יוהנס שטיינהוף
 | |
| יוהנס שטיינהוף | |
| לידה |
15 בספטמבר 1913 בוטנדורף, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
21 בפברואר 1994 (בגיל 80) ואכטברג, גרמניה |
| מקום קבורה |
Villip Cemetery  |
| מדינה |
גרמניה |
| כינוי | "מאקי" |
| השתייכות |
 לופטוואפה (ורמאכט) לופטוואפה (בונדסוור) |
| תקופת הפעילות |
1934–1945 1955 – 1974 |
| דרגה |
 אוברסט (ורמאכט) גנרל (בונדסוור) |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד מפקח הלופטוואפה יושב ראש הוועדה הצבאית של נאט"ו | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
  | |
יוהנס "מאקי" שטיינהוף (בגרמנית: Johannes "Macky" Steinhoff; 15 בספטמבר 1913 – 21 בפברואר 1994) היה אלוף הפלות בלופטוואפה אשר לזכותו נזקפות 176 הפלות של מטוסי אויב במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה שטיינהוף סייע בבנייתו מחדש של חיל האוויר הגרמני, ואף שימש כמפקדו בין השנים 1966–1970. לאחר מכן שימש כיושב ראש הוועדה הצבאית של נאט"ו בין השנים 1971–1974.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטיינהוף נולד ב-15 בספטמבר 1913 בבוטנדורף שבפרובינציית סקסוניה. אביו היה חקלאי ואמו הייתה עקרת בית. היו לו שני אחים וולף וברנד, ושתי אחיות גרטה ושרלוט. שרלוט התחתנה לימים עם לודוויג האן מפקד משטרת הביטחון שהשתתף בדיכוי מרד ורשה והואשם לימים בפשעי מלחמה. הוא התחנך במנזר, וב-1932 החל ללמוד פילולוגיה באוניברסיטת ינה. ב-1934 הוא נאלץ לנטוש את לימודיו בשל מחסור בכסף. ב-1935 התגייס לקריגסמרינה - חיל הים. הוא שרת שם שנה אחת בלבד, לפני שהרחבתו של הלופטוואפה אפשרה לו לעבור לשרת בחיל זה. ב-1 באפריל של אותה שנה הוא הועלה לדרגת לוטננט. ב-1 בינואר 1939 הוא הועלה לדרגת אובר-לויטננט. ב-1 באוגוסט של אותה שנה הוא מונה למפקד קבוצה בטייסת ההוראה ה-2. היחידה שלו כללה בתחילה מטוסי ארדו Ar 68 ובהמשך קיבלה מסרשמיט Bf 109.
ב-29 באפריל 1939 נישא שטיינהוף לאשתו אורסולה. נולד להם בן, וולף, ובת, אורסולה. בתם נישאה לימים לפוליטיקאי האמריקני מייקל בירד שהיה חבר האספה הכללית של קולורדו.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה
ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר שטיינהוף לכנף קרב 26. הוא מונה למפקד קבוצת מטוסים חדשה שהוצבה בבון. ב-12 בנובמבר הועברה יחידתו לשדה התעופה יבר. במהלך קרב מפרץ הלגולנד הצליח שטיינהוף להפיל שני מטוסי ויקרס ולינגטון של חיל האוויר הבריטי. ב-3 בפברואר 1940 סופחה הקבוצה של שטיינהוף לקבוצה חדשה שנקראה "קבוצת הלילה הרביעית". הקבוצה קודמה לחזית במהלך המערכה בנורווגיה, אולם ב-9 במאי הוחזרה לגרמניה כדי להתכונן לקראת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. היחידה שלו התמקמה בקלן, ויום למחרת כבר יצאה לגיחות הפצצה בשמי הולנד. שטיינהוף טען שבאותו יום הפיל מטוס בריסטול בלנהיים מעל האג, ובהמשך היום הפיל מטוס שני ליד דיסלדורף. ב-30 בספטמבר הפיל שטיינהוף מטוס סופרמרין ספיטפייר מעל דורקינג במהלך הקרב על בריטניה, וב-2 בנובמבר הועברה יחידתו לתקופת התרעננות במינכן. החל מ-22 בדצמבר ביצעה הקבוצה סיורים לאורך החוף הצפוני של הולנד שם הם שהו עד 10 בפברואר 1941. לאחר מכן הועברה הקבוצה לצרפת, וב-14 בפברואר הפיל שטיינהוף ספיטפייר נוסף. יומיים לאחר מכן הוא הפיל שני ספיטפיירים נוספים מעל קנטרברי. ב-9 ביוני החלה הקבוצה לעבור למזרח כהכנה לקראת מבצע ברברוסה.
כבר בחודש הראשון של המבצע הצליח שטיינהוף להפיל 28 מטוסים סובייטיים ועד אוגוסט גדל מספר ההפלות שלו ל-35, והוא עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל. ב-24 בינואר 1942 הועברו שטיינהוף ואנשיו לתקופת התרעננות בקלינינגרד. ב-31 באוגוסט הפיל שטיינהוף את המטוס ה-100 שלו. הוא היה הטייס ה-18 של הלופטוואפה שהגיע להישג זה. ב-2 בספטמבר נוספו עלי אלון לצלב האבירים שלו. היטלר עצמו העניק לו את העיטור. ב-11 בדצמבר הוא נפגע מירי ארטילריה במהלך קרב סטלינגרד ונאלץ לנחות נחיתת אונס.
ב-1 באפריל 1943 הועבר שטיינהוף לפקד על טייסת קרב 77. אנשיו התבססו בספאקס והשתתפו במערכה בצפון אפריקה. שטיינהוף הצליח להפיל רק מטוס אחד במהלך מערכה זו. ב-5 באפריל הוא הופל בשנית ונאלץ לנחות נחיתת אונס. ב-1 באפריל 1944 הוא הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט, וב-28 ביולי של אותה שנה נוספו חרבות לצלב האבירים שלו. ב-7 בנובמבר מינה אותו הרמן גרינג למפקד כנף קרב 7. בתחילת שנת 1945 סירבו שטיינהוף ואלופי הפלות נוספים לציית לפקודותיו של גרינג במה שנודע בתור "מרד טייסי הקרב". בשל כך הודח שטיינהוף מהפיקוד על הכנף ועבר תקופה של גלות פנימית בתוך הלופטוואפה. בהמשך מונה בידי גרינג כדי לשכנע אלופי הפלות בולטים להצטרף לטייסת מיוחדת שנועדה להיות טייסת העילית של הלופטוואפה. ב-18 באפריל של אותה שנה התרסק מטוס המסרשמיט Me 262 של שטיינהוף במהלך תאונת המראה. לפי עדותו של אלוף ההפלות פרנץ שטיגלר שנכח במקום "בתוך שניות, שטיינהוף נהפך ללפיד אנושי". אף על פי שהרופאים העריכו שסיכוייו לשרוד קלושים, הוא נותר בחיים. הוא בילה שנתיים בבית חולים, ולאחר מכן עבר עוד שנים ארוכות של טיפולי שחזור. למרות זאת, הוא נותר מצולק קשות עד סוף ימיו.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1955 נקרא שטיינהוף בידי ממשלת גרמניה המערבית כדי לסייע בבנייתו מחדש של הלופטוואפה במסגרת נאט"ו. הוא קיבל דרגת גנרל, וב-1960 מונה לנציג גרמניה המערבית בהוועדה הצבאית של נאט"ו. ב-1965 הוא מונה לממלא מקום מפקד חילות האוויר של בעלות הברית במרכז אירופה. ב-1966 הוא חזר לגרמניה ומונה למפקח הלופטוואפה. אחת המשימות המרכזיות עמן נאלץ להתמודד הייתה האחוז הגבוה של תאונות במטוסי F-104 סטארפייטר של הלופטוואפה. בניגוד לדעתם של מרבית קציני הלופטוואפה כי המטוסים גרועים, שטיינהוף היה סבור כי המטוסים טובים והבעיות נובעות מחוסר ניסיון של הטייסים. לפיכך, הוא הורה לקרקע באופן זמני את כל המטוסים, והחזיר אותם לשימוש רק לאחר שהטייסים עברו אימונים מקיפים. התזה שלו הוכיחה את עצמה. כאשר חזרו טייסי הלופטוואפה להשתמש במטוסים, נעלמו התאונות כמעט לגמרי.
ב-1970 פרש שטיינהוף מתפקיד מפקח הלופטואפה, ושנה לאחר מכן מונה ליושב ראש הוועדה הצבאית של נאט"ו במקום נייג'ל הנדרסון. ב-1974 הוא פרש מהצבא והחל לפרסם ספרים על זיכרונותיו מהמלחמה. ספריו הפכו לרבי מכר. ב-21 בפברואר 1994 מת שטיינהוף בבית חולים בבון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוהנס שטיינהוף, באתר zbw
- יוהנס שטיינהוף, באתר WW2 Gravestone
- יוהנס שטיינהוף, באתר "Find a Grave" (באנגלית)