יחיאל חורב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יחיאל חורב (זילברמן) (נולד ב-1944), המשנה למנכ"ל משרד הביטחון וראש המלמ"ב עד יולי 2007.

חורב נולד בשנת 1944 בתל אביב ובגיל צעיר עבר לקיבוץ חולתה. ב-1962 התגייס לחטיבת גולני, שם שירת בגדוד 12 (ברק)[1] והשתחרר בדרגת סגן. לאחר שחרורו במסגרת שירות המילואים בחיל השריון הגיע לדרגת רב-סרן[2]. הוא השתתף, בסוף שנות השישים, במשלחת של צה"ל שאימנה את צבא קונגו. כששב בשנת 1969 גויס לתפקיד קצין ביטחון באחת היחידות של הוועדה לאנרגיה אטומית.

שירותו במשרד הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 מונה חורב להיות האחראי על מחלקת האבטחה הפיזית ביחידת המלמ"ב והתקדם עד לתפקיד סגנו של ראש המלמ"ב חיים כרמון. בשנת 1984 יצא חורב ללימודים במכללה לביטחון לאומי למשך שנתיים. כששב ליחידה בשנת 1986 התפוצצה פרשת מרדכי ואנונו. כרמון היה באותו הזמן בחו"ל וחורב, כסגנו, מונה לעמוד בראש צוות בין-משרדי לטיפול בפרשה, בשיתוף נציגי השב"כ והמוסד[3]. לאחר פרישתו של כרמון (שהפך למקס"מ: הממונה על קשרי חוץ, סיוע ביטחוני ומלמ"ב) באותה שנה, מונה חורב להיות ראש המלמ"ב.

בתפקידו כראש מלמ"ב נחשב חורב למחמיר ביותר. הוא היה האחראי לתנאי המאסר הקשים בהם הוחזק ואנונו ועל תנאי השחרור של מרקוס קלינגברג[4]. הוא גם העביר את עמירם לוין[5] מתפקיד בכיר במחלקה לנושאים מיוחדים ואבטחת מידע לאחר שלדעת חורב התרשל לוין במשימתו ולא צינזר כראוי את הפרוטוקולים שבית המשפט העליון התיר לפרסם ממשפטו של ואנונו. על חורב נמתחה גם ביקורת על האופן שבו טיפל בפרשת תא"ל יצחק יעקב. חורב גם מנע במשך מספר שנים את פרסום ספרו של אבנר כהן "ישראל והפצצה" ופורסם שאבנר כהן לא הגיע לישראל במשך אותן שנים כיוון שחשש ממעצר בידי חורב ואנשיו.

בשנת 2003 מונה חורב למשנה למנכ"ל משרד הביטחון, בנוסף לתפקידו כראש המלמ"ב. בשנת 2007 שימש כממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון, לאחר שהמנכ"ל הקודם גבי אשכנזי הפך לרמטכ"ל, ועד כניסתו של פנחס בוכריס לתפקיד המנכ"ל. ביולי של אותה שנה פרש חורב לגמלאות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רן אדליסט, האיש שרוכב על התמנון, באתר nrg מעריב, 25 בפברואר 2000.
  2. ^ יוסי מלמןמי מפחד ממרדכי ואנונו, באתר הארץ, 15 במרץ 2004.
  3. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 342.
  4. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 310.
  5. ^ לא מדובר באלוף עמירם לוין