודים עשה יעקב מיטלמן, ראש מחלקת הרווחה של היודנרט, ועמיתו קצנבאום, שקיבלו רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) לארץ-ישראל. הם פנו בתמיכת היודנרט לשלטונות כדי לקבל שחרור בשבילם ובשביל בני משפחותיהם כנתינים בריטיים בכוח. בקשתם נדחתה והם גורשו.[6]

אווה היימן. נשלחה מאוראדיה לתאי הגזים.

עדויות לקהילת אוראדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהעדויות המרכזיות של קהילת אוראדיה היא של נערה יהודייה תושבת העיר, שכתבה יומן במשך המלחמה, והיומן שרד.[7] אווה היימן הייתה בת 13 כשהחלה לכתוב את יומנה, ב-13 בפברואר 1944, והיא המשיכה לכתוב עד 30 במאי 1944 - שלושה ימים לפני שגורשה לאושוויץ. אווה נרצחה באושוויץ ב-17 באוקטובר 1944. אמה של אווה, אגנס ז'ולט, שנותרה בחיים לאחר השואה, מצאה את היומן בנג'וורד ב-1945. ביומן מתארת אווה את קורותיה במלחמה ואת אובדנה המהיר של קהילת אוראדיה.

כאשר חששותיה הגרועים ביותר מתממשים, והגרמנים פולשים לעירהּ ב-19 במרץ 1944, כותבת אווה ביומנה קטע קורע-לב. 18 במרץ 1944:

"יומני הקטן, אתה המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באו!

סיפור חייה של אווה היימן מתועד בסרט בשם "הסטורי של אווה"[8] שמתאר באריכות ובצורה מוחשית את הקורות אותה בימי השואה.

במרתף השואה בשכונת הר ציון בירושלים, שבו מונצחות קהילות רבות שהיו בשואה, מוקדשת אחת מהאבנים לזיכרון לעיר אוראדיה.

קורות הקהילה לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1944 נלחמו כוחות הונגריים וסובייטים באזור אוראדיה. פעמים מספר עברה העיר מיד ליד, עד שב-17 באוקטובר שוחררה סופית בידי הסובייטים. אוראדיה חזרה לרומניה עם כול טרנסילבניה הצפונית. אחרי המלחמה עברו באוראדיה יהודים הונגרים ורומנים ששבו לבתיהם. גם ילדים יהודים רבים שניצלו בבודפשט הובאו לאוראדיה, שבה לא היה המחסור כה חריף.

ב-1945 לאחר השחרור, החלו לחזור לאוראדיה אחדים מהשרידים והחלו להתארגן להקמת מוסדות הקהילה מחדש, אך כעבור כמה זמן החלה העלייה לארץ ישראל. בישראל הוקם ארגון רב פעלים של יוצאי אוראדיה.

מ-1947 התיישבו כ-8,000 יהודים באוראדיה, ואפשר ש-2,000 מהם היו תושבי העיר לשעבר ששרדו. חיי הקהילה היהודית הוקמו מחדש. אחרי הקמת מדינת ישראל היגרו אליה רוב היהודים, וב-1976 התגוררו באוראדיה רק 920 יהודים.

קורות הקהילה אחרי השואה ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיימת בעיר קהילה יהודית הכוללת כמה מאות יהודים. בניין הקהילה נמצא סמוך לבית הכנסת.

בעקבות שהותו של האדמו"ר מוויז'ניץ במשך תקופה בעיר אוראדיה וגם בזכות העניין שהיה קבור שם למשך תקופה ארוכה, נוהגים חסידי ויז'ניץ לפקוד ולהתפלל במקום שבו היה קבור בעבר. בשנים האחרונות התקיימה חנוכת האוהל שהיה מקום קברו של מרן הסבא קדישא מויזניץ בבית העלמין העתיק באוראדיה. מסביב האוהל נשארה עד היום חלקה בה טמונים מגדולי הרבנים והחסידים וגבאיו של הרבי. בנוסף להקמת האוהל הוקם על יד האוהל המוזיאון היהודי "בית מורשת יהדות גרוסוורדין", לתיעוד יהדות אוראדיה וערש חסידות ויז'ניץ ברומניה,

הקהילה האורתודוקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובה מגרוסוורדיין שנת 5705 לבריאת העולם

הקהילה היהודית האורתודוקסית קיימת שנים רבות, הרב הראשון הידוע הוא הרב אברהם ליפחוביץ (תקע"ז), אחריו הרב אהרן יצחק לנדסברג (תרל"ט), הרב משה הירש פוקס, ובנו הרב בנימין פוקס. כראשי הקהילה שמשו משפחת אולמאן. בין דייני הקהילה היו הרב פנחס הלוי צימטבוים, וחתנו הרב יצחק יעקב וייס (לימים גאון אב בית הדין העדה החרדית בירושלים).

יהדות אוראדיה
בית הכנסת האורתודוקסי באוראדיה
בית הכנסת האורתודוקסי באוראדיה
דת
יהדות

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשון של יהודי אוראדיה מוזכר לראשונה ב-1749, ב-Valenţa. ציור משנת 1769 מציין אותה על גדת נחל קריש, בקרבת הריסותיו של מנזר. מלאכת בנייתו של בית כנסת החלה רק ב-1794, כאשר הבן של הרב איסאק עוזר לווה למטרה זו 1,500 פלורינים. ב-1803 הוקם לבסוף בית הכנסת ה"אמיתי" הראשון של אוראדיה. בית הכנסת כונה "בית הכנסת הקטן" ונבנה בסגנון הבארוק. בקרבת בית כנסת זה הוקם ב-1805 בית כנסת גדול בעל אלף מושבים. שני בתי הכנסת האלה נהרסו ב-1950.

בתי כנסת אורתודוקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד בית הכנסת הגדול ברחוב מור פוקס, היה בסמוך לו בית הכנסת חברה ש"ס שבו התקיימו שיעורים מטובי העיר, וכן היה בית הכנסת פועלי צדק, וחינוך הנערים. כיום בית הכנסת הגדול עובר שיפוץ נרחב, והתפילות מתקיימות בבית הכנסת "חברה ש"ס" הסמוך, ביום יום התפילות מתקיימות באולם הקטן, והאולם הגדול משמש לאירועים גדולים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרוסמן צבי, ספר זיכרון ליהדות גרוסוורדיין, אוראדאה, נאג'וואראד והסביבה : משנת ייסודה ועד חורבנה בהוצאת ארגון יוצאי גרוסוורדיין בישראל, תל אביב 1984
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004. (ברומנית)
  • Oradea, ca o Florenţă evreiască în pragul secolului XX, מאמר של Mircea Sergiu Moldovan שפורסם בקובץ המאמרים המתואם על ידי פרופסור קרול ינקו, Permanenţe şi rupturi în istoria evreilor din România, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקהילה היהודית (הקישור אינו פעיל, 9 ביולי 2019)
  2. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנתולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, ע' 396 - 399.
  3. ^ פתיחת בית הכנסת באוראדיא מארי, הארץ, 27 במאי 1928
  4. ^ פנקס הקהילות-רומניה. קהילת אוראדיה (ארכיון)[דרושה הבהרה]
  5. ^ אתר בית התפוצות, קהילת אוראדיה
  6. ^ יד ושם, אודות השואה, אוראדיה
  7. ^ יומנה של אווה היימן באתר יד ושם
  8. ^ "הסטורי של אווה" ביוטיוב