יוחנן מגוש חלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוחנן מגוש חלב
לידה המאה ה־1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים יהודה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שרידי בית כנסת עתיק בגוש חלב, עירו של יוחנן

יוחנן מגוש חלב (שמו המלא: יוחנן בן לוי) היה ממנהיגי המרד הגדול ברומאים, במאה הראשונה לספירה. מוצאו מגוש חלב שבגליל העליון.

השיוך המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן בן לוי היה בעל מעמד גבוה בהנהגת הפרושים, מוצאו ממשפחה בעלת אמצעים שסחרה בשמן עם יהודי סוריה והייתה מראשי בית הלל בגליל. יוסף בן מתתיהו מתאר את יוחנן כמי שהיה חברו ו"מיודעו" של שמעון בן גמליאל (בנו של רבן גמליאל), שעמד בראש בית הלל (הפרושים) בתקופת המרד (חיי יוסף, לח, 189-194). בית הלל התנגד בתחילה למרד נגד הרומאים (בניגוד לבית שמאי שהנהיג את המרד), אבל, בעקבות הניצחון על הרומאים בבית חורון הם מצטרפים למרד כי ראו בזה אות משמיים.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור העיקרי לתולדותיו של יוחנן בן לוי מגוש חלב הם הספרים "מלחמת היהודים" ו"חיי יוסף" של יוסף בן מתתיהו, אשר היה מפקד הגליל בימי המרד הגדול. יוחנן מילא במרד תפקיד חשוב בהגנת הגליל ולאחר מכן בהגנת ירושלים, והיה לאויבו בנפש של יוסף בן מתתיהו. ייתכן אפוא, כי מקור זה אינו אמין, אולם זהו בעצם המקור היחיד שניתן למצוא באשר לתולדותיו של יוחנן מגוש חלב. יוסף בן מתתיהו מתאר את יוחנן מגוש חלב במילים הבאות:

"הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבליעל אשר קנו להם שם במעשי הנבלה האלה. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חסר הכסף לשטן למזימות רשעו. הוא היה משכיל על דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למידה טובה".[1]

יוסף בן מתתיהו נשלח להנהיג את המרד בגליל אך בשלב מסוים יוחנן מגוש חלב מתחיל לחשוד בו ובכנות כוונותיו, ומבקש להרחיקו מתפקידו. מכאן ואילך מתקיימת סידרה של מהלכים אותם מתאר יוסף בן מתתיהו בספרו 'מלחמות היהודים' כהתנכלות של יוחנן אליו ואל מנהיגותו.

בספר 'חיי יוסף' טוען יוסף בן מתתיהו שהונו של יוחנן נעשה על ידי תרמית בכך שיוחנן טען לפניו - בשקר, ועל מנת עשיית רווחים מהירים, כי יהודיי קיסריה נותרו ללא שמן זית ולשם כך הפקיע כמויות גדולות של שמן זית מגוש חלב.

"הוא ידע היטב כי בקסריה נמכרים שני סכסטרים בדרכמון אחד ,ובגוש חלב שמונים סכסטרים בארבעה דרכמונים". [2]

ההיסטוריון בן המאה ה-19 צבי גרץ מתאר את אותה הדמות עצמה במילים הבאות:

"אז יצא מקרב העם איש מלא רוח גבורה, אשר בגורלו עלה להמשיך את המלחמה עם הרומיים עד השעה האחרונה, ואשר יחד עם שמעון בר גיורא היה שמו למחיתה לאויבי היהודים".[3]

