חבור
 | |
| נהר החבור מדרום לאל-חסכה ליד האתר הארכאולוגי תל שייח' חמד | |
| אורך | 300 ק"מ |
|---|---|
| גובה מוצא הנהר | 350 מטרים |
| ספיקה ממוצעת | 45 מ"ק לשנייה |
| אגן ניקוז | 13,300 קמ"ר |
| מוצא | מעינות "ראס אל-עין" בגבול סוריה-טורקיה |
| שפך | נהר פרת |
| מדינות באגן הניקוז | טורקיה וסוריה |
 | |
נהר חָבוֹר (בערבית: خابور, חַ'אבּוּר) הוא היובל הגדול ביותר של הפרת, ועיקר זרימתו של הנהר בשטח סוריה, בחבל ג'זירה.
מקורו של נהר החבור באזור טורקיה, אם כי מקורות המים העיקריים שלו הם מעינות קארסטים באזור "ראס אל-עין" שעל גבול סוריה עם טורקיה. אורכו של החבור 300 ק"מ ושטח אגן הניקוז הוא 13,300 קמ"ר.[1] אל החבור זורמים מספר ואדיות בהן זורמים המים רק בחלק מהשנה. ביחד הם יוצרים את האזור שנקרא "משולש החבור" או "אזור החבור העליון". באזור זה נעה כמות הגשמים השנתית בין 200 ל-400 מ"מ. כמות מועטה זו הופכת את מי החבור לכל אורך ההיסטוריה למקור מים חיוני לחקלאות באזור. החבור זורם בשטח סוריה בכיוון דרום ונשפך לפרת ליד העיר בוסירה.
סקרים וחפירות ארכאולוגיות הראו שהאזור היה מיושב מאז התקופה הפלאוליתית. בעמק החבור נחפרו אתרים ארכאולוגים חשובים כמו תל חלף, תל פחריה, תל ברק, תל ליילאן, תל ברי, אורקש, תל ארביד ועוד. האזור נתן את השם למשפחת כלי חרס מצוירים מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס שנמצאה באזור צפון מסופוטמיה ונקראת "משפחת כלי חבור" (אנ'). באזור החבור התפתחה גם ממלכת מיתני שהגיעה לשיא גדולתה בתקופת הברונזה המאוחרת בין המאה ה-15 לפנה"ס ועד המאה ה-13 לפנה"ס.
אזור החבור מוזכר גם במקרא. לאחר שמרד הושע בן אלה מלך ישראל במלך אשור שלמנאסר החמישי בשנת 724 לפנה"ס, עלה שלמנאסר לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלמנאסר הגלה את תושבי השומרון לאשור. הפסוק (מלכים ב, יז, ו) מספר " בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי."
בשנת 1960 החל פרויקט נהר החבור. נבנתה מערכת של סכרים ותעלות. נבנו שלושה סכרים באגן החבור כחלק מתוכנית השקיה הכוללת גם סכר על נהר פרת. בקעת חבור הכוללת שטח חקלאי של ארבעה מיליון דונם, מהווה את אזור גידול החיטה העיקרי של סוריה. אזור החבור העליון הוא מרכז אזור ייצור הנפט של סוריה.
