יהדות נאולוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית בית הכנסת הנאולוגי הגדול בבודפשט. בית כנסת זה הוא השלישי בגודלו בעולם.

יהדות נאולוגית (הונגרית:‏ neológ irányzat, "הפלג הנאולוגי") הוא הכינוי השגור לתנועה דתית שהתפתחה בקרב יהודי ממלכת הונגריה סביב אמצע המאה ה-19 ודגלה ברפורמה מתונה. היא הושפעה מהאסכולה ההיסטורית-פוזיטיבית של זכריה פרנקל, ממנה התפתחה גם היהדות הקונסרבטיבית. הנאולוגים היו מצויים בעימות מתמיד עם האורתודוקסים; המחלוקת ביניהם התמסדה ב-1871, כשכמעט כל הקהילות בשליטתם קיבלו על עצמן את התקנות שחוקקו בקונגרס היהודי שנערך בבודפשט ב-1868 והצטרפו לארגון הארצי שהוקם בעקבותיו, בעוד האחרונים יצרו ועד מנהל משלהם.

התפתחות הנאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבכל מרכז אירופה, התפוררה החברה היהודית המסורתית בממלכת הונגריה תחת לחץ השינויים שהתחוללו מסוף המאה ה-18. כתב הסובלנות של הקיסר יוזף השני הגביל את האוטונומיה המשפטית של הקהילות, כפה מערכת חינוך ציבורית ואפשר התערות הדרגתית בחיי הכלכלה ובחברה הכללית. תהליכי העיור והפיתוח שעברו על הונגריה בעשורים הבאים לא פסחו על אוכלוסייתה היהודית, ורבים מתוכה פנו אל ההשכלה ובהמשך אל הרפורמה.‏[1]

קריאות ראשונות לעריכת תיקונים בדת כדי להתאימה לעולם המודרני נשמעו בהונגריה בראשית המאה ה-19 ממספר רבנים, שהמוביל ביניהם היה אהרן חורין מאראד. מיכאל סילבר כתב כי חשיבותם התבטאה פחות בקביעת עתידה של הרפורמה בממלכה ויותר כמוקדים שכנגדם התגבשה האורתודוקסיה; למרות שחורין לא היה האב המייסד של הנאולוגיה, הוא מילא תפקיד חשוב בהפצת הרעיונות שהתפתחו בגרמניה, אף כי השפעתו היתה קטנה למדי.‏[2] כבכל אירופה, התפישה החדשה של הדת היתה כרוכה בקשר הדוק עם המודרניזציה שעברה על היהודים. ההשתלבות בעולם החיצון הביאה להתעלמות מסייגים מסורתיים, כמו הקפדה על שמירת שבת והימנעות מאכילה משותפת עם גויים.‏[3] כמו כן, עוד בשנות ה-30 קראו הליברלים בחוגים הלאומיים ליהודים לערוך רפורמה שתאפשר להם להתמזג בחברה כתנאי לאמנציפציה. הן השמרנים והן הקיצונים מבין המתקנים דחו דרישה זאת בתוקף וטענו כי השינויים צריכים להיערך מהיותם ראויים כשלעצמם; עם זאת, היה מתאם מובהק בין מידת ההתערות בחברה לתמיכה בהם,‏[4] וכך גם לגבי רמת ההשכלה.‏[5]

התגבשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח וינה, כתב סילבר, היה "הגורם המכריע בקביעת מסלולה של מה שתיוודע בהונגריה כנאולוגיה"‏[6] – כינוי זה למגמה היה מאוחר מאוד והתקבע בשיח האורתודוקסי רק בסוף שנות ה-60, בעת הוויכוח סביב הקונגרס. הוא הושאל מרש"ר הירש, שהשתמש בו כדי לתאר את כלל המתקנים, אך נותר בשימוש רווח רק לגבי פלג הונגרי זה והוא מזוהה עמו.‏[7] הנוסח הוינאי הובא לפשט על ידי אחד הצעירים שבפרנסי הקהילה, גבריאל אולמן, ב-1827. אולמן הקים מניין בשם "חסד נעורים", שהפך לבית כנסת נפרד במאי 1830. סגנון זה, שעוצב בעיקר על ידי יצחק מנהיימר, התמקד בשינויים כמו נשיאת דרשה בשפת המדינה (גרמנית תקנית, ואחר כך הונגרית), הצבת הבימה בקדמת המבנה ולא במרכזו, עריכת חופה בתוך בית הכנסת ותפילה מאופקת יותר. אף כי בהונגריה היו רבנים אינטלקטואלים שעסקו בביקורת מקרא גבוהה וניתוח של יסודות הדת – הבולט והמשפיע מביניהם היה הרב לאופולד לב מסגד – משקלם בתנועה היה נמוך מאוד ביחס למקביליהם בגרמניה; היו אלה בעיקר נכבדי הקהילה שהובילו את אימוץ החידושים, והם היו נכונים להסתפק במה שהאידאולוגים הרפורמים גינו כ"שינויים קוסמטיים."‏[8] מיכאל מאיר כתב כי אפילו בשנות ה-60, "הנושאים הבוערים של ה'רפורמה' (הגרשיים במקור) בהונגריה" נגעו לשינויים אסתטיים כמו מיקום הבימה ומקום עריכת החופה, "שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים."‏[9] השפעתם של חלוצי היהדות הרפורמית בגרמניה, בראשות אברהם גייגר, היתה מועטה ביותר. הפרנסים לא התעניינו ברעיונותיו, והרבנים שעמדו בראש הנאולוגים היו שמרנים מכדי להסכים להחלטות שנתקבלו בכינוסים שערכו הוא ובני חוגו בשנות ה-40. ב-1845 עוד המליץ הכתב סופר ליעקב עטלינגר לצרף את ליב שוואב, חותנו של לאופולד לב ורבה של פשט, מוקד הנאולוגיה, לחותמים נגד אסיפות אלה. אפילו לב עצמו, שתואר על ידי סילבר כ"דוגמטי מבין המחדשים בהונגריה", ראה בזכריה פרנקל ובשלמה יהודה רפפורט את מוריו. הוא היה בין התומכים בהצעתו של הראשון, שלא התממשה, לערוך התוועדות נגדית בדרזדן. רבנים בוגרי סמינר ברסלאו, בראשותו של פרנקל, היו מבוקשים מאוד בקרב הקהילות ההונגריות שנטו לרפורמה. עיקר מאמציהם של הנאולוגים באמצע המאה כוונו לכונן מוסד ברוח דומה בארצם.‏[8]

בהונגריה פעלו גם מתקנים רדיקלים יותר. אלה צברו השפעה של ממש בימי מהפכת 1848 נגד השלטון האוסטרי, כשיצחק איינהורן (אדא הורן) הקים את "אגודת הרפורמה של פשט", שהיו לה תומכים גם בערים אחרות. איינהורן הושפע מרעיונותיו של מורו שמואל הולדהיים; בין היתר, העביר את השבת ליום ראשון וביטל את המילה. שוואב רדף את קהילתו של הורן וגינה אותם כ"כאלה שהוציאו עצמם מכלל ישראל"; כנשאל מה ההבדל בינם למחללי שבת ועוברי עבירה אחרים מקרב יהודי פשט, ענה כי הוא מבדיל בין הפועלים מחמת פיתוי לעושים כן ביד רמה.‏[10]

