יהושע שי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהושע נ. שי (בכר)

יהושע נסים שי (בכר) (10 באוקטובר 190517 במארס 1982) היה המנכ"ל הראשון של משרד העלייה עם קום המדינה, אחרי שכיהן כמזכיר ומנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ("ממשלת המדינה שבדרך"). היה שגריר ישראל במדינות מרכז אמריקה, קונסול כללי באיסטנבול וראש הנציגות הדיפלומטית של ישראל ביוון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע שי (בכר) נולד בשכונת נחלת שבעה שבירושלים להוריו רבי שמואל בכ"ר יהושע וחנה לבית דנון. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה להתגורר בשכונת שערי ירושלים (אבו אל-באסל). את השכלתו התיכונית רכש בבית הספר האנגלי בירושלים (The English College); ואת השכלתו הגבוהה השלים בשיעורי הערב של בית הספר המנדטורי למשפטים.

ב־1924, למרות גילו הצעיר (19), התקבל שי לתפקיד בכיר במחלקת העלייה של ההנהלה הציונית (שפעלה מתוקף הצהרת בלפור והפכה ב-1929 לסוכנות היהודית לא"י). שי רואיין על ידי יו"ר המחלקה המדינית, קולונל פרדריק קיש, אשר התרשם מיכולותיו ואישיותו של המועמד אך עמד לדחותו בטענה כי יש לו חיסרון אחד, שהרי הוא צעיר מדי. תשובתו של המועמד (באנגלית רהוטה): "אני מבטיחך, אדוני, כי אשקוד לצמצם חסרון זה מדי יום", שָבְתָה את ליבו של קולונל קיש, ושי התקבל לעבודה כמזכיר ומנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. בתפקיד זה עסק באינטנסיביות בארגון העלייה ועשה בשליחויות רבות (ברומניה, פולין, יוון, תימן, טורקיה, ועוד). לאחר מלחמת העולם השנייה, ממקום מושבו בפריז, ריכז שי את העלייה מאירופה, כולל חיסול מחנות העקורים

בעת הכרזת העצמאות במאי 1948 התגורר שי עם משפחתו בירושלים הנצורה. בתחילת יוני, משהוסר המצור עם פריצת "דרך בורמה", נקרא שי לתל אביב על ידי שר העלייה, משה שפירא, להקים ולארגן את משרד העלייה בממשלת ישראל הראשונה. בלוויית חברי ההגנה, עשה את דרך החתחתים חלקה בג'יפ, חלקה ברגל. בשנים 1948–1957 שימש כמנכ"ל ראשון של משרד העלייה ועם צירוף משרד העלייה למשרד הפנים, היה לראש שירותי העלייה ומרשם התושבים.

בשנת 1957 נקרא שי למשרד החוץ ושירת כקונסול כללי באיסטנבול (1957-1959); כשגריר ישראל בשש מדינות אמריקה הלטינית (גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה ופנמה) עם מקום מושב בגואטמלה סיטי (1959–1964) וכנציג הדיפלומטי של ישראל ביוון (1964–1968).

עבודתו של שי בשירות המדינה התנהלה מתוך הזדהותו כ"עובד מדינה" (civil servant) במובן הבריטי של המושג, הכולל נאמנות לממלכה והימנעות מפוליטיקה.

לאחר פרישתו לגמלאות עסק שי בעריכת-דין, וכן מונה לקונסול כבוד של קוסטה ריקה בירושלים.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שי היה פעיל בנוטרות ובהגנה; היה חבר הוועדה המשפטית שליד הסוה"י והוועד הלאומי (1946-1948); חבר בוועד הירושלמי של הליגה למלחמה בשחפת; ונשיא מועדון רוטרי (1974-1975). שי כתב מאמרים בעיתונות בענייני עלייה והתאזרחות וכן את החוברת "התאזרחות כיצד?"

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של יהושע שי, יהושע משה, עלה עם אשתו מרים מלאריסה שביוון. בארץ השתתף (עם יצחק ליפקין ורחמים מזרחי) בבניית שתי שכונות בירושלים, שערי ירושלים ואוהל שלמה (הידועות גם בשמן העממי אבו אל-באסל).

אביו של יהושע שי, שמואל בכ"ר יהושע, היה בנקאי ונציג הדואר האוסטרי בירושלים, ובעל פרדסים בפתח תקוה. נולדו לו ולאשתו, חנה, שבע בנות: מרים-בּוּקָס, אשת יהונתן גורל; שׂרינה, אשת איברהים דוויק; ונזיה, אשת יוסף חכמי; רחל, אשת אברהם סיטון; יעל, אשת איזאק הלוי; רוזה, אשת בצלאל בצראווי; ובת-שבע, אשת שלמה כתר-קטריבס; ואחריהן שלושה בנים: משה, שנפטר בנעוריו; יהושע שנישא לרבקה שמחה; וצדיק, שנישא לחנה גורל.

אימו של יהושע שי, חנה לבית דנון, עלתה מסרייבו שבבוסניה. משפחתה הייתה ידועה כאמידה וברוכת כישרונות. אחיינה, אוסקר דנון, היה מלחין, מנצח ומנהל אמנותי של האופרה של בלגרד וקצין בצבא הפרטיזנים של טיטו.

בשנת 1935 נשא יהושע שי לאישה את רבקה לבית שמחה (נכדת הרב אברהם פילוסוף, אֲבִי-אִמָּהּ). נולדו להם שני בנים: פרופ' שמואל שי ופרופ' אהרן שי (רוני).