בספר "חיי יוסף", כעשרים וחמש שנה אחרי אירועי המרד, בחר יוסף בן מתתיהו לתאר את יוחנן מגוש חלב תחילה כמי שהיה דווקא מתון בגישתו והתנגד למרד: "בראות יוחנן בן לוי, שאחדים מתושבי העיר מתכוננים למרוד ברומאים, ניסה להרגיע את רוחם ולדרוש מהם כי ישמרו אמונים לרומאים. אולם עם כל השתדלותו לא עלה הדבר בידו... את גוש חלב בנה מחדש, יפה מאשר לפנים".[4] אפיונו של יוחנן בהצגתו הראשונה לפני הקוראים כשוחר שלום, עומד בסתירה להצגתו ב"מלחמת היהודים", שם הוא רשע מעיקרו, וגם בסתירה להמשך הדברים ב"חיי יוסף", המציגים את יוחנן כנבל. ניתן לחשוד כי בעריכת דבריו לקראת פרסום הספר, דאג כאן יוסף בן מתתיהו, בראשית דבריו על יוחנן, הבאים מיד אחרי דבריו על יוסטוס איש טבריה, לשפר את דמותו של יוחנן כדי להבליט עוד יותר את רשעותו של יוסטוס.[5] יוסף בן מתתיהו עשה שימוש בספריו לניגוח של אויביו הפוליטיים, ויש להניח כי תיאורו את יוחנן נובע מההיסטוריה המשותפת שלהם, ומהדרך השונה מאוד בה בחרו שניהם, ולא נותן תיאור אובייקטיבי של דמות חשובה זו בתולדות עם ישראל. תיאורו את יוחנן מגלה איבה מיוחדת כלפי אישיותו. מעבר להתנגדות האידאולוגית וההאשמה באסונות שקרו לאחר מכן, קיים הבדל בין תיאור יוחנן לבין תיאור מנהיגים אחרים. ביקורתו של יוסף על יוחנן חושפת איבה אישית עמוקה, ששורשיה נעוצים בעיקר בניסיונו בתקופת כהונתו כמפקד הגליל, שם היה יוחנן יריבו הנחוש ביותר, אשר עשה הכל כדי להדיחו.[6]

עד לנפילת גוש חלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוש חלב (בכתבי יוסף בן מתתיהו ביוונית: "גיסקלה") הייתה עיר קדומה בגליל, במקום בו שוכן הכפר המודרני ג'ש. הוא פעל בימים הראשונים של המרד, בטרם נהיה יוסף בן מתתיהו מפקד הגליל, ובשעה שהמלחמה עדיין נשאה אופי של מלחמה בין האוכלוסיות היהודיות והלא יהודיות השוכנות בארץ. יוחנן קיבץ אליו לוחמים מכל קצות הגליל, כארבע מאות במספר, וארגן אותם לכוח צבאי שהגן על ערי הגליל, ופשט על הערים הנכריות. כאשר הגיע למקום יוסף בן מתתיהו, הורה יוסף ליוחנן לבנות מחדש את חומותיה של גוש חלב ולהגן עליה. יוסף הגיע לגליל עם שני עוזריו, יועזר ויהודה, לאחר שהוסמך על ידי הממשלה שהוקמה בירושלים על ידי אספת העם להיות למפקד הצבאי של הגליל. יוחנן היה כפוף למרותו. שניים אלו, כפי הנראה, היו שונים באופיים ובגישתם אל הפעולות שצריכות להנקט. ההתנגשות הראשונה בין השניים הייתה בשאלת מכירת אוצרות התבואה של הקיסר הרומי שהיו מאוכסנים בגליל, לצורך בניית החומה של גוש חלב. יוספוס סירב, ויש המפרשים את הדבר כחוסר רצון מצידו לפגוע בקיסר הרומי. סירוב זה הראה ליוחנן את אופיו של מפקדו, ולאן נתונה נאמנותו. יוחנן קיבל בסופו של דבר אישור למכור את תבואת הקיסר והשתמש בכסף לביצור עירו, גוש חלב.

אירוע נוסף אירע כאשר צעירים מדברת שדדו שיירה שנשאה את כספיו של המלך אגריפס השני ואחותו ברניקי, אשר תמכו ברומאים. יוסף החליט להחזיר את הכסף לבעליו והדבר קומם עליו רבים מתושבי האזור. הוא עצמו ניצל מזעמם של המורדים רק לאחר שהצליח לרצותם בדברי שקר, לפיהם התעתד להשתמש בעיר לבניית חומת טריכיי.[7] מכאן ואילך נחצו המורדים בגליל לשני מחנות, התומכים ביוסף והתומכים ביוחנן. יוסף כותב כי יוחנן ניסה לגייס אנשים להורגו, וכי המריד את אנשי טבריה כנגדו. לאחר ניסיון זה נמלט יוחנן לגוש חלב ושקד על הכנת הגנתה, ועמו כאלפיים איש, פליטים יהודים מערי סוריה. יוחנן פנה באמצעות שליחים אל "רעו ומיודעו" רבן שמעון בן גמליאל הזקן בירושלים, שישכנע את חנן בן חנן וסיעתו להרחיק את יוסף מתפקידו, ואלה שלחו שליחים אל ערי הגליל להחזירו לירושלים.[8] היחסים הקרובים ששררו בין יוחנן ושמעון בן גמליאל ונכונותו של חנן בן חנן להדיח את יוסף, מראים שיוחנן לא נחשב אז כשופרם של הגורמים הקיצוניים.[6] ארבעת השליחים נתמכו בצבא של כ-2,500 איש (כאלף ב"חיי יוסף"), אך יוסף הצליח להשתלט על המרידה, ולשלוח את השליחים וצבאם בחזרה לירושלים. לאחר כל אלו נותר יוחנן בגוש חלב ולא יצא ממנה.[9]