ב-1850, לאחר דיכוי המרד ההונגרי, פנו האוסטרים המנצחים לעריכת מודרניזציה מקיפה בממלכה. כאמצעי לקדם מגמה זו בקרב היהודים, ביקשו מהקהילות להגיש להם הצעות שונות לקביעת סדר הארגון הקהילתי. השלטונות לא אבו לתמוך ברפורמים של הורן, אבל התנגדו באותה מידה לאורתודוקסים שיוצגו על ידי תלמידי החת"ם סופר. לבסוף, כונסה ועידה בספטמבר 1851 שמנתה את לב, שוואב ותומכים אחרים בעמדותיהם. הם ערכו חוקה לקהילות, שלא אומצה לבסוף. יעקב כ"ץ ראה בקובץ ובדיונים שקדמו לו עדות מרכזית ל"מגמה הנאולוגית המתגבשת": הנציגים תמכו בהחלת השינויים האסתטיים שנערכו בערים כמו פשט בכלל הארץ ושאפו להקים סמינר, שהמתקנים ראו בו מכשיר לעיצוב דור הנהגה חדש ברוחה, כמוסד היחיד שבו ניתן יהיה להסמיך רבני קהילות. רעיון הסמינר נתפש על ידי השמרנים כאיום חמור. עם זאת, "הזרם הנאולוגי שלל פגיעה בחוקי ההלכה הבסיסיים: בדיני אישות ואיסור והיתר, ולא כל שכן בקביעת סדרי הלוח העברי, שבתותיו וחגיו." מאפיין נוסף היה "הוויתור על נסיון לכפות את קיומן של המצוות – אם בכפייה פיזית באמצעות השלטונות, אם בכפייה חברתית." באותה שעה ביקש הרב מאיר איזנשטטר, נציג האורתודוקסים, כי הממשלה תחזיר לרבנים חלק מהסמכויות שהיו להם בעבר לטפל ב"גורמים כפרניים." כחלק מהמלצותיו תבע שוואב מהשלטונות לפזר את האגודה של הורן, ואלה נענו לו ב-1852.‏[11]

בנוסף לעוינותם כלפי האידיאולוגיה של יורשי החת"ס בפרשבורג, התנגדו לב ומקורביו בחריפות גם לעזריאל הילדסהיימר, שמונה לרבה של אייזנשטט ב-1851 והביא עמו את רעיונות התורה עם דרך ארץ. הם לא חדלו מלתקוף אותו בפרסומיהם. בעוד שלב ותומכיו סברו כי ה"אורתודוקסים הישנים" לא הציעו דבר לציבור העירוני והמשכיל, הרי שתפישתו של הילדסהיימר היוותה איום על בסיס התמיכה שלהם. הם האשימו אותו כי אימוצו את המודרנה היה שטחי בלבד, וכי המוסד שהקים באייזנשטט, בו שולבו לימודי חול, הוא למעשה "ישיבה פולנית בתחפושת." הילדסהיימר והנאולוגים התעמתו מספר פעמים בסוגיות שונות; הבולטת מבין התנגשויות אלה אירעה ב-1863, כשהיינריך גרץ פרסם מאמר בו דחה את התפישה המסורתית לגבי קיומו של המשיח. הכנסייה הקתולית תבעה אותו בבית משפט בווינה באשמת כפירה. הפרשה התחוללה בתקופה בה הפערים בין האורתודוקסים המתונים בגרמניה לזכריה פרנקל ולאסכולה ההיסטורית-פוזיטיבית שלו הלכו וגדלו. אם קודם לכן היו רבים מהקודמים עוד מוכנים לראות בו בן-ברית, עתה התנגדו לו בנחרצות. הילדסהיימר, שהביע חשש מכך שדעת הקהל לא רואה הבדל בין שתי הקבוצות בכל הקשור לשמירת מצוות, ניצל את ההזדמנות להוכיח קבל עם ועדה כי ישנם הבדלים דוגמטיים מכריעים ביניהן והחתים מאות רבנים על עצומה נגד ההיסטוריון. הנאולוגים, מצדם, תמכו בגרץ בנחרצות וגינו את הילדסהיימר על כך שהוא דוחה את המחקר ההיסטורי בכתבי הקודש. הסכסוכים בתוך הקהילות בין הדוגלים באסכולות המנוגדות והעימותים בין הרבנים הביאו את יהודי הונגריה, כדברי סילבר, למצב של "מלחמת תרבות" במהלך שנות ה-60.‏[12][13]

חלוקת הקהילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרע ביהדות הונגריה

ב-1867, יחד עם כינון המשטר הדואלי באוסטרו-הונגריה, הוכרזה בהונגריה אמנציפציה מלאה. לקראת ההכרזה על האמנציפציה עלתה היוזמה בקרב ראשי הקהילה היהודית בפשט להגיש לממשלה תזכיר ובו הצעה לכינון ארגון יהודי מרכזי. האורתודוקסים חששו מאוד מההצעה, וראו בה מזימה שתאפשר ליריביהם להשתלט על יהודי הממלכה ולקדם את השקפתם. הם גמרו אומר לסכל את התכנית. כשלא הצליחו לשכנע את השלטונות לבטל את הכינוס, ניסו לשתק את הקונגרס באמתלות שונות. לבסוף, הגישו אולטימטום בדרישה לקבוע כי השולחן ערוך יהווה בסיס לכל החלטה שתתקבל. כשהנשיא סירב לקבל זאת בטענה כי מדובר בנושא דתי וכי הקונגרס אינו מוסמך לדון בכך, פרשו האורתודוקסים ופתחו במסע לחצים על הממשלה בדרישה לאפשר להם שלא להצטרף לארגון המתוכנן. לבסוף התקבלה עמדתם והם פנו לכונן ועד מנהל משלהם.

כמעט כל הקהילות בשליטת הנאולוגים הצטרפו לארגון החדש שהוקם ב-2 במרץ 1871 על יסוד התקנות שהתקבלו בקונגרס, "הלשכה היהודית הארצית." אלה שהסתנפו לוועד זה נודעו בקיצור גם כ"קונגרסאים" (Kongresszusi), אם כי הכינוי "נאולוגים" מזוהה אתם באותה מידה.‏[14] "היהדות הנאולוגית ", כתב הווארד לופוביץ', "נודעה מעתה כיהדות הקונגרס."‏[15] מספר מצומצם של קהילות שנטו לנאולוגיה – קבוצות מיעוט שפרשו מעדות האם האורתודוקסיות שלהן עקב החלוקה הארצית אך העדיפו לא להצטרף ללשכה, או כאלה שתמכו בשינויים מתונים – לא הצטרפו לארגון, אלא נותרו במעמד של קהילות סטטוס קוו עצמאיות.‏[16]

כזרם ממוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהפירוד ועד מלה"ע השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאל סיון כתב כי לאחר פרישת האורתודוקסים אימצו העסקנים שהנהיגו את הלשכה קו שמרני בנושאי דת; הם חששו כי הקרע יהפוך למוחלט, ושאפו למודוס ויונדי עם יריביהם ולמזעור ההבדלים הדתיים. בוגרי סמינר בודפשט – שהקמתו אושרה, לאחר מאבק ממושך, ב-1873 והוא נפתח ב-1877‏[17] – בו הוכשרו מרבית רבני הנאולוגים, "היו בדרך כלל דומים למדי לעמיתיהם הנאו-אורתודוקסים ממערב אירופה."‏[18] הממשלה ההונגרית, מצדה, הכירה בחלוקה הארגונית בין היהודים אך הוסיפה לראות בהם בני אותה דת, למרות שהאורתודוקסים הצהירו כי הנאולוגים משתייכים לאמונה נפרדת. השלטון הגדיר את שלוש הקבוצות כ'פלגים' (irányzat), אך לא כזרמים דתיים (vallásfelekezethez).‏[19]

ב-1880 נמנו 238,947 נפש על קהילות הלשכה היהודית הארצית, שהיוו 38.2% מיהודי הונגריה.‏[20] ב-1896 היו 538 קהילות כאלה, מתוכן 179 קהילות-אם מבוססות והיתר קהילות-משנה שהיו כפופות אליהן. כמעט כולן שכנו במרכז ובמערב המדינה, באזורים המפותחים כלכלית.‏[21] בזירה הפוליטית, היו הנאולוגים – כמו הנוצרים הפרוטסטנטים – מזוהים עם המחנה הליברלי, ששאף ליצור זהות לאומית מגיארית אחידה וחילונית לבני העמים השונים בממלכה. נציגיהם בפרלמנט תמכו במדיניות המגיאריזציה הנוקשה שננקטה כלפי המיעוטים האתניים, במאבק בזכויות-היתר של הכנסייה הקתולית ובקידום חקיקה אזרחית שנועדה להחליש את שליטתה של זו בחברה הכללית.‏[22] בשנות ה-90 של המאה ה-19 הובילו הנאולוגים את המערכה הציבורית להפיכת היהדות ל"דת מקובלת" (bevett vallás) על ידי המדינה, מעמד שנשלל ממנה עד עתה; הכרה כזו הקנתה תמיכה כספית מצד הרשויות, חייבה אספקת שירותי דת במוסדות רשמיים כמו הצבא ואפשרה לבני אמונות מקובלות אחרות להצטרף אליה כמומרים. ב-15 במאי 1895 אישר הפרלמנט את החוק הנדרש.‏[23]

ב-1920, לאחר חוזה טריאנון, אבדו להונגריה חבליה הצפוניים שהיו מיושבים אורתודוקסים בצפיפות. אחוז הנאולוגים באוכלוסייה היהודית גדל דרמטית עקב כך: באותה שנה מנו בני קהילות הקונגרס במדינה 300,026 נפש, או 65.7% מכלל היהודים.‏[20] החלוקה בין שלושת הזרמים ביהדות הונגריה הוסיפה להתקיים, גם מבחינת ההכרה חוקית של השלטונות, בסלובקיה וברוס התת-קרפטית שהועברו לשלטון צ'כוסלובקיה;‏[24] בנובמבר 1926 הוקמה ברית קהילות נאולוגיות עצמאית במדינה.‏[25] בשטחי טרנסילבניה שסופחו לרומניה הצטרפו הנאולוגים ומרבית הסטטוס קוו לזרם המערבי.‏[26] באזורים שהועברו לממלכת יוגוסלביה הקימו הנאולוגים ב-1919 ועד ארצי,‏[27] שמנה 70 קהילות ב-1930.‏[28]

השואה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתכתיב וינה הראשון והשני, ולאחר מכן בעקבות הכיבושים במלחמת העולם השנייה, הושבו להונגרים רבים מהשטחים שהחזיקו בהם לפני טריאנון. האוכלוסייה היהודית במדינה גדלה מאוד: מ-445,000 ב-1930 ל-725,000 ב-1941. שיעור הנאולוגים בתוכה הצטמצם בחדות בהתאמה לכך, מ-66% ל-36%.‏[29] מתוך 740 הקהילות שנסקרו בהונגריה באפריל 1944, ערב תחילת השילוחים למחנות, היו 167 משויכות לוועד הקונגרסאי.‏[30]

ב-1948, לאחר השואה, היוו הנאולוגים 79.3% מהאוכלוסייה היהודית שנותרה בתוך גבולות הונגריה, עם 106,130 איש.‏[20] ב-20 בפברואר 1950, בלחץ השלטון הקומוניסטי החדש, בוטלו ארגוני הקהילות הקודמים והוקמה "הנציגות הארצית של בני דת ישראל בהונגריה."‏[31] עד לנפילת מסך הברזל, היה סמינר בודפשט, שהוסיף לפעול ברוח נאולוגית, המוסד היחיד להכשרת רבנים בכל הגוש המזרחי.‏[32] הסמכות הרבנית הבולטת ביותר של הנאולוגים בתקופת המלחמה הקרה היתה הרב אלכסנדר שייבר, ראש הסמינר. ב-1993, לאחר שהתאפשר שוב לקיים חופש דת, קם ארגון נאולוגי ארצי חדש, פדרציית הקהילות היהודיות בהונגריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לסקירה מקיפה של תהליך זה, ראו: מיכאל סילבר. שורשי הפילוג ביהדות הונגריה: תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני ועד ערב מהפכת 1848. חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1985.
  2. ^ Michel K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 117.
  3. ^ יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, התשנ"ה (להלן "כ"ץ"). עמ' 42-46.
  4. ^ סילבר, Impact on Haskalah, עמ' 136-140.
  5. ^ Moshe Carmilly. Jews in the Hungarian Economy, 1760-1945. Magnes Press, 1992. עמ' 171.
  6. ^ סילבר, impact, עמ' 124.
  7. ^ נתנאל קצבורג. ההנהגה המרכזית של הקהילות בהונגריה. ציון, חוברת נ'. החברה ההיסטורית הישראלית, 1986. עמ' 1 (למטה).
  8. ^ 8.0 8.1 סילבר, Impact on Haskalah, עמ' 121-127.
  9. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, 1995. עמ' 194.
  10. ^ כ"ץ, עמ' 54.
  11. ^ כ"ץ, עמ' 53-55.
  12. ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  13. ^ David Ellenson‏. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 40-41.
  14. ^ Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . עמ' 51.
  15. ^ Howard N. Lupovitch. Jews and Judaism in World History. Routledge, 2009. עמ' 163.
  16. ^ Howard Lupovich. Between Orthodox Judaism and Neology: The Origins of the Status Quo Movement. Jewish Social Studies, גיליון 121. אוניברסיטת אינדיאנה, 2003. עמ' 127.
  17. ^ Moshe Carmilly. The Rabbinical Seminary of Budapest, 1877-1977 : A Centennial Volume. Sepher-Hermon Press, 1986. עמ' 12.
  18. ^ Gabriel A. Sivan. Neology. התפרסם בתוך: Adele Berlin. The Oxford Dictionary of the Jewish Religion. Oxford University Press, 2011. עמ' 532-533.
  19. ^ Raphael Patai. The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology. Wayne State University Press, 1996. עמ' 322.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 109.
  21. ^ Kinga Froimovich. Who Were They? Characteristics of the Religious Trends of Hungarian Jewry on the Eve of their Extermination. התפרסם ב: Yad Vashem Studies, גיליון 35, 2007. עמ' 149.
  22. ^ Paul A. Hanebrink. In Defense of Christian Hungary: Religion, Nationalism, and Antisemitism, 1890-1944. Cornell University Press, 2006. עמ' 21-22.
  23. ^ פטאי, עמ' 363.
  24. ^ Yehudah Don‏,Viktor Karády. A Social and Economic History of Central European Jewry. Transaction Publishers, 1990. עמ' 216.
  25. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  26. ^ הארי קולר,(2004) Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie. ע' 733
  27. ^ Eric Roman. Austria-Hungary and the Successor States: A Reference Guide from the Renaissance to the Present. Infobase Publishing, 2003. עמ' 395.
  28. ^ Daniel Judah Elazar. People and Polity: the Organizational Dynamics of World Jewry. Wayne State University Press, 1989. עמ' 374.
  29. ^ פרוימוביץ', עמ' 144.
  30. ^ פרוימוביץ', עמ' 147.
  31. ^ תולדות היהודים בהונגריה, 1945-1989. (בהונגרית)
  32. ^ Avrum Ehrlich, Encyclopedia of the Jewish Diaspora: Origins, Experiences, and Culture, vol.3, ABC-CLIO Publishing House, 2008. עמ' 978.