יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יחידת הפרטיזנים ע"ש מרדכי אנילביץ' הוקמה על ידי שרידי הלוחמים בגטו ורשה, חברי אי"ל. היא כללה כ-80 לוחמים יהודים, שיצאו מהגטו הבוער דרך תעלות הביוב בשתי קבוצות בסוף אפריל ובראשית מאי 1943. בסיוע של המחתרת הפולנית הקומוניסטית ארמייה לודובה, הם הועברו ליערות וישקוב, כ-60 ק"מ צפונית לוורשה, ובמשך כ-5 חודשים [מאי-ספטמבר 1943] הם ביצעו פעולות נגד הכוחות הגרמנים, וביניהן חבלה במסילות ברזל, וכן פעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. מרבית הלוחמים נהרגו במהלך יולי-ספטמבר 1943 ביערות וישקוב בלחימה נגד חיילים גרמנים, שקיבלו סיוע מתושבים מקומיים ופולקסדויטשה שהסגירו את הלוחמים היהודים. חלקם נהרגו על ידי חברי המחתרת הפולנית הגדולה, ארמייה קריובה, שהתנגדו לפעילות של כוח פרטיזני חדש, שקשור לארמייה לודובה, באזור שנתון למרותה. לוחמים יהודים נוספים נהרגו עקב הלשנה במקום מסתור בוורשה. אחרים נהרגו בלחימה במרד הפולני ב-1944. בסיום המלחמה נותרו 20-10 לוחמים מהיחידה.

היציאה של הלוחמים מגטו ורשה בסיום המרד והמעבר ליערות לומיאנקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיומו של המרד בגטו ורשה, לאחר שמפקדי המרד הגיעו למסקנה שאין כל אפשרות להמשיך ולהלחם בתוך השטח הבנוי ובין הבתים, החליטו הנותרים לחפש דרך לבריחה והצלה ולהמשך המאבק נגד הגרמנים. הדרך היחידה שנותרה הייתה יציאה אל מחוץ הגטו הבוער דרך תעלות הביוב. חלקם הצליחו בכך ואילו השאר ניספו בלחימה או במהלך המילוט מהגטו. ב-29 באפריל וב-10 במאי 1943 יצאו מהגטו הבוער שתי קבוצות של לוחמים יהודים, שמנו ביחד כ-80 איש.

הקבוצה הראשונה של כ-40 לוחמים יצאה מהגטו דרך תעלות הביוב ברחוב אוגרודובה ב-29 באפריל, בהנהגתו של דוד נובודבורסקי, והובלה על ידי הקשרים של אי"ל רגינה פודן ושלמה ברצ'ינסקי: "השעה הייתה 9 בבוקר, בעוד שעה עתידים היינו להיכנס למנהרה וממנה לתעלת הביוב. המלווים לילית (רגינה פודן) ושלמה (ברצ'ינסקי) קבלו פקודה לרדת לתעלה, לסייר בה ולהודיע לנו האם הדרך פנויה. חילקו אותנו לקבוצות... היינו עייפים ושבורים. מזה כמה יממות לא עצמנו עין ולא טעמנו דבר. התעלה הייתה צרה ונמוכה ומי הביוב הגיעו עד לברכיים. הריחות חנקו והחולדות קפצו מעל לראשנו ומדי פעם הגיעו מי הביוב עד לראש".[1][2][3]. הקבוצה השנייה של כ-34 לוחמים, יחד עם מספר מפקדים מאי"ל שברחו מהבונקר במילא 18 לפני נפילתו - מרק אדלמןצביה לובטקיןטוסיה אלטמן ואחרים, יצאה ב-10 במאי דרך תעלות הביוב ברחוב פרוסטה על ידי קשר אי"ל, שמחה ראטהייזר רותם (קז'יק).[4][5][6]

שתי הקבוצות הועברו במשאיות על ידי חבר המחתרת הפולנית הקומוניסטית ארמייה לודובה, ולאדיסלאוו גאייק (קשאצ'ק), אל יערות לומיאנקי (Lomianki), כ-7 ק"מ צפונית-מערבית לוורשה, והתחבאו בחורשה דלילה שלא היוותה מסתור ראוי. הניצולים סבלו מקור, תשישות, רעב וצמא.[7][8][9]

חלק מהניצולים חזרו לוורשה ולערים אחרות, כדי לסייע ליהודים ואחרים לא היו כשירים ללחימה עקב פציעות ופגיעות במהלך הבריחה בתעלות הביוב, שכן הגרמנים ניסו למנוע את בריחתם על ידי הטלת פצצות גז והזרמת עשן. אל הניצולים הצטרפו יהודים שהצליחו לברוח באופן עצמאי מוורשה ומעיירות בסביבה.

המעבר ליערות וישקוב והקמת יחידת פרטיזנים יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד אי"ל, יצחק (אנטק) צוקרמן, ניסה למצוא פתרון ללוחמים שרוכזו ביערות לומיאנקי, שכן הוא הבין שזה לא מקום מסתור קבוע עבורם. הלוחמים היהודים חיפשו דרכים לצאת מיערות לומיאנקי ולחבור לפרטיזנים ביערות, כדי להמשיך בלחימה ובהתנגדות לנאצים כיחידה לוחמת ומלוכדת, בעלת ניסיון קרבי ומחתרתי עשיר בלחימה במרד גטו ורשה במסגרת אי"ל. לארמייה לודובה לא היו תוכניות לנצל את הלוחמים היהודים בפעולות פרטיזניות באזור זה ולכן לא גילתה עניין בגורלם. הלוחמים שלחו קשרים לסניפים שונים של המחתרת הפולנית לבקשת סיוע. צוקרמן קיבל הוראה ממפקד האזור של ארמייה קריובה להוציא את הלוחמים ליערות הפרטיזנים בווהלין במזרח פולין [כיום מערב אוקראינה]. צוקרמן השיב שווהלין מרוחקת מאות ק"מ ואין סיכוי ללוחמים היהודים להגיע ליעד בשלום ובנוסף באזור מתנהלת לחימה בין רוסים אוקראינים וגרמנים ולכן אין בה מקום לפרטיזנים יהודים.[10][11]

רק לאחר שלושה שבועות בחורשה, בסביבות 20 במאי, הסכימה ההנהגה של ארמייה לודובה להעביר את הלוחמים היהודים ליערות וישקוב (Wyszkow), שעל גדות נהר הבוג, כ-60 ק'מ צפונית לוורשה. זאת כדי להרחיב את השפעתה לאזור זה, שבו פעלה עד אז רק ארמייה קריובה, המחתרת הפולנית הימנית. בשתי משאיות הועברו כ-80 איש ואילו הרכב השלישי נתפס וקבוצת הלוחמים נהרגה. 28 הרובים שהובטחו לצוקרמן עם פרוץ המרד אך לא נמצאה דרך להכניסם לגטו, ניתנו עכשיו לאלה ששרדו את המרד. כאשר הלוחמים יצאו מוורשה בדרכם ליערות וישקוב,הם פרצו בשירה ספונטנית של שירי מולדת ושירים בפולנית. יעקב פוטרמילך העיד: "שירתנו בקעה מתוך גרונותינו מרוב שמחה ונישאה למרחקים. ידענו שאנו הולכים לקראת משימות של מאבק ביערות, אך שקענו בשיכחה - כה שטפה אותנו ההתלהבות. שכחנו שאנו עושים דבר שאין לעשותו בשום פנים ושאנו עלולים לשלם על כך בחיינו"..[12] אם כן, העברת הלוחמים היהודים ליער וישקוב בוצעה מחוסר ברירה ובלחץ זמן, שכן ביערות לומיאנקי לא הייתה להם אפשרות לפעול, היו ללא מזון ומים והיו צפויים להיתפס על ידי הגרמנים בהיעדר מסתור.

מאחר שיחידות הפרטיזנים הפולניות סירבו לקבל לשורותיהן יהודים, והיו אף שהסגירו יהודים לגרמנים, חברו הלוחמים היהודים ל-20 רוסים שברחו מהשבי הגרמני והכירו את היער [חלקם עזבו לאחר מספר ימים] והקימו יחידה פרטיזנית עצמאית, שנקראה יחידת הפרטיזנים על שם מרדכי אנילביץ' – על שם מפקדם הנערץ באי"ל. במפקדת הפלוגה היו ישראל קאנאל, הירש ברלינסקי, דוד נובודבורסקי ומארק פולמן (עד לחזרתו לוורשה). בראש הקבוצות עמדו מרדכי גרובס מהשומר הצעיר, שהיה ממפקדי המרד בגטו, דב שניפר, בקבוצתו השתתפו חברי השומר הצעיר, הבונד ו-פ.פ.ר. ואדם שווארצפוקס, חבר פ.פ.ר. שבקבוצתו היו חברי פ.פ.ר. בלבד. הלוחמים הצטיידו ב-23 רובים שנלקחו ממחסן גרמני בתיעוד מזויף. הם התארגנו ב-4 פלוגות בנות 20-15 איש בכל אחת ופעלו בפועל באופן עצמאי ללא פיקוד מרכזי. שתי פלוגות פעלו בצידו המערבי של נהר הבוג ושתיים בצידו המזרחי, כשהמרחק בין פלוגה לפלוגה כ-15 ק'מ. החצייה של הבוג הייתה מסוכנת מאוד, עקב השמירה החזקה של הגרמנים באזור ועל המעברים בנהר.[1][13]

פעילות היחידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלוגות ביצעו מספר פעולות, ביוזמתן וביוזמת המחתרת הפולנית, שכללו חבלה במסילות ברזל והורדת רכבות גרמניות מהמסילה, לקיחת אספקה מהגרמנים והעברת עודפי התוצרת לאיכרים המקומיים, חבלה ברכוש גרמני, כמו חבלה בקוי טלפון ומארב לגרמנים שבאו לתקן את הקו ולקיחת נשקם, הפצת כרוזי תעמולה ופעולות עונשין נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. הפעולות הודרכו ע'י פרטיזנים רוסים מ'הצבא האדום' שברחו מהשבי הגרמני, היו בעלי ניסיון בלחימה ביערות והכירו היטב את הדרכים בתוכם.[14]

דו"ח על פעילותה הקרבית של היחידה היהודית בחודש יוני 1943: "הפעולות שבוצעו ע"י המחלקה הפרטיזנית ע"ש אנילביץ', ב-5 ביוני, בקשר עם קניית הלחם בכפר מסויים.... הפצנו כרוזי תעמולה שנערכו על ידינו. ב-16 ביוני ערכנו פעולת החרמה בטחנת קרופינסקה. בכל פעולה, אפילו בעלת אופי של החרמה, אנו זוכרים לשוות לה אופי הסברתי. נתקיימה אז אסיפה כללית של פועלי הטחנה והאיכרים. ב-19 ביוני בוצעה פעולת עונשין נגד ראש הכפר שינקאז'יזנה. את כתב האישום קראו בנוכחות האיכרים, בגלל היעדרות ראש הכפר, נערך רק חיפוש ברכושו. הודבקו מספר כרוזים. ב-24 ביוני נהרסה המחלבה הממשלתית בזאז'יטקה. השמידו 200 ליטר חלב, 20 ליטר שמנת, 2,000 ק"ג חובצה, החרימו 1,500 ביצים, הרסו את המתקנים הטכניים ושרפו את כל התעודות. הדביקו כרוזים. ב-24 ביוני ביצענו פעולת החרמה אצל גרמני בכפר אוציינטה. ב-26 ביוני ביצענו פעולת הסברה, מלווה בחלוקת מצרכי מזון בכפר צ'אפלוביזנה. ב-28 ביוני ביצענו פעולה דומה בכפר קרופיינסקה"

שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים 1944-1942, יד ושם, ספריית הפועלים, המכון ליהדות זמננו- האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ז-1977, עמ' 167-164.

סיוע סובייטי לפרטיזנים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת הפרטיזנים היהודית הוכפפה למפקדת ארמייה לודובה במסגרת "הגליל השלישי/מחוז ורשה/פרבר פראגה" והיא סיפקה להם נשק. זאת במטרה להביא להעברת יחידות צבא גרמניות מחזית הלחימה נגד ברית המועצות לאזורים עורפיים, כדי לתפוס את הפרטיזנים ולאבטח מתקנים צבאיים שונים באזורים שבהם פעלו.

באחד המקרים הועבר לפרטיזנים היהודים משלוח נשק שהונחת ממטוס סובייטי שכלל 36 רובים אוטומטיים, מוקשים אנגליים לפיצוץ רכבות, רימונים וחומרי נפץ. שני ארגזי נפץ התפוצצו באוויר בעת ההורדה. חלק מהמשלוח נפל לנהר הבוג ולא נמצא. במשלוח הייתה גם חבילת כסף בת 25 מיליון זלוטי ותחנת שידור, אולם החבילה הלכה לאיבוד ונמצאה כנראה על ידי איכרה פולנייה שמסרה אותה למשטרה הגרמנית וקיבלה על כך תשלום זעום.[14][1]

הקשיים של הפרטיזנים היהודים ביער וישקוב (יולי-ספטמבר 1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם כן, יחידת הפרטיזנים של לוחמי אי"ל לא התארגנה באופן ספונטני, כפי שאירע בקבוצות פרטיזניות אחרות של יהודים שברחו מהגטאות, אלא הגיעה ליערות וישקוב כקבוצה מלוכדת בעלת ניסין קרבי עשיר בלחימה נגד הגרמנים. לכן מבחינת הארגון, המשמעת, הניסיון הקרבי ובזכות הנשק בידיהם היו התנאים של היחידה ע"ש אנילביץ' נוחים במידה ניכרת מהתנאים של מרבית היחידות היהודיות האחרות בראשית פעילותן הקרבית. על פניו, התנאים האלה יצרו סיכוי טוב להמשך המאבק נגד הגרמנים ביערות, אך היו גורמים שמנעו את מימושן של השאיפות האלה:[7] הפרטיזנים היהודים לא הכירו את האזור, האוכלוסייה - פולנים ופולקסדויטשה - הייתה עוינת ליהודים וכן לא היה שיתוף פעולה, ולו מוגבל, עם תאים אחרים של פרטיזנים. גרוע מכך, התמיכה של ארמייה לודובה הקומוניסטית בפרטיזנים יהודים, גרמה באופן מיידי לסכסוך של הלוחמים היהודים עם התאים המקומיים של המחתרת הגדולה בפולין, ארמייה קריובה. זאת עקב יחסי עוינות ומאבק על שטחי השפעה בין שתי המחתרות הפולניות.

למרות זאת, בהתחלה היה יחסם של המקומיים אל הפרטיזנים היהודים תקין והם סיפקו להם מזון ולבוש, אבל בראשית יולי 1943 הסיתו פרטיזנים חברי הארמייה קריובה את האוכלוסייה הכפרית נגד הפרטיזנים היהודים. זאת כנראה עקב החלטתה של הנהגת הארמייה קריובה לא לאפשר לכוח פרטיזני חדש שקשור לארמייה לודובה לפעול באזור שנתון למרותה. ייתכן שהחלטה זו גם נבעה מנטיות אנטישמיות. בעקבות החלטה זו נאלצו הפרטיזנים היהודים לפעול בשתיים או שלוש חזיתות במקביל - הגרמנים, ארמייה קריובה והאוכלוסייה הכפרית המקומית שגילתה בדר"כ עוינות כלפיהם.[7]

בניסיון לשפר את המצב, נשלח זיגמונט איגלה לוורשה, בסיועו של יצחק צוקרמן, מפקד אי"ל, כדי להתלונן במפקדת הארמייה קריובה, אולם הוא לא קיבל מהם הבטחה לבלום את פעילותם העוינת של לוחמי המחתרת נגד הלוחמים היהודים. גם שמחה רותם (קז'יק) קיבל הוראה מיצחק (אנטק) צוקרמן להיפגש עם נציגי ארמייה קריובה באזור וישקוב. זאת במטרה להסדיר את היחס העוין של חברי המחתרת הפולנית לפרטיזנים היהודים ולבטל את ההתנכלויות מצידם כלפי חברי אי"ל. קז'יק הציג עצמו בפגישה עם המפקד המקומי של ארמייה קריובה כחבר של המחתרת בוורשה שפועל 'על דעתם ומטעמם' והסביר שמפקדת ארמייה קריובה מעוניינת בשלומם של חברי אי"ל והוא גם הוכיח אותם על מעשיהם בעבר כלפי חברי אי"ל. קז'יק קיבל את הרושם שהוא הצליח בשליחותו, שכן נציג המחתרת הבטיח שיעשה הכל למען ביטחונם ושלומם של הפרטיזנים חברי אי"ל וביקש מחברי אי"ל להימנע מלהתנכל לאיכרים בסביבה.[15]

העניינים נרגעו לזמן-מה, מה שיצר הרגשת ביטחון לפרטיזנים היהודים, אבל העוינות של חברי ארמייה קריובה לפרטיזנים היהודים לא התפוגגה. כך פלוגת מרדכי גרובאס שיתפה פעולה עם לוחמי הארמייה קריובה בפעולת חבלה ברכבת גרמנית ביולי 1943, אך בשלב מסוים נעלמו עקבותיהם, ויש חשש מבוסס שהם נרצחו בסיום הפעולה על ידי אנשי הארמייה קריובה. הלוחמים היהודים שנרצחו הם: גרובאס מרדכי, ארבוז חיים, טאסנקרויט ברל, זנדמאן אברהם, פוטרליך חגית, קרוטקי ישראל, יוגנהייזר יולק ולבסקי איז'ו.[1] יצחק צוקרמן כתב: "אחת מפלוגותינו חוסלה בידי ארמייה קריובה. הוכחתי זאת למפקדה הצבאית של הארמייה קריובה... היו לי לכך כל הנתונים והמסמכים...." [16]

בשלב מאוחר יותר, מפקד ארמייה קריובה בפולין, תדיאוש בור קומורובסקי, כתב שפרטיזנים יהודים באזור וישקוב הם בחסות ארמייה קריובה. מכתב זה נשלח על ידי יצחק צוקרמן. ייתכן שמכתב זה מנע רצח פרטיזנים יהודים על ידי אנשי ארמייה קריובה, אבל החשיד פרטיזנים יהודים בעיני פרטיזנים סובייטים.[17]

נפילת לוחמים בקרב עם הגרמנים בבית היערן ובמצוד באזור נהר הבוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בספטמבר 1943 הוטל על קבוצה בת 12 לוחמים, בפיקודו של יאנק שוורצפוס, לפוצץ רכבת גרמנית בתחנת הרכבת אורלא כ-60 ק'מ מוורשה, על הדרך לתחנת הרכבת במלכיניא. "הייתה זו אולי הפעולה הגדולה והנועזת ביותר שביצעה היחידה ע"ש מרדכי אנילביץ, כתוצאה מהפעולה נהרסה רכבת צבאית גרמנית עמוסת תחמושת ונהרגו חיילים גרמנים רבים שהיו בדרכם מזרחה". לאחר ביצוע הפעולה, הסתתרו הלוחמים בביתו של שומר יער פולני ליד הכפר קרבצובינזנא. שוורצפוס שלח שני לוחמים לסייר ולהעריך את תוצאות הפעולה, ובאותה העת אשתו של שומר היער הצליחה להתחמק מהבית ולהזעיק את המשטרה הגרמנית. המשטרה הגיעה, הקיפה את הגורן שבו נמצאו הלוחמים, התפתח קרב בין הלוחמים והמשטרה הגרמנית ובמהלכו נהרגו כל 12 הלוחמים, ובהם יאנק שוורצפוס, גוטה טייכלר ומיכאל רוזנפלד, וכן בתו של שומר היער שהוחזקה על ידם כבת ערובה. על פי מקורות פולניים, לגרמנים היו שני הרוגים ושלושה פצועים באירוע זה.[18][7][1]

לאחר כל פעולה של הפרטיזנים, ערכו הגרמנים מצוד על יחידות הפרטיזנים, בסיוע התושבים המקומיים שהלשינו והסגירו אותם. במצוד שערכו הגרמנים על נהר הבוג נפלו לוחמים יהודים נוספים מהיחידה: גוטשטאט ציפורה, יושקביץ' אפרים, ליטמן יוסף, סטולק אברהם, קירשנבוים רחל, רוטמן צבי.

מעבר לוחמים לוורשה ונפילתם בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד נובודבורסקי הבין בסוף יוני/ראשית יולי 1943, שבתנאים של הגברת הלחץ הצבאי הגרמני, מזה ועוינות גלויה של חברי הארמייה קריובה לפרטיזנים היהודים, מזה, לא ניתן לפעול באזור כפרטיזנים. לכן החליט לרכז את שרידי הלוחמים ולארגנם מחדש במקום אחר. ייתכן שרצה ליצור קשר עם יחידות פרטיזניות גדולות ואף להצטרף אליהן, או שרצה להגיע להונגריה שהייתה אז מדינה בטוחה יחסית ליהודים. חברי הקבוצה תעו בדרכם ופגשו אחד מהפולקסדויטשה שחיו באזור שהזעיק את הגרמנים. בקרב נהרגו כל הלוחמים: נובודבורסקי דוד, חברתו שפירשטיין רבקה, דמבינסקא דורקה, קליינוויס חנוך, רומנוביץ' ישראל ושימק שנטל. כאשר נודע לפרטיזנים היהודים ביער וישקוב על מותו של דוד, שהיה ממפקדי המרד בגטו, התגנב לליבם דיכאון וייאוש על כך שהוא נטש את דרך המאבק המשותף וחיפש פתרון אחר לעצמו. "האם חש שאין סיכוי למאבק הפרטיזני?".

כמה לוחמים שחזרו מווישקוב לוורשה, עברו לדירת מסתור ברחוב פרוזנה 14 פינת טוורדה 6. בעקבות הלשנה נתפס המקשר היהודי על ידי הגסטפו, עונה קשות ובכיסו נמצאה רשימה עם כתובות חברים ומקומות מחבוא וכך גילה הגסטאפו את הדירה ברחוב פרוזנה 14. בקרב עם הגרמנים נהרגו איגלה זיגמונט משה, פיינגנבלט יעקב וקאבאנוקי גוטה.

לוחמים אחרים חזרו לוורשה, הסתתרו בה תקופה ממושכת. חלקם השתתפו במרד הפולני בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1944 ונפלו במהלכו, וביניהם ארליך אליהו וברלינסקי הירש.[1][19]

היחידה בסיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב האבידות ועזיבת לוחמים, היחידה התפוררה בהדרגה ומהקבוצה המקורית נותרו 13 לוחמים. אלה המשיכו לבצע פעולות נגד הגרמנים ביערות וישקוב והשאירו כרוזים במקומות שבהם פעלו, שהפעולה בוצעה על ידי "היחידה הפרטיזנית היהודית על שמו של אנילביץ'". אחרים הצטרפו לאחר זמן לפרטיזנים סובייטים, שהתחילו להופיע באזור. כאשר "הצבא האדום" שיחרר את האזור באוגוסט 1944, נותרו 15-10 לוחמים יהודים, שקיימו קשר חלקי עם ורשה. הם נחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים והועמדו למשפט בפני בית דין של ה-נ.ק.וו.ד., אבל למזלם הקצין הרוסי שנשלח לחקור אותם היה יהודי, שהציל אותם וגייס אותם כמתורגמנים בשירות המודיעין הרוסי. בתום המלחמה שרדו 20-10 לוחמים יהודים מהיחידה.[1][7]

הנצחתם של הלוחמים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבות באנדרטה על קבר האחים של אפר לוחמים מגטו ורשה, פרטיזנים מהיחידה על שמו של מ. אנילביץ', בבית העלמין אוקופובה בוורשה

בבית העלמין אוקופובה בוורשה הוקמה אנדרטה לזכרם של הלוחמים מהיחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ' שנפלו בבית היערן. האנדרטה כוללת סלע גרניט ועליו נחצבה הכתובת: "פה טמון אפרם של הגיבורים הלוחמים מגטו ורשה, הפרטיזנים של היחידה על שמו של מ. אנילביץ'". על 12 לוחות קטנים חרוטים השמות או הכינויים של הלוחמים: יאנק שוורצפוס ביאלה ["הלבן"], מיכאל רוזנפלד ביאלה ["הלבן"], יואל יונגר, איציק יאנקלביץ', יוזף פפיר, שמוליק יושקוביץ', סטפן, רחל'קה, אדק, טולה רבינוביץ, חיים צירניקה, רות'קה.[1]

הערכת פעילותם של הפרטיזנים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון ישראל גוטמן הסביר את העובדה שהלחימה הפרטיזנית היהודית בפולין הייתה בהיקף מוגבל על ידי הגורמים הבאים: ראשית, יערות דלילים במרכז פולין, יחסית למזרח. שנית, המחתרת הפולנית החזקה, ארמייה קריובה, שפעלה בחסות הממשלה הפולנית הגולה, העדיפה להתרכז בהכנות ללחימה נגד הכובש הנאצי בשלבים הסופיים של הלחימה. לכן היא לא עודדה יהודים לצאת ליערות וברוב המקרים מפקדיה לא היו מוכנים לקבל יהודים אל שורותיהם. אומנם היו חברי ארמייה קריובה שהגנו על יהודים ביערות, אבל האנטישמיות הייתה נפוצה בקרב חברי הארגון והיא התבטאה גם ברצח של יהודים שברחו ליערות. שלישית, התנועה הפרטיזנית בגנרלגוברנמן הייתה דלה בשנים 1943-1942 כאשר מסע הרצח של היהודים בגטאות היה בעיצומו. לכן כאשר גברה התנועה הפרטיזנית באזור לאחר מכן, כבר לא נותרו יהודים במרבית הגטאות.

לדבריו, הקומוניסטים הפולנים היו נוחים יותר ליהודים, שכן הם רצו לפתוח במאבק מיידי נגד הגרמנים, כדי להקל את הלחץ הצבאי הגרמני על "הצבא האדום", והם מצאו ביהודים שותפים טבעיים למהלך כזה. בנוסף, יהודים קיימו קשרים אמיצים עם קומוניסטים ואנשי שמאל פולנים עוד לפני המלחמה. הפעילות הפרטיזנית הקומוניסטית החלה באמצע 1942 והתרחבה באופן משמעותי במהלך 1943. הם היו מוכנים לקלוט אל שורותיהם יהודים, כפי שהיה ביחידה של חברי אי"ל ביערות וישקוב, אבל הקפידו ששיעור היהודים לא יהיה גבוה מדי, כדי שלא יטענו שהם ארגון יהודי. בפועל, ליהודים היה חלק חשוב בגיבוש הכוח הפרטיזני ביוזמת הקומוניסטים, הארמייה לודובה, ויהודים רבים מילאו תפקידי פיקוד במחתרת זו. מתוך כ-25 אלף פולנים שפעלו בשתי המחתרות באזור הגנרלגוברנמן, רק כ-2,000 יהודים זכו להילחם עם נשק ביד. עוד כ-3,000 איש שוטטו ביערות ובכפרים. מנגד, עשרות אלפי יהודים נתפסו, נרצחו או ניספו ביערות.[20]

יצחק צוקרמן, מפקד אי"ל החל ממאי 1943, לאחר שמרדכי אנילביץ' נהרג ב"מילא 18", כתב ש"בפולין לא היה מקום לפרטיזניקה יהודית גדולה. אין פרטיזניקה בלי עורף, בלי כפר, לא תיתכן פרטיזניקה שאיננה מקבלת בכבוד את הלחם מהאיכר, לא תיתכן פרטיזניקה שאיננה יכולה להישען על הילד בכפר, על העובר ביער. לא תיתכן פרטיזניקה שאינה מלווה באהבה, שאין לה שורשים בארץ, שהשמים לא של אנשיה הם והארץ לא שלהם... הפרטיזניקה בפולין הייתה חלשה, טרגית ונתחסלה כמעט כולה".[16] לדבריו, "מבחינת ארמייה קריובה, היינו מיותרים בכל מקום על אדמת פולין,... היינו מיותרים בשבילם בגטו הלוחם, והיינו מיותרים גם כחוליות לוחמות בצד הארי של ורשה, היינו מיותרים גם בפרטיזניקה - כיהודים, בכל מקום היינו מיותרים. אומנם הם הציעו שנצא לפרטיזניקה, אבל אחר כך הם הרגו אותנו..... לא האמנתי באפשרות קיומה של פרטיזניקה יהודית על אדמת פולין. גם המקום לא היה מתאים, מבחינת נתוניו האובייקטיביים. זה היה הספר המזרחי על יערותיו וביצותיו. לא היה שם מקום לפרטיזניקה גדולה. הבוג איננו יותר מנהר בסדר גודל בינוני... ברי היה לי שבגלל היחס העוין של האוכלוסייה, אין סיכוי לפרטיזנים יהודים להישרד ללא שום עורף. ההפך מזה - הסביבה הייתה עוינת.... אנחנו שיתפנו פעולה עם הגורם החלש ביותר שבין הגורמים הפולנים - הקומוניסטים... כאשר הישוויתי את הפעילות הפרטיזנית שלנו לעומת המרד - ברי היה לי שהפרטיזניקה אינה מהווה עלייה, כי אם ירידה טראגית.... ".[21]

ספר הפרטיזנים היהודים הציג את הקשיים הרבים בפעילותה של היחידה ביערות וישקוב: היער והסביבה היו בשליטה גרמנית מלאה, פעלו במקום צר ללא יערות גדולים, האוכלוסייה הכפרית לא אהדה פרטיזנים בכלל ופרטיזנים יהודים בפרט, הכוחות הפרטיזנים היהודים ביער היו דלים מכדי לפתח פעילות פרטיזנית נרחבת, רמת הפיקוד הנמוכה של הפלוגה הגבילה את פעילותה בכל התקופה, הרעת יחסים עם קבוצות מקומיות חזקות של ארמייה קריובה, שטענו שהפרטיזנים היהודים הם קומוניסטים עקב קשריהם עם ארמייה לודובה וגם בגלל שקיבלו נשק מברית המועצות שהוצנח ממטוסים. חלק מאנשי ארמייה קריובה היו אנטישמיים, במספר תקריות הם לקחו נשק מפרטיזנים יהודים ואף הרגו קבוצת פרטיזנים יהודים, בפיקודו של מרדכי גרובאס, לאחר שביצעו פעולה משותפת נגד הגרמנים. המצודים שהטילו עליהם הגרמנים. כך חיילים שהיו בדרך לחזית הלחימה עם ברית המועצות קיבלו משימה – לסרוק את היער ולטהר אותו מפרטיזנים. כאשר הפרטיזנים היהודים ביצעו מספר פעולות מוצלחות, גבר הלחץ הגרמני והם העבירו לאזור יחידות טובות יותר עם אנשי ס.ס. לפרטיזנים היהודים הייתה "תחושת בדידות רצופה יום-יומית.... ניתוק וחוסר אונים". הקשר עם ורשה שהיה מאוד חשוב, אבל קשר לא יכול להחליף כוח ויכולת ארגונית שחסרו לפרטיזנים. רגשי הבדידות נבעו מהעדר כוח פרטיזני נוסף ביער שעליו יוכלו להישען ולפעול ביחד ולכן הפרטיזניקה באזור לא הפכה לתנועה רחבה יותר, בניגוד לציפיותיהם. בנוסף, בעקבות התגברות הלחץ הגרמני עליהם והעוינות כלפיהם מצד אנשי ארמייה קריובה והכפריים, פרטיזנים יהודים לא האמינו ביכולתם להילחם. הייתה בקרבם אווירה של ייאוש. בשעה הקשה הזו הועמדו למבחן ערכי השותפות והאחווה שאיפיינו את לוחמי אי"ל במהלך המרד בגטו ורשה, למרות שהגיעו ממפלגות שונות. בעת ההיא נוצר פיצול בקרב הפרטיזנים על פי השתייכות מפלגתית ותנועתית. ההתעלות של תקופת המרד הפכה לתחושת אכזבה מהאחווה, מהשותפות ומהיהודי הלוחם.[22]

ההיסטוריון שמואל קרקובסקי, שחקר את פעילותה של יחידת הפרטיזנים ע"ש אנילביץ', כתב שהיא ביצעה "פעילות קרבית קצרת ימים ביערות וישקוב". לדבריו, העברת הלוחמים ליערות וישקוב הייתה "בחירה אומללה ביותר", שכן הם "הוצרכו לפעול בשטח בלתי מוכר להם לגמרי, בלי כל תמיכה מהאוכלוסייה המקומית ובלי אפשרות - ואפילו מצומצמת - לשיתוף פעולה עם כוחות פרטיזנים אחרים". כך, למרות שהם הגיעו ליער כ"יחידה לוחמת ומלוכדת" ולחבריה היה ניסיון קרבי עשיר, לא הצליחו לנהל מאבק ממושך נגד הנאצים ביערות. זאת בעיקר עקב "עמדתה השלילית של המחתרת הפולנית העיקרית", ארמייה קריובה, שהתנגדה "לפעילותו של כוח פרטיזני חדש שקשור לארמייה לודובה, ולא מן הנמנע שפעלו כאן בנוסף לכך נטיות אנטישמיות" של חברי המחתרת הפולנית. ביולי 1943 החלו חברי ארמייה קריובה להתגרות בפרטיזנים היהודים ולהסית נגדם את האוכלוסייה הכפרית, לא ייפלא, שחברי ארמייה קריובה הרגו קבוצת פרטיזנים יהודים באותו חודש, לאחר שביצעו ביחד פעולה נגד הגרמנים. חודשיים-שלושה לאחר מכן הסגירה פולניה כפרית לוחמים אחרים מהיחידה, שהתחבאו בביתה, לאחר חבלה ברכבת גרמנית. לאחר "התבוסה" בבית היערן - נהרגו 12 לוחמים מהיחידה - ו"נוכח ההתקפות המתמשכות מצד אנשי ארמייה קריובה, התפוררה לחלוטין שארית היחידה".[7]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 נורית אשכנזי, מדריך פולין: היחידה הפרטיזנית ע'ש אנילביץ', ‏13/04/2005
  2. ^ אהרן כרמי, חיים פרימר, מן הדליקה ההיא, סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1961, עמ' 156-146
  3. ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 430-429
  4. ^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-הוצאה לאור, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 61-58
  5. ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1943-1939, גיטו, מחתרת, מרד, הוצאת ספרית הפועלים, 1977, עמ' 432-430
  6. ^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1945-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1990, עמ' 327-324
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 שמואל קרקובסקי, לחימה יהודית בפולין נגד הנאצים, יד ושם, ספריית הפועלים, המכון ליהדות זמננו-האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ז-1977, עמ' 167-164
  8. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 49-45.
  9. ^ אנטק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1945-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1990, עמ' 312-311
  10. ^ צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, הוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תש"ם-1980, עמ' 180-179
  11. ^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1945-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1990, עמ' 334-329
  12. ^ איתמר לוין שלומית לן, הקרב האחרון, מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2009, עמ' 355 ,391-390
  13. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 50-49
  14. ^ 14.0 14.1 חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 52-51
  15. ^ שמחה רותם (קז'יק), ובתוכי העבר... בארגון היהודי הלוחם, משרד הביטחון-ההוצאה אור, בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד-1984, עמ' 92-91
  16. ^ 16.0 16.1 יצחק צוקרמן, בגטו ובמרד, בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשמ"ה-1985, עמ' 154-153
  17. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 59-58
  18. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 60
  19. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 54-53.
  20. ^ ישראל גוטמן, מאבק בנתיב הייסורים, התנגדות היהודים לנאצים בתקופת השואה, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1988, עמ' 186-184
  21. ^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן: 1945-1939, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, 1990, עמ' 310, 337-334, 340
  22. ^ חייקה גרוסמן, אבא קובנר, ספר הפרטיזנים היהודים, ספריית הפועלים, 1959, כרך ב', עמ' 61-49