בשנת 67 החל מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס את מסעו בגליל. עד מהרה נפלה העיר יודפת, לאחר מצור קשה תחת פיקודו של יוסף, ולאחריה יתר הגליל. גוש חלב הייתה האחרונה מערי הגליל אשר החזיקה מעמד, לאחר נפילת המעוזים האחרונים בידי הרומאים – גמלא והר תבור. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, נשלח אל גוש חלב ועמו אלף רוכבים. משהגיע טיטוס אל העיר, ביקש ממנו יוחנן שלא להתחיל במלחמה ביום השבת. טיטוס נענה לבקשה זו, ויוחנן ניצל את ההזדמנות ועזב את העיר בחשכת הלילה ועמו כמה אלפים מן הקנאים. למחרת פתחו תושבי העיר את שעריה והסגירוה בידי טיטוס. טיטוס רדף אחרי יוחנן ואנשיו, ואף הרג רבים מהם, אך יוחנן הצליח להימלט לירושלים.

המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על ירושלים (70)

יוחנן הגיע לירושלים ועמו כמה אלפים מפליטי הגליל, מערים שונות. בעת שהגיע לירושלים היו המחנות הפוליטיים היריבים על סף מלחמת אחים. הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאוד את מפלגת הקנאים. המתונים, בהנהגת הכוהנים ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס הודח, והובא במקומו אלמוני משורות הקנאים בשם פנחס בן שמואל. הכהן הגדול לשעבר חנן בן חנן, שעמד בראש הממשלה המתונה, החליט להתגבר על הקנאים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש וקראו לעזרת האדומים מבחוץ. אלו (ובהם יעקב בן סוסא) נכנסו אל העיר וטבחו במתונים. החל מסע רציחות בו איבדו את חייהם מנהיגי המתונים, הכהנים הגדולים לשעבר חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.

יוחנן הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. אל מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות, איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר. מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול לשעבר מתתיהו בן בייתוס, הצליחו להכניס את שמעון בר גיורא אל חומות העיר, ועתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה בין שלושה פלגים, כאשר הפלג השלישי היה פלג קנאי קיצוני, אשר התנגד לשלטונם של יוחנן ושמעון גם יחד. בחג הפסח, כאשר פתח אלעזר את שערי בית המקדש לקהל, שלח יוחנן את אנשיו כשהם חמושים, והשתלט על ההר.

בכל אותה העת המתין אספסיאנוס בניחותא, שכן סבר כי המלחמות הפנימיות אך יקלו עליו ויסייעו לו כשיתחיל המצור על העיר, וכי יש לתת לצדדים הניצים למצות את הנזקים שהם גורמים זה לזה. בין היתר נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לאחר מכן לרעב משהחל המצור.

רק משהציב טיטוס את חייליו אל מול חומות העיר התאחדו המורדים. יוחנן פיקד על ששת אלפים אנשים, וקיבל את הפיקוד על הגנת הר הבית ומצודת אנטוניה. לאחר נפילת הר הבית ושריפת המקדש, דרשו יוחנן, שמעון ואנשיהם מטיטוס כי ייתן להם לצאת מן העיר כשהם חמושים. לאחר שדרישתם נדחתה, התבצרו יוחנן, שמעון ואנשיהם בעיר העליונה, ושם החזיקו מעמד עוד כמה שבועות. עם כיבוש ירושלים, ירד יוחנן עם רבים אחרים להסתתר במנהרות ושם "התענה ברעב" יחד איתם, עד שהסגיר עצמו לרומאים. הוא הובל לרומא על מנת להשתתף במצעד הניצחון. שמעון בר גיורא הוצא להורג לאחר המצעד, אך יוחנן נשלח לכלא לשארית ימי חייו.[10] גורלו המדויק אינו ידוע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק כא, פסקה א.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק שלושה עשר.
  3. ^ צבי גרץ, דברי ימי ישראל [דרוש מקור: דרוש מראה מקום מדויק].
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 10.
  5. ^ דניאל שוורץ, חיי יוסף, פרק י, הערה 80, עמ' 74.
  6. ^ 6.0 6.1 מנחם שטרן, יוחנן מגוש חלב, באתר מט"ח
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרקים 30-26.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרקים 41-38.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק כא, פסקאות ז-ח.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד.