יוסף ברגר-ברזילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

יוסף ברגר-ברזילירוסית: Иосиф (Йосеф) Бергер-Барзилай; שמו המקורי: יצחק ז'ליאזניק Isaac Zeliaznik; Исаак (Ицхак) Желязник;‏ 29 בנובמבר 1904, קרקוב, גליציה31 במרץ 1978, ישראל) היה חבר מייסד של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל המפלגה הקומוניסטית הלבנונית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגר-ברזילי נולד כיצחק ז'ליאזניק ב-1904 בקרקוב שתחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא גדל במשפחה ציונית מסורתית. בעת מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן 10, ברחה משפחתו מפני כיבוש הצבא הרוסי לווינה, וחזרה לקרקוב בשנת 1916. בגיל 16 עלה לארץ עם קבוצה של השומר הצעיר ועבד בסלילת כביש חיפה-ג'דה. לאחר זמן קצר חלה בקדחת ועבר לירושלים, בה עבד במשרה חלקית כמזכיר של פרופ' חיים פיק. במהרה הפך לקומוניסט והשתתף בהקמת המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה.[1] בשנת 1924 הוא נשלח ללבנון, כדי לבנות שם את המפלגה הקומוניסטית.[2] לאחר מכן היה במשך כמה חודשים במוסקבה, ושם הכיר את אשתו, אסתר פלדמן. רשויות הכיבוש הבריטי לא רצו לתת לו לחזור, אך הוא הצליח להגיע ארצה וחי תחת זהות בדויה בבית צפאפה.
באביב 1928 הוא נקרא שוב למוסקבה, ושם נפגש עם סטלין, שנתן לו הנחיות איך לפעול בארץ, והוא שב לארץ.[3] ושוב בשנת 1932 הוא הגיע למוסקבה ועבד במסגרת הקומינטרן. בשנת 1935, אחרי רצח סרגיי קירוב, הוא נעצר בגל המעצרים הגדול, נשפט למוות, אך קיבל חנינה ונשלח לגולאג בסיביר. הוא השתחרר בשנת 1951, ונשפט שוב. בינתיים אשתו ובנו ראו אותו רק 15 שנים אחרי מעצרו. הוא ידע על מלחמת העולם השנייה, על השואה, ועל הקמת מדינת ישראל מרחוק, מהגלות בסיביר. במשך תשע שנים היה ממקימי נורילסק.[4]

רק בשנת 1956 הוא השתחרר סופית, ובגלל מקום הולדתו, שהיה שייך אז לפולין, הוא הורשה להגר עם אשתו ועם בנו לשם, ומשם הגיע לישראל במסגרת "עליית גומולקה". לדברי נחמיה לבנון, ברגר בערוב ימיו חזר בתשובה, שמר מצוות והתגייס למאמץ לשחרר את יהודי ברית המועצות.[5]

בארץ כתב בעיתון "מעריב" ופרסם מספר ספרים על ברית המועצות, בין השאר בשמות העט "ק. קדמאי",[6] "פ. פנימי" ו-"י. אחיגר".

אשתו, אסתר פלדמן-ברזילי, הייתה אחותה הצעירה של ביילה טשרנוביץ, אשתו של הסופר והעיתונאי העברי שמואל טשרנוביץ ("ספוג"). זיכרונותיה מברית המועצות עד חזרתם לארץ ישראל התפרסמו בכתב העת "אמות", ולאחר מכן ראו אור בספר "כלא בלי סוגר" (תל אביב: עם הספר, תשכ"ד). נפטרה בשנת 1972.[7]

יוסף ברגר-ברזילי נפטר ב-31 במרץ 1978, בגיל 74. נקבר לצד אשתו בבית העלמין קריית שאול.[8]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פ’ פנימי היהודים הסובייטיים וגורלם, תל אביב: עם עובד ('ספריית עינות'), תשי"ט. (נדפס תחילה בהמשכים בירחון "מולד") (ראה אור בתרגום לאיטלקית ב-1960)
  • י’ ברזלי, זוהר בחצות: אסירים יהודים בצפון הסובייטי; הביא לבית הדפוס: אמציה פורת, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1962.
  • י’ ברגר-ברזלי, הטרגדיה של המהפכה הסוביטית, תל אביב: עם עובד, תשכ"ט 1968.

זיכרונותיו (ראו אור בשנת 1971 בניו יורק בשם Nothing but the truth; וכן בתרגום לרוסית (1973) ולצרפתית (1974) ):

  • Shipwreck of a Generation: the memoirs of Joseph Berger, London: Harvill, 1971.

בתרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Penimi, Gli ebrei nell’Unione Sovietica; traduzione dall’ebraico di C.M.; prefazione di Giovanni Rossi, Roma: Carucci, 1960. (איטלקית: היהודים הסובייטיים וגורלם)
  • Martin Buber y Penimi, Judios en la U.R.S.S., Buenos Aires: Editorial Palestra (Coleccion Nuestro tiempo), 1963. (בספרדית)
  • Я. Бергер, Крушение поколения: воспоминания; пер. с англ., Firenze: Edizioni Aurora, 1973. (רוסית: Shipwreck of a Generation)
  • Joseph Berger, Le Naufrage D'Une Generation; traduit de l'anglais par Jacqueline Bernard et Philippe Monod, Paris: Denoël (Dossiers Des Lettres Nouvelles), 1974. (צרפתית: Shipwreck of a Generation)
  • .I. Barzilai, "Resplandor a Medianoche"; Ediciones Kium, Buenos Aires, 1964. Traducción de Berta Senderey

מאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י’ ברזילי (ברגר), י’ גלבוע, מ’ גפן (עורכים), סיפורים רוסיים בני זמננו; מבוא: י’ ברזילי (ברגר), תל אביב: עם הספר ('אנתולוגיות של ספורים בני זמננו'), 1962.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מזוהר בחוצות ועד לחוצות תל אביב, הצופה, 7 ביוני 1963, עמוד 9
  2. ^ Tareq Y. Ismael and Jacqueline S. Ismael: The Communist movement in Syria and Lebanon p.7f. (1998)
  3. ^ Jacob Hen-Tov: Communism and Zionism in Palestine: The Commintern and the Political Unrest in the 1920s
  4. ^ זוהר בחצות, הצופה, 18 בינואר 1963
  5. ^ נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, תל אביב 1995, עמ' 169–174.
  6. ^ יהושע פורת, על דרך הוויכוח, על המשמר, 15 באוקטובר 1963
  7. ^ אסתר פלדמן, זכרונות סיביר, דבר, 25 בינואר 1963; תמר אבידר, "כלא ללא סורג": פגישה עם אסתר פלדמן, רעיתו של אסיר-סטאלין, מעריב, 21 בפברואר 1964; מתה אסתר פלדמן-ברזילי, דבר, 25 בפברואר 1972; יעקב צור, האשה שחזרה מן הכלא, מעריב, 24 במרץ 1972; אסתר פלדמן ברזילי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  8. ^ יוסף ברגר-ברזילי באתר חברה קדישא ת"א–יפו (השניים קבורים בינות לקבריהם של אסתר ועזריאל ברושי ואלכסנדר אלכסנדרוני).