יחסי לוב–צ'אד
| יחסי לוב–צ'אד | |
|---|---|
|
|
| |
| לוב | צ'אד |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,759,540 | 1,284,000 |
| אוכלוסייה | |
| 6,945,193 | 18,700,440 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 45,752 | 12,704 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 6,588 | 679 |
| משטר | |
| ממשלת מעבר | רפובליקה |
יחסי לוב–צ'אד הם יחסים דו-צדדיים בין מדינת לוב לרפובליקת צ'אד. היחסים האתניים, הדתיים והמסחריים בין שתי המדינות קיימים מאות שנים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת שלטון קולוניאלי צרפתי על צ'אד ואיטלקי על לוב, שטחי שתי המדינות התפתחו בצורה שונה. אבל גם לאחר עצמאותה של צ'אד ב-1960, צפוניים רבים בצ'אד עדיין הזדהו יותר עם אנשים בלוב מאשר עם הממשלה הנשלטת על ידי הדרום בנג'מנה. לאחר שתפס את השלטון ב-1969, שליט לוב החדש, מועמר קדאפי, טען מחדש את תביעתה של לוב לרצועת אאוזו, רצועה של 100,000 קמ"ר בצפון צ'אד שכלל את העיירה הקטנה אאוזו. לוב ביססה את טענתה על אחד מכמה הסכמי טרום עצמאות לגבי גבולות קולוניאליים, והיא חיזקה טענות אלה על ידי הצבת חיילים ברצועת אאוזו החל משנת 1972.
רצונו של קדאפי לספח את רצועת אאוזו צמח מתוך מערך של חששות, כולל עושר המינרלים המדווח של האזור, כולל אורניום. הוא גם קיווה להקים ממשלה ידידותית בצ'אד ולהרחיב את ההשפעה האסלאמית לתוך הסאהל דרך צ'אד וסודאן.
נשיא צ'אד, חיסאן הברה, נעזר במרץ על ידי המעצמה הקולוניאלית לשעבר, צרפת, שביקשה לשים סוף לפרויקטי ההתרחבות של לוב באזור. התמיכה הצרפתית כללה שליחת חיילים להילחם בצבא לוב בשטח צ'אד. בכך, זכתה צרפת לגיבוי פוליטי מצד ארצות הברית, אשר הייתה גם היא מודאגת מההתפשטות הגוברת של קדאפי.
מערך מורכב של אינטרסים סמליים עומד גם בבסיס החתירה של לוב אחר טריטוריה והשפעה בסאהל. הרטוריקה האנטי-קולוניאלית והאנטי-אימפריאליסטית של קדאפי התנדנדה בין התקפות על ארצות הברית לבין קמפיין שהתמקד בנוכחות האירופית הפוסט-קולוניאלית באפריקה. הוא קיווה להחליש את קשריה של צ'אד עם המערב ובכך לצמצם את השתלבותה של אפריקה במערכת מדינת הלאום הנשלטת על ידי המערב. כפיית התיקון של אחד מהגבולות הקולוניאליים שאושרו על ידי ארגון אחדות אפריקה ב-1963 היה צעד בכיוון זה – כזה שנראה אפשרי בהקשר של האומה הבעייתית של צ'אד, אשר חברי ארגון אחדות אפריקה כינו את המדינה "החוליה החלשה ביותר" ביבשת.
שנות ה-70 וה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סכסוך לוב–צ'אד
קדאפי ניסה בריתות עם כמה ממנהיגי המורדים בצ'אד במהלך 1970, כולל גוקוני אודיי, אחמד אציל (צ'אדי ממוצא ערבי) וואדל עבדאלקאדר קמורה, יליד הדרום. גוקוני ואציל היו אוהדים ביותר לשאיפות האזוריות של קדאפי, אך שני האנשים הללו התעמתו ב-1979, מה שהוביל את אציל להקים את ה-CDR. לאחר מותו של אציל בשנת 1982, התמיכה הלובית בארגון GUNT של גוקוני התחזקה. לוב התערבה צבאית בצ'אד בשנים 1978 ו-1979, והחלה את הסכסוך בין צ'אד ללוב.
ב-1980, לוב התערבה שוב במלחמת האזרחים של צ'אד, וכבשה את רוב המדינה כולל בירתה נג'מנה בדצמבר. ב-6 בינואר 1981 הוצא בטריפולי הודעה משותפת על ידי המנהיג הלובי קדאפי ומנהיג המורדים בצ'אד גוקוני כי לוב וצ'אד החליטו "לפעול להשגת אחדות מלאה בין שתי המדינות". מול גינוי בינלאומי חריף והתנגדות פנימית מצד המורדים בצ'אד, קדאפי וגוקוני נסוגו, ויחסיהם הידרדרו עד מהרה כאשר גוקוני ניסה להיענות ללחץ בינלאומי ופנימי להפסיק את הנוכחות הצבאית הלובית. בסופו של דבר, ב-29 באוקטובר גוקוני דרש מהכוחות הלובים לסגת עד סוף השנה, ובמהירות מפתיעה קדאפי נענה והסיג את כל הכוחות הלובים ברצועת אאוזו עד 16 בנובמבר. סיעת המורדים של ה-FAN בראשות חיסאן הברה עלתה לשלטון ובשנת 1982 הדיחה את גוקוני מנ'ג'מנה, ואילצה את סיעת ה-GUNT שלו לחזור צפונה.
עם זאת, הברה נהדף על ידי GUNT בדצמבר ובינואר 1983, ובסופו של דבר החליט קדאפי לתמוך ב-GUNT של גוקוני פעם נוספת. התערבות לובית חדשה הגיעה לאחר מכן ביוני, אם כי זה היה בעיקר באמצעות תמיכה חומרית במתקפת GUNT. צרפת (תחת מבצע מנטה), ארצות הברית וזאיר התערבו בשמו של הברה והדפו את ה-GUNT שנתמך על ידי לוב בסוף יולי.
עד אמצע 1988 נראה קדאפי מוכן יותר להגיע להסכם עם הברה מאשר להמשיך לתמוך בבעלי בריתו השבריריים של קדאפי, שספגו אבדות מכוחותיו של הברה. שרי החוץ של צ'אד ולוב נפגשו באוגוסט 1988, ושתי הממשלות הסכימו להמשך שיחות. במקביל, חיילים לובים נותרו ברצועת אאוזו.
בהתמדה היחסים בין שתי המדינות השתפרו, כאשר קדאפי נתן סימנים שהוא רוצה לנרמל את היחסים עם ממשלת צ'אד, עד כדי הכרה בכך שהמלחמה הייתה טעות. במאי 1988 הכריז מנהיג לוב שיכיר בהברה כנשיא הלגיטימי של צ'אד "כמתנה לאפריקה"; הדבר הוביל ב-3 באוקטובר לחידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין שתי המדינות. בשנה שלאחר מכן, ב-31 באוגוסט 1989, נפגשו נציגי צ'אד ולוב באלג'יר כדי לנהל משא ומתן על הסכם המסגרת ליישוב שלום של הסכסוך הטריטוריאלי, שבאמצעותו הסכים קדאפי לדון עם הברה ברצועת עאוזו ולהעלות את הנושא לבית הדין הבינלאומי בהאג לקבלת פסיקה מחייבת אם השיחות הבילטרליות ייכשלו. לפיכך, לאחר שנה של שיחות לא חד משמעיות, הגישו הצדדים בספטמבר 1990 את הסכסוך לבית הדין הבינלאומי.
יחסי לוב–צ'אד השתפרו עוד יותר כאשר אידריס דבי הנתמך על ידי לוב הפיל את הברה מהשלטון ב-2 בדצמבר. קדאפי היה ראש המדינה הראשון שהכיר במשטר החדש, והוא גם חתם על הסכמי ידידות ושיתוף פעולה במישורים שונים; אבל לגבי רצועת אאוזו דבי הלך בעקבות קודמו, והכריז שבמידת הצורך הוא יילחם כדי להרחיק את הרצועה מידי לוב.
שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]
סכסוך אאוזו הסתיים סופית ב-3 בפברואר 1994, כאשר שופטי בית הדין הבינלאומי החליטו ברוב של 16 מול 1 שרצועת אאוזו שייכת לצ'אד. פסק הדין של בית המשפט יושם ללא דיחוי, כאשר שני הצדדים חתמו כבר ב-4 באפריל על הסכם בדבר הדרכים המעשיות לביצוע פסק הדין. במעקב של משקיפים בינלאומיים, נסיגת החיילים הלובים מהרצועה החלה ב-15 באפריל והושלמה עד 10 במאי. ההעברה הרשמית והסופית של הרצועה מלוב לצ'אד התרחשה ב-30 במאי, כאשר הצדדים חתמו על הצהרה משותפת הקובעת כי הנסיגה הלובית בוצעה.
שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 2007 חתמו ארבע קבוצות מורדים בצ'אד על הסכם שלום עם ממשלת ארצם, כאשר מנהיג לוב מועמר קדאפי אירח את השיחות. נשיאי צ'אד וסודאן נכחו גם כן כדי לחזות בכך.
ב-9 באוגוסט 2009, צוותי שרים מצ'אד ומלוב הסכימו על שבע עסקאות שנועדו להגביר את הצעדים הנוגעים לביטחון ולמסחר וכן לשפר את שיתוף הפעולה המדיני בין האומות. ראש ממשלת צ'אד יוסוף סאלח עבאס וראש ממשלת לוב אל-בגדאדי עלי אל-מחמודי הובילו את המשא ומתן המיניסטריאלי במקום אחר ונשיא צ'אד אידריס דבי ומנהיג לוב מועמר קדאפי שוחחו על נושאים שונים כמו הצלת אגם צ'אד המתכווץ במהירות והסבר כיצד האיחוד האפריקאי יכול להיות מעורב יותר במשא ומתן על סכסוכים בעלי חשיבות אפריקאית. בהמשך, פירטה הקרן הבינלאומית לעמותות ופיתוח צדקה בראשות סייף אל-אסלאם קדאפי, בכתבה בעיתון אויה, את כוונותיה ליישב מחדש פליטים מצ'אד בלוב והוציאה תודות לאלה שסייעו.
שנות ה-2010[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, היחסים בין שתי המדינות החמירו. בשנת 2013 האשים נשיא צ'אד אידריס דבי את השלטונות החדשים בלוב בכך שהם מאפשרים לשכירי חרב צ'אד להקים מחנות בלוב, משם תכננו התקפות לצפון צ'אד. מאז החלה מלחמת האזרחים השנייה בלוב בין פלגים שונים בלוב, שכירי חרב מצ'אד ומדינות אחרות באזור השתתפו בסכסוך. באוגוסט 2016, שלטונות לוב סגרו את שגרירותם בנג'מנה והחזירו את שגרירה, מוחמד ח'ליפה, לפי החלטת צ'אד. זה קרה לאחר שמשרד החוץ של צ'אד גירש 13 דיפלומטים לובים מצ'אד. לפי הודעת המשרד, "שמנו לב שיש מספר עצום של דיפלומטים מנהליים וצבאיים שעובדים בשגרירות. השהות שלהם בצ'אד אינה מוצדקת". ממשלת ההסכמה הלאומית המוכרת בינלאומית של לוב ציינה חששות לגבי איוש יתר של שגרירויות לוב בחו"ל. בינואר 2017, צ'אד סגרה את גבולה הצפוני לאורך לוב מכיוון שההסכמה של המדינה לכאוס תאלץ כמה לוחמים מיליטנטיים לברוח לצ'אד עצמה. כתוצאה מכך, צ'אד הורה על פריסת כוחות בגבול כדי לעשות מאמצים לעצור כל חמושים שנמלטים למדינה.
