ירים-ליאם הראשון
יַרִים־לִאְם הראשון (באמורית בתעתיק אכדי: ia-ri-im-li-im, שחזור: yarīm-liʾm,[1] מוכר גם כ"ירימלים" ו"ירים־לים"; מלך בין השנים 1780–1764 לפנה"ס לערך, על פי הכרונולוגיה התיכונה) היה המלך השני בממלכת ימחד האמורית, שמרכזה שכן בעיר חלב שבסוריה.[2] אשתו, המלכה גַשֵרַה, הייתה אמם של בתו שיבתו ובנו ויורשו עמורפיא הראשון.
תקופת מלוכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית תקופת מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ירים־ליאם היה בנו ויורשו של שֻמו־יפוע, המלך הראשון של ימחד, ואשתו המלכה שֻמו־נה־אבי. ממלכת ימחד הייתה מאוימת על ידי המלך האשורי שמשי-אדד הראשון, שכרת בריתות עם ממלכות שסבבו את ימחד, ובהן כרכמיש, חשום ואורשום מצפון, וממלכת קטנה מדרום. הוא כבש את ממלכת מרי במזרח ומינה את בנו ישמע־הדו להיות מלך מָרי. ירים־ליאם עלה לשלטון בשנת 1780 לפנה"ס, לאחר מותו של אביו במהלך מסע המלחמה כנגד שמשי-אדד הראשון. הוא נקט בדיפלומטיה של כריתת בריתות עם עמורפיא (חמורבי) מלך בבל ואובל-פי-אל השני, מלך אשנונה. בריתות אלה אפשרו לו להתייצב מול כוחו של שמשי-אדד הראשון וגם לסייע לעמורפיא (חמורבי) בהצלת בבל.
בשנת 1777 לפנה"ס כבש ירים־ליאם את העיר תותול, ששכנה במפגש הנהרות הבליח והפרת. הוא מינה את זמרי־ליאם, שהיה היורש המודח של מרי וקיבל את הגנת ימחד, למושל תותול. שנה לאחר מכן, כששמשי-אדד הראשון מת, הוא סייע לזמרי־ליאם להשיג את כס המלוכה של מרי ולגרש את ישמע־הדו. הברית בין ירים־ליאם וזמרי־ליאם חוזקה באמצעות נישואיו של זמרי־ליאם לשִיבּתוּ, בתו של ירים־ליאם הראשון, תוך שהוא מבטיח שנכדו יהיה היורש של מרי.[3] יומיים לאחר טקס הנישואים, מתה שומו־נה-אבי, אמו של ירים־ליאם הראשון.
אובל-פי-אל, מלך אשנונה, ניצל את מותו של שמשי-אדד הראשון להרחבת ממלכתו על השטחים שנשלטו לפני כן על ידי אשור. מדיניות זו גרמה ללחץ על הברית המשותפת בין ימחד, אשנונה ובבל. בהמשך כרת אובל-פי-אל ברית עם עילם, שהייתה האויבת של עמורפיא (חמורבי), בן בריתו של ירים־ליאם הראשון.
ירים־ליאם הראשון כונה בכתובות "המלך הגדול", כינוי המצביע על מעמדה של ימחד בתקופתו.
יחסיו עם מרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת היחסים של זמרי־ליאם וירים־ליאם הראשון הושפעה מעזרתו של ירים־ליאם בהשגת השלטון במרי. הוא קרא לירים־ליאם "אבי", שנחשב תואר כבוד של פניית מלך וסאל למלך בכיר ממנו, ופעל תחת הדרכתו של הדד, האל הראשי של חלב, כשירים־ליאם משמש כמתווך. מרי פעלה כמדינה וסאלית של ימחד.
הלוחות בכתב יתדות שנמצאו במרי, מתעדים מקרים רבים שבהם זמרי־ליאם פעל בכפיפות לירים־ליאם. באחד המקרים המתועדים, פנה זמרי־ליאם לירים־ליאם בבקשה להסגיר אליו מלך וסאל שלו, שפנה אליו בתואר "אחי" במקום לפנות אליו בתואר "אבי". ירים־ליאם הסכים שהפנייה לא הייתה מכובדת, אבל לא הסכים להסגירו, אלא אמר רק שהעיר לאותו מלך ואסל לגבי צורת הפנייה הראויה למלך מרי. במקרה נוסף, ביקש זימרלים באמצעות דריס-ליבור, השגריר שלו בחלב, להסגיר לידיו מספר נמלטים. ירים־ליאם סירב לכך וטען שאין זה מתפקידו להחליט על כך, וכי על פי האל הדד, אין להסגיר נמלטים לידי הרודפים. רק לאחר הפניה השלישית, הסכים ירים־ליאם להסגירם.[4]
במקרה נוסף, פנה אובל-פי-אל מלך אשנונה לזמרי־ליאם בהצעה לכרות ברית בין שתי המדינות, תוך ביצוע תיקון של הגבולות. זמרילים פנה עם ההצעה לירים־ליאם לקבל את הסכמתו. ההצעה ניתנה שלוש פעמים, וזמרי־ליאם כתב לו שהוא לא יכול לכרות ברית בלי הסכמתו של ירים־ליאם. הדחייה של ירים־ליאם לוותה בהסבר שאם זמרי־ליאם זקוק לסיוע צבאי כדי להילחם באויביו, הוא יקבל את העזרה מימחד.[5]
המשך שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
את השנים הבאות של שלטונו, הקדיש ירים־ליאם להרחבת שלטונו לאזור עמק החבור במזרח, וגם בצפון מסופוטמיה. הוא הרחיב את השפעתו על מספר ערי מדינה חשובות ונקט במדיניות של יצירת בריתות, שהפכו את הערים הללו לערים וסאליות של ימחד, ובהן אורשום ואוגרית. בתקופתו חל שיפור ביחסים בין ימחד וקטנה. קטנה נשארה ממלכה עצמאית, אבל לאחר שאיבדה את בעל בריתה שמשי-אדד הראשון, נאלצה להפסיק את כיבושיה ולעמוד יחידה מול כוחה של ימחד. אמות-פי-אל, מלכה של קטנה, כרת ברית עם ימחד בתיווכו של זמרי־ליאם.[6] במזרח הוא הגיע עד דיר, ששכנה על גבול ממלכת עילם. ימחד שלטה על כל אזור הפרת בצפון סוריה, כשהעיר אמר הייתה עיר הנמל שלה על הפרת. לוח שנמצא במרי מדגים את המדיניות הפוליטית והמלחמתית של ירים־ליאם. הלוח נשלח למלך העיר דיר בדרום מסופוטמיה, והוא כולל הכרזת מלחמה על דיר ושכנתה דיניכתום, ששכנה על נהר החידקל. הלוח מציין הצבת 500 ספינות של ימחד למשך 12 שנים בדיניכתום, ותמיכת צבא ימחד בדיר במשך 15 שנים.[7] עד מותו של ירים־ליאם הראשון, היו לו יותר מ-20 מדינות בנות ברית ווסאליות. על פי ההיסטוריון ויליאם המבלין (William J. Hamblin), הוא היה בזמנו השליט החזק ביותר במזרח הקרוב מחוץ למצרים.[3] ירים־ליאם הראשון מת בשנת 1764 וירש אותו בנו עמורפיא הראשון.
כוחו של ירים־ליאם הראשון ושליטתו במלכים רבים, באה לידי ביטוי באיגרת שנמצאה במרי, בה נכתב:
אין מלך אשר הוא חזק בעצמו. עשרה או חמישה עשר מלכים הולכים אחר עמורפיא (חמורבי) מלך בבל; כמספר הזה הולכים אחר רים-סין מלך לרסה; כמספר הזה הולכים אחר אובל-פי-אל מלך אשנונה; כמספר הזה הולכים אחר אמות-פי-אל מלך קטנה; ועשרים מלכים הולכים אחרי ירים־ליאם מלך ימחד
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Mary E. Buck, "Western Amorite Corpus", in: The Amorite Dynasty of Ugarit, Brill, 2020 p. 294
- ^ Warfare in the Ancient Near East to 1600 BC, מאת William J. Hamblin, הוצאת Routledge, 2006, עמ' 254
- ^ 1 2 Warfare in the Ancient Near East to 1600 BC מאת William J. Hamblin, הוצאת Routledge, 2006, עמ' 255
- ^ Mediating Between Heaven and Earth: Communication with the Divine in the Ancient Near East, מאת C.L. Crouch, Jonathan Stökl, Anna Elise Zernecke, הוצאת Bloomsbury Publishing USA, 2012, עמ' 86
- ^ Letters to the King of Mari, מאת Wolfgang Heimpe, הוצאת Eisenbrauns, 2003, עמ' 44
- ^ The Ancient Near East: History, Society and Economy, מאת Mario Liverani, פרק 6 Yamhad and Middle Bronze Age Syria, הוצאת Routledge, 2013, עמ' 366
- ^ The Military Establishments at Mari בספרו של Jack M. Sasson, , 1969, עמ' 3-2
- ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי, מוסד ביאליק, 2007, עמ' 144
- ^ עורך: ישראל אפעל, ההיסטוריה של ארץ-ישראל - מבואות התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה), הוצאת יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור, 1982, עמ' 151
| הקודם: שֻמו־יפוע 1810–1780 לפנה"ס |
מלך ממלכי ימחד 1764–1780 לפנה"ס, על פי הכרונולוגיה התיכונה |
הבא: עמורפיא הראשון 1764–1750 לפנה"ס |