חבור
 |
|
| נהר החבור מדרום לאל-חסכה ליד האתר הארכאולוגי תל שייח' חמד | |
| אורך | 300 ק"מ |
|---|---|
| גובה מוצא הנהר | 350 מטרים |
| ספיקה ממוצעת | 45 מ"ק לשנייה |
| אגן הניקוז | 13,300 קמ"ר |
| מוצא | מעינות "ראס אל-עין" בגבול סוריה-טורקיה |
| שפך | נהר פרת |
| מדינות באגן הניקוז | טורקיה וסוריה |
 |
|
נהר חַבּוּר (חָבוֹר במקרא; בערבית: خابور) הוא היובל הגדול ביותר השמאלי והאחרון של הפרת. עיקר זרימתו של הנהר בשטח סוריה. הנהר זורם בחבל ג'זירה. מקורו של נהר החבור באזור טורקיה אבל מקור המים העיקרי שלו הוא מעינות קארסטים באזור "ראס אל-עין" שעל גבול סוריה עם טורקיה. אורכו של החבור 300 ק"מ ושטח אגן הניקוז הוא 13,300 קמ"ר.[1] אל החבור זורמים מספר ואדיות שזרימת המים בהם היא רק בחלק מהשנה. ביחד הם יוצרים את האזור שנקרא "משולש החבור" או "אזור החבור העליון". באזור זה כמות הגשמים השנתית נעה בין 200 ל 400 מ"מ. כמות מועטה זו הופכת את מי החבור לכל אורך ההיסטוריה למקור מים חיוני לחקלאות באזור. החבור זורם בשטח סוריה בכוון דרום ונשפך לפרת ליד העיר בוסירה.
סקרים ארכאולוגים וחפירות הראו שהאזור היה מיושב מאז התקופה הפלאוליתית. בעמק החבור נחפרו אתרים ארכאולוגים חשובים כמו תל חלף, תל פחריה, תל ברק, תל ליילאן, תל ברי, אורקש ועוד. האזור נתן את השם למשפחת כלי חרס מצוירים מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס שנמצאה באזור צפון מסופוטמיה ונקראת "משפחת כלי חבור" (אנ'). באזור החבור התפתחה גם ממלכת מיתני שהגיעה לשיא גדולתה בתקופת הברונזה המאוחרת בין המאה ה-15 לפנה"ס ועד המאה ה-13 לפנה"ס.
אזור החבור מוזכר גם במקרא. לאחר שהושע בן אלה מלך ישראל מרד במלך אשור שלמנאסר החמישי בשנת 724 לפנה"ס, עלה שלמנאסר לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלמנאסר הגלה את תושבי השומרון לאשור. הפסוק (מלכים ב, יז, ו) מספר " בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי."
בשנת 1960 החל פרויקט נהר החבור. נבנתה מערכת של סכרים ותעלות. נבנו 3 סכרים באגן החבור כחלק מתוכנית השקיה הכוללת גם סכר על נהר פרת. בקעת חבור הכוללת שטח חקלאי של 4 מליון דונם, מהווה את אזור גידול החיטה העיקרי של סוריה. אזור החבור העליון הוא מרכז אזור ייצור הנפט של סוריה.
