יישוב משלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יִישובי מִשלט הם יישובים (רובם קיבוצים) שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות (19481949) או בשנה שלאחריה. רוב היישובים הוקמו על ידי לוחמי מלחמת העצמאות בגבולות המדינה כדי להגן עליה מפני צִבאות האויב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המאורעות לאחר החלטת האו"ם (1947), ובזמן מלחמת העצמאות (1948), נפסקה לזמן מה פעולת ההרחבה והפיתוח של היישוב החקלאי במדינת ישראל. עיקר המאמץ של המדינה היה מכוון לביצור של היישובים ולהגנה עליהם. בראש ובראשונה עסקו הצבא, המדינה והיישובים עצמם בחיזוק יישובי הספר והכפרים המבודדים החדשים, שנוסדו עתה זה בנגב.

במשקים רבים, העבודה החקלאית הרגילה הופסקה כמעט לגמרי, ובמקומה באו פעולות ההכנה להגנה על היישוב ועל הפעילות החקלאית שבו, אם ינותק משאר היישובים בגלל המלחמה.

היו שבועות וחודשים, שבהם כמה מיישובי-הספר חדלו כמעט כליל להיות יישובים חקלאיים. ילדים ונשים, שלא יכלו לתרום להגנה, הורחקו מהם למקומות בטוחים יותר. כפרים אלו הפכו למשלטים צבאיים.[1]

הקמת יישובי משלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בזמן מלחמת העצמאות ובמיוחד לאחריה, התחילו לחשוב על הפיכת חלק מהמשלטים חזרה ליישובים. התחילו להקים יישובי משלט נוספים בארץ מיד עם סיום המלחמה, כדי לנצל כל חלקת אדמה שתושביה ברחו ושנכבשה עם המלחמה. חלק מהיישובים הוקמו על ידי גרעיני התיישבות של עולים חדשים וחלק מהישובים החדשים הוקמו במקומות שבהם הוצבו משלטים במלחמה.[2]

בתחילה הוקמו היישובים כהיאחזויות (יישובים קהילתיים קטנים וארעיים שהוקמו על ידי חיילים בשליחות המדינה באזורים בעלי רגישות ביטחונית), ואלה התפתחו במהלך השנים ליישובים קבע אזרחיים וחקלאיים רגילים: כשלושה רבעים מהם קיבוצים, והשאר - מושבים.[2]

בשנתיים הראשונות של הקמת המדינה הוקמו כ-80 יישובים כאלה, והם תרמו רבות לביטחון המדינה: התרומה התבטאה בעצירת התקפת צבאות האויב על הגבולות, עצירה זו אפשרה לצה"ל לגייס את כוחות המילואים ולהתרכז בהתקפה, בפריצה ובהכרעה בחזיתות השונות.[3]

הרעיון להקים יישובי משלט עלה בישיבה של הוועדה לבעיות ההתיישבות וההשקעה במדינה. בחבריה אנשי המוסדות המיישבים (קק"ל והמרכז החקלאי), אנשי מזכירות מפא"י ואנשים ממפקדת ההגנה. הרעיון עלה ביום 19 בינואר 1948 על ידי יוסף וייץ. הוצע להקים 162 יישובים שמטרתם העיקרית הייתה להבטיח את גבולות החלוקה, שעליה החליטו באו"ם בתוכנית החלוקה.[4]

תוואי יישובי המשלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

162 היישובים שהוזכרו  למעלה חולקו ל-15 קווים. תפקידו של כל קו היה לבסס קטע אחר בגבולות המדינה שהוצעו בתוכנית החלוקה.

דוגמאות לקווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קו א' הורכב מ-22 יישובים ועבר בין מטולה לסג'רה, ותפקידו היה להבטיח את הגבול שהוצע בתוכנית החלוקה ממערב לצפת.
  • קו ט' הורכב מ-8 יישובי משלט, ועבר בין פאתיה המערביים של נצרת (כפר החורש) לעמק זבולון. תפקידו היה להבטיח את הגבול הצפוני של גזרת עמק יזרעאל המערבי ועמק זבולון.
  • קווים י' וי"א הורכבו מ-17 יישובים יחד. תפקידם היה לחזק את הגבול המוצע שנמשך מהרי אפרים עד כפר סבא.
  • קווים י"ד וט"ו הורכבו מ-78 יישובים יחד. מטרתם הייתה לחזק את המסדרון המוצע, מדרום לבאר טוביה, בין שני חלקיה של המדינה היהודית, כפי שהותוו בתוכנית החלוקה של האו"ם, וגם לצופף את ההתיישבות הדלה בנגב המערבי.[1]

הבדלי השקפות במטרת היישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה נדרשה גמישות רבה כדי להתאים את ההצעות החדשות לקווי החזית שהשתנו במהלך הקרבות בין הצבא לבין הגופים המיישבים. לא תמיד תאמו הצעות ההתיישבות מטעם הצבא להצעות ההתיישבות מטעם הגופים המיישבים, בעיקר משום שהגופים המיישבים ראו לאורך כל המלחמה גם את התמונה הגאופוליטית, היישובית והמשקית הכוללת. הם שאפו להקים יישובים שיתאימו לא רק לזמן מלחמה, אלא גם להתפתחות וחקלאות בארץ, ואילו הצבא הסתפק ברוב המקרים בראיית ההקמה של יישובים כחלק ממנגנון המלחמה.[1]

היום חלק מישובי המשלט התפרקו כיוון שלא היה בהם צורך עוד, ויתר היישובים חזרו או הפכו ליישובי מחיה או לקיבוצים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מ' ליסק, תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, מוסד ביאליק, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 2009, עמ' 254- 263
  2. ^ 2.0 2.1 ישובי משלט באתר תנועת העבודה הישראלית
  3. ^ "תנו לאזרחים את האחריות על בטחונם: לחזור להגנה המרחבית // יהודה הראל". מידה (בעברית). 22 במרץ 2017. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2018. 
  4. ^ א' ביין, עלייה והתיישבות במדינת ישראל, הספרייה הציונית: עם עובד, 1982, עמ' 76- 77