אוהל שלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שכונת אוהל שלמה
סמטא בשכונת אהל שלמה
סמטא בשכונת אהל שלמה

שכונת אוהל שלמה היא שכונה קטנה מצפון לרחוב יפו בירושלים, בסמוך לשוק מחנה יהודה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות התשעים של המאה ה-19 ראו התפרצות של בניה יהודית אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, במסגרת היציאה מן החומות. בניית השכונות נעשתה במגוון צורות ומגוון התארגנויות. מחד אגודות של תושבי העיר העתיקה שחברו לבנות שכונות חדשות, ומאידך שכונות שנבנו על ידי חברות כלכליות שונות. יוצאות דופן היו השכונות האחיות שערי ירושלים ואהל שלמה שנבנו על ידי איש חזון ציוני.

סביב שכונת בית יעקב, עד אז שכונה מבודדת במערב ירושלים, נבנה גרעין של שכונות, הנסמך על עורק התנועה של רחוב יפו שסלילתו החלה בשנת 1867 ונסתיימה ב-1869 עליו עברה התנועה מירושלים מערבה לכוון מישור החוף. כביש זה – עורק התנועה והחיים העיקרי של ירושלים היה כשלעצמו בעל חשיבות כלכלית.

בנין השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת אהל שלמה ואחותה שכונת שערי ירושלים הוקמו על ידי הסוחר יצחק ליפקין.

ליפקין בנה את השכונה מכספו יחד עם יהושע משה ושותפו הקבלן רחמים מזרחי, שעל שם אביו שלמה נקראה השכונה בשם 'אהל שלמה'. השכונה ידועה גם בכינוי "אבו אלבסל", בשל מקצועו של מייסדה, שהיה סוחר בצל. השכונה הוקמה בין שכונת שערי צדק מצפון, לבין שכונת בית יעקב הוותיקה מדרום.

השכונה הוקמה על פי התבנית המוכרת של סוף המאה ה-19. בשכונה הייתה חצר גדולה מוקפת בתים בני קומה אחת או שתים. במרכז החצר היה בור מים גדול שבו נאספו מי שתייה. מרבית הדירות בשכונה היו בנות 2 חדרים, חצר מקורה עם מטבחון ושירותים, וכן חצר פתוחה לגידול תבלינים וצמחי נוי.

הווי השכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצל ובלפור חקק שהתגוררו בסמוך לשכונת 'אהל שלמה' מספרים:[1]:

...בשנה האחרונה (החל מאפריל 2002) הרסו הדחפורים חלק גדול מן השכונה, לצורך פינוי מקום לרכבת הקלה. הלב דואב לראות את שברי הבתים. כאן היינו מבקרים לא פעם את אבא לוי, נכדו של שמואל לוי, מייסד בית שעוני השמש, והוא היה מראה לנו את אוסף הגיגיות שלו שבהן היה מפסל דמויות. היה זה מעין מוזיאון קטן בלב שכונת אבו בסל, ועם מותו פוזר האוסף בין בני משפחתו...

ועל הווי החיים בשכונה שהייתה בעלת אופי זהה לשכונת אהל שלמה[2]

באותן שנים בשנות החמישים כולם היו עניים. בשכונה גרו רק בני עדות המזרח וספרדים. השכונה הייתה מקום מגורים למשפחות עניות. בשום בית לא היה מקרר או תנור. האמבטיה שלנו הייתה פיילה (גיגית). את שיעורי הבית הכנו על אדן החלון, כיוון שלא היה לנו שולחן כתיבה. ובלילה היה הבית כולו חסום במיטות (במשך היום היו המיטות מקופלות , כמובן). גרנו כולנו: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות בדירת חדר. במרכז החדר היה שולחן אחד, והוא שימש לכל הצרכים: גם שולחן-בישול עבור אמא, גם שולחן-אוכל משפחתי, ולפעמים גם שולחן משחקים וכתיבה. בבוקר היה מגיע החלבן ומוזג לאמא לסירים את החלב, לפי המידה שרצינו. אחר כך היה רושם בעיפרון קופי בפנקס, ואמא שילמה בהקפה בסוף החודש. כך היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: משחיז הסכינים, מלבין הכלים (וייסן קסלאך), הזגג, מנפץ הכותנה וכיוצא בזה.

שנוי והריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית משוחזרת של בית שנהרס. מבט אל רחוב יפו

בסוף המאה ה-20 סבל רחוב יפו בכלל והשכונות הצמודות מלחלקו המערבי בפרט מהזנחה שהביאה להידרדרות במצב המבנים ולחולשה של האוכלוסייה המתגוררת בהם. הזנחה זו הקרינה על כל חלקי מרכז העיר, שכיום כבעבר יונקים את חיותם מהתנועה השוקקת ברחוב יפו.

לתהליך מספר סיבות, סיבה אחת היא הקמת מתחמי מסחר ותרבות בפריפריה של העיר ומחוץ לה, כדוגמת קניון מלחה. אזורי המסחר והתעשייה הקלה בתלפיות וגבעת שאול רוקנו את אזור מרכז העיר. סיבה נוספת היא פיגועי הטרור, שהכו במרכז העיר ירושלים בעוצמה.

נכון לשנת 2008 עובר מרכז העיר ירושלים שינויים מאסיביים ונעשים מאמצים לשיקומו והזרקת חיים חדשים לרחובותיו. במרכז התהליך עומד פרויקט הרכבת הקלה שהקו הראשון שלו –הקו האדום, העובר לאורך כל רחוב יפו ועתיד לקשר את אזור מרכז העיר עם שכונות הפריפריה.

התקווה היא כי פיתוח מערכת הסעת המונים יעילה תשפר את איכות הסביבה העירונית ותמשוך חזרת תושבים, חיי מסחר והשקעות למרכז, דבר הבא פעמים רבות על חשבון ערכים היסטוריים-תרבותיים רבי חשיבות.

לתהליך החידוש וההתחדשות קיים פן נוסף של הרס העבר וחשש למחיקתו. הקו האדום העתיד לעבור ברחוב יפו לכל אורכו הצריך ביצוע העבודות הרחבה של הרחוב והריסת המבנים הגובלים ברחוב. כך נהרסים מרקמי מגורים, רחובות, וחיי התושבים שנשארו בשכונה משתנים לבלי היכר. כך נהרסו חזיתות הבתים בשכונת אהל שלמה, ובמקומם נבנו חזיתות דמה מצועצעות, אופי השכונה כשכונת חצר נהרס והושמד, וצורתו ההיסטורית של המתחם שונתה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י' בן אריה, עיר בראי תקופה, א-ב, יד בן צבי, ירושלים תשל"ז-תשל"ט.
  • י' בן אריה, ירושלים במאה הי"ט, אוניברסיטה משודרת, תל אביב 1980.
  • ד' קרויאנקר, אדריכלות בירושלים – תקופות וסגנונות 1860-1914, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים 1983
  • י' גליס, שכונות בירושלים – פרשת בניינה והתפתחותה של ירושלים מחוץ לחומות ספרים ראשונים, ירושלים תשל"ג.
  • א"ב ריבלין, ירושלים – תולדות היישוב העברי במאה הי"ט, הוצאת אלף, תשכ"ו
  • אברהם פררה, יש זכרונות שאוהבים, ירושלים תשמ"ו 1985. (חוברת זיכרון שיצאה לאור במלאת שנה לפטירתו. העורך: דן אלמגור)
  • יעקב ליפקין, הרצאה, אוקטובר 1991.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קואורדינטות: 31°47′12″N 35°12′37″E / 31.78660°N 35.21040°E / 31.78660; 35.21040