ישועה כלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישועה (יהושע) כַּלֵב
Yehosuakalev.jpg
לידה 1875
פלובדיב, האימפריה העות'מאנית
פטירה 1943 (בגיל 68 בערך)
פריז צרפת הכבושה
מדינה בולגריה
מקום קבורה 1961, בית חנן, ישראל
ידוע בשל ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה, ציר לקונגרס הציוני הראשון
יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה
ציר מטעם בולגריה לוועידת השלום בפריז (1919)
השכלה משפטים
מקצוע עורך דין
תואר דוקטור
מצבת קברו של ד"ר ישועה כלב בבית העלמין בבית חנן

ישועה (יהושע) כַּלֵבבולגרית: Йехошуъа Калев;‏‏ 1875, פלובדיב, האימפריה העות'מאנית1943, פריז, צרפת הכבושה) היה פוליטיקאי, עיתונאי ופובליציסט, ממייסדי התנועה הציונית בבולגריה, ציר מטעמה לקונגרס הציוני הראשון ובהמשך חבר הוועד הפועל הציוני הגדול ויושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה. כלב היה מנהיג הפלג הניצי-אקטיביסטי בתנועה הציונית אשר חבריו היו חסידי משנתו של יוסף מרקו ברוך ועמד בראש המאבק להשגת הגמוניה ברחוב היהודי, נגד נכבדי הקהילה ה"נוטבלים", נגד רשת החינוך של כל ישראל חברים ונגד הרב מרדכי אהרנפרייז. כלב היה אחד מנציגי ממלכת בולגריה לוועידת השלום בפריז, אשר חתמה את מלחמת העולם הראשונה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישועה כלב נולד בשנת 1875 בפלובדיב, נצר למשפחות נוטאבלים מנכבדות הקהילה היהודית, משפחת כלב מצד אביו ומשפחת רומנו מצד אמו. הוא למד במלדארי ובהמשך בבית הספר של רשת "כל ישראל חברים", ובו נחשף לתרבות הצרפתית. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) עקרה משפחתו לסופיה, וכלב הצעיר התבלט במאבקו למען הקהילה ונגד האנטישמיות בבולגריה, וכן במזגו החם.[1] כלב רכש תואר במשפטים באוניברסיטת סופיה. אחד ממרציו היה פרופ' צבי בלקובסקי, וכלב הצעיר נחשף לחוג חובבי ציון. בהמשך רכש כלב תואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת בריסל.[1]

ב-1895 הגיע לסופיה יוסף מרקו ברוך, התיידד עם בני המשפחה, התארח בביתם וישועה כלב הושפע מאד מרעיונותיו.[1] ביוני 1896 ביקר בנימין זאב הרצל בסופיה ולאחר ביקורו הקימו ישועה כלב, קרל הרבסט וד"ר ראובן בירר את ארגון "ציון" שאחת מפעולותיו הראשונות הייתה תרגום הספר מדינת היהודים לבולגרית. לאחר שעזב מרקו ברוך את בולגריה הופסקה הפצת עיתונו הכרמל. ב-12 ביולי 1896 הוציא כלב לאור ביחד עם קרל הרבסט את כתב העת הציוני Еврейски глас ("ייברייסקי גלאס", 'הקול העברי'), שנכתב בבולגרית, ובמקביל לו את כתב העת "לה ווס דה ישראל", שנכתב בלאדינו. העיתונים היו המשך ישיר לעיתונו של מרקו ברוך "הכרמל". באחד הגליונות הראשונים של "ייברייסקי גלאס" הקדיש כלב מאמר מיוחד ליוסף מרקו ברוך, בו נכתב שמרקו ברוך הניח את היסודות לתנועה הציונית בבולגריה והפיץ את רעיונות הציונות עוד בטרם פורסם חזונו של הרצל.

בהנהגת התנועה הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאתם של העיתונים לאקטיביזם בגאולת ארץ ישראל עוררה את חמתם של הממשלה העות'מאנית, הקהילות היהודיות באימפריה ואת הנוטאבלים בבולגריה. הנוטאבלים נאבקו בעיתונים החדשים ובמיוחד בעיתון בשפת הלאדינו, בשל העובדה ששפה זו הייתה נפוצה מאד בקרב מרבית יהודי בולגריה והבלקן. הנוטאבלים ניסו להשפיע על השלטונות לסגור את העיתונים ואף ניתלו מודעות בבתי הכנסת הקוראות להחרמתם, אך תפוצתם גדלה מאד בעיקר בקרב הדור הצעיר ושלטונות בולגריה סירבו בתחילה להתערב בסוגיה. הרב הראשי ליהודי האימפריה העות'מאנית, הרב משה הלוי הטיל חרם על העיתון ועורכיו. במכתב לרב הראשי בסופיה ציין, כי משנתו של העיתון מזיקה ל-350,000 יהודי האימפריה העות'מאנית הנהנים מחופש ושוויון זכויות מלא ומזהיר מפני תוצאות הרות אסון אם תמשך הפצת העיתון. הרב הכריז על קרל הרבסט וישועה כלב: "מופרשים ומובדלים מעדת ישראל". אולטימטום שהועבר על ידי הסולטאן עבדול חמיד השני, דרך השער הנשגב לממשלה הבולגרית, הוביל לסגירת העיתון בלאדינו.[2]

ישועה כלב נבחר ביחד עם קרל הרבסט וצבי בלבקובסקי כציר מטעם יהדות בולגריה לקונגרס הציוני הראשון ובהמשך נבחר להוועד הפועל הציוני הגדול. כלב נטל חלק בוועידות הציוניות של ההסתדרות הציונית בבולגריה והיה דמות מרכזית במאבק על השליטה בהנהגת יהדות בולגריה בין התנועה הציונית, לנוטאבלים ולרב מרדכי אהרנפרייז, אשר הוכרע לטובת הציונים.[1] כלב ניסה לפשר במאבק על החינוך היהודי בקהילות בין התנועה הציונית לבין רשת "כל ישראל חברים" ובהקשר זה פרסם מספר מאמרים פובליציסטיים בעיתון "אל דיאה", שבהם קבע שהבעיה נעוצה במדיניות הוועד המרכזי של הרשת היושב בפריז ומנותק מהנעשה בבולגריה, אך בבסיסה מדובר ברשת חיובית. מאמרו ליבה את המאבק מול הרשת ועורר סערה וגם המאבק על החינוך היהודי הוכרע לטובת התנועה הציונית והוביל לסגירת בתי הספר של רשת "כל ישראל חברים".[3]

ב-1900, בתקופת כהונתו של טודור איבנצ'וב כראש ממשלת בולגריה, התחוללו בבולגריה אירועים אנטישמיים רבים. לאחר כינוס חירום שנערך בסופיה בעניין, המליץ אברהם דויצ'ון לוי לשלוח את ישועה כלב לקהילות בולגריה כדי ללמוד את חומרת הבעיה. לאחר ששב מסיוריו, נועדו כלב ודוויצ'ון לוי עם איבנצ'וב וזה יעץ לכלב לערוך דין וחשבון ולהגישו לשר הפנים וסיל רדוסלאבוב. כלב ערך דין וחשבון מפורט ולווה אותו במכתב מטעמו בו נכתב, שאם ממשלת בולגריה אינה רוצה ביהודיה, הם מבקשים ארכה של שנה ותמיכה כלכלית כדי לעזוב את הנסיכות. רדוסלאבוב נעלב מסגנון מכתבו של כלב וביקש לזמן את ראש קהילת סופיה לבירור, אך איבנצ'וב שכנעו שלא לעשות כן. בעקבות הדו"ח שהגיש כלב פנה רדוסלאבוב למושלי כל מחוזות בולגריה וציין כי זו אחריותם האישית למנוע פגיעה ביהודים.[4]

ב-28 במרץ 1904 נערכה בסופיה הוועידה הציונית הרביעית אשר עמדה בסימן הפולמוס על תוכנית אוגנדה. ישועה כלב, כעמיתו קרל הרבסט היו מתומכי ציוני ציון והביעו התנגדות מוחלטת לתוכנית. בהחלטת הסיכום של הוועידה נכתב כי ציוני בולגריה לעולם לא יבגדו במולדתם ההיסטורית וכי הם מתנגדים לכל שינוי בתוכנית בזל. במהלך הוועידה הרצה כלב, אשר בעת ההיא נחשב לאידאולוג הבולט של התנועה, על המבנה המוצע למוסדות יהדות בולגריה והתקנון להפעלתם, תוך צמצום סמכותו של הרב הראשי. כלב הציג תפישת עולם מיליטנטית במאבק מול אהרנפרייז והנוטאבלים. הוועידה קיבלה את הצעתו שהוותה נקודת הסלמה במאבק בין הציונים לרב מרדכי אהרנפרייז. ב-1905 נבחר כלב לנציג יהדות בולגריה בוועד הפועל הגדול של התנועה הציונית.[5]

הכרעת המאבק על הנהגת יהדות בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק בין התנועה הציונית לרב אהרנפרייז גלש לפסים אלימים. ב-26 במרץ 1907 נאם הרב אהרנפרייז בבית הכנסת ברובע יוצ'בונאר, ונאומו נגע בהשתתפות היהודים בחיים הפוליטיים בבולגריה. ישועה כלב אשר נכח בקהל, העיר לרב כי לא עוסקים בעניינים פוליטיים בבית הכנסת. אלמנטים מהקