יהודה בן חזקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יהודה בן חזקיה, הידוע גם כ"יהודה הגלילי" (המאה ה-1 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה), היה מנהיג כת דתית יהודית בסוף תקופת בית שני, אשר מרדה נגד האימפריה הרומית. האידאולוגיה של הכת כונתה על ידי יוסף בן מתתיהו בשם "הפילוסופיה הרביעית", וממנה צמחה מאוחר יותר תנועת הסיקריים. התנועה תמכה בפעולות אלימות כנגד הרומאים כמו גם נגד מתנגדים פוליטיים מקרב היהודים.

זיהויו של יהודה בן חזקיה (המוזכר במקומות מסוימים) עם יהודה הגלילי (ממקומות אחרים) הוא נסיבתי, בשל אופי המקורות מאותה תקופה, אך מקובל כיום במחקר. מרבית המידע על יהודה בן חזקיה מסתמך על רשימותיו של יוסף בן מתתיהו.

לאחר שנתמנה הורדוס למושל הגליל (47 לפנה"ס) בחסות רומא, פנה לטפל באי השקט ששרר באזור. בין הגורמים לאי השקט היה חזקיה הגלילי, אביו של יהודה:[1] הורדוס "תפס את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו".[2] היה זה בשנת 45 לפנה"ס.[3]

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, בזמן שבנו-יורשו ארכלאוס ממתין לאישור הקיסר אוגוסטוס לשלטונו, פתחו היהודים במרד (פולמוס של ורוס),[4] ובתוך אי הוודאות השלטונית ששררה, קמו מהומות בכל רחבי הארץ. לדברי יוסף בן מתתיהו, "הרבה אנשים מצאו שעת כושר לעשות מלוכה", ובהם שמעון מעבר הירדן ואתרונגאיוס, ו"גם בציפורי אשר בגליל התקומם יהודה בן ראש השודדים חזקיה". אל יהודה הצטרף המון גדול ויחד איתו ביצע פשיטה מוצלחת על מחסני הנשק של הצבא וחימש את לוחמיו בשלל". לדברי יוסף, יהודה חימש את חבריו במטרה "להלחם בכל האנשים אשר נשאו את עיניהם אל הממשלה".[1] אלא שיהודה הובס על ידי חיילי צבאו של נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס, שהחריבו את ציפורי. למרות התבוסה, הצליח יהודה להימלט ולהציל את חייו.

בשנת 6 לספירה, הגלה אוגוסטוס את ארכלאוס לגאליה[5] והפך את יהודה לנציבות רומאית. יחד עם הנציב קופוניוס[6] הגיע קוויריניוס,[7] שבא להעריך את שווי נכסי הממלכה לשעבר ולעשות מפקד אוכלוסין לצורך גביית מסים.[8] יהודה הגלילי הסית את בני ארצו למרד, בטענה שתהיה זו חרפה אם "ישלמו מס לרומאים ומלבד מלכות השמים ישאו עליהם גם עול בשר-ודם".[9] בעוד שבספרו "מלחמת היהודים", מתייחס אליו יוסף בן מתתיהו בנוגע לאירוע הזה כ"איש מהגליל ושמו יהודה", בספרו המאוחר יותר, "קדמוניות היהודים", מכנה אותו יוסף בנוגע לאותו אירוע: "יהודה איש הגולן מעיר ששמה גמלא".[10] אלא שלפעמים צורף הגולן אל הגליל[11] וגם במחקר מקובלת ההשערה כי מדובר באותו אדם.[3] אזכור נוסף לפעילותו של יהודה הגלילי "בימי מפקד התושבים" ניתן למצוא בברית החדשה, בספר מעשי השליחים, שם הוא נזכר על ידי גמליאל הזקן בדבריו אל חברי הסנהדרין.[12]

אבדן הריבונות היהודית הניע את יהודה הגלילי להקים תנועה חדשה. יוסף בן מתתיהו מספר כי יחד עם פרושי בשם צדוק, היה יהודה מנהיגה ומייסדה של הפילוסופיה הרביעית - כת מיוחדת "שלא דמתה ליתר הכתות",[9] ושתורתם לא הייתה מקובלת קודם לכן, אולם היא זכתה לאוהדים רבים ש"מילאו את המדינה מהומות".[13] יוספוס מתאר את אופי השקפתם של חבריה: "אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי-נקמה בקרוביהם וידידיהם ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון".[14]

יוסף בן מתתיהו מכנה את יהודה וגם את מנחם בנו,[15] בתואר "חכם" (ביוונית: סוֹפיסטֶס)[9], מה שמעיד על כך שהנהיגו זרם רעיוני. שני אחיו של מנחם, יעקב ושמעון, הוצאו להורג בתלייה על ידי הנציב הרומאי ביהודה (46-48 לספירה), היהודי לשעבר טיבריוס אלכסנדר.[16] מנחם עצמו היה מנהיג הקנאים בתחילתו של המרד הגדול ברומאים והוא נרצח בשנת 66 לספירה. יהודה היה גם סבו של מנהיג הסיקריים אלעזר בן יאיר,[17] שהנהיג את הקבוצה שהתבצרה והתאבדה במצדה בשנת 73 לספירה.

יוסף בן מתתיהו לא מציין מה עלה בגורלו של יהודה, אולם מתוך דבריו מתברר שגם לאחר מותו של יהודה הוא המשיך להשפיע על הלכי הרוח של האומה. יוספוס רואה השפעה ישירה של רעיונות הפילוסופיה הרביעית על מעשיהם של הקנאים בזמן המרד הגדול ברומאים (73-66 לספירה): "בטירוף הדעת שבא מכך התחיל עמנו לחלות מאז הניע אותם גסיוס פלורוס...למרוד בייאושם ברומאים".[14] כפועל יוצא מכך, הוא רואה ביהודה הגלילי ותורתו, בין האחראים לחורבן הבית השני: לדבריו, יהודה וצדוק נטעו באמצעות תורתם "את שורשי הפורענויות שהתרגשו ובאו אחר-כך" ולטענתו "חורבן המדינה נגרם גם על ידי התלהבותם של הצעירים לאנשים אלה".[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים : שיטה חדשה בחקר דברי ימי ישראל‬, בן ציון כ"ץ, 1948.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק ד, פסקה א.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק י, פסקה ה.
  3. ^ 3.0 3.1 אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, עמ' 243.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ג, פסקה א.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ז, פסקה ג.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 29.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יז, פסקה ח.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ח, פסקה א.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק ח, פסקה א.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק א, פסקה א, סעיף 4.
  11. ^ תרגום ליזה אולמן לתולדות מלחמת היהודים ברומאים, עמ' 228, הערה לסעיף 118.
  12. ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק ה', פסוקים 34–37.
  13. ^ 13.0 13.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק א, פסקה א, סעיפים 10-9.
  14. ^ 14.0 14.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק א, פסקה ו, סעיפים 25-23.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יז, פסקה ח.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, ה', ב', 102
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ח, פסקה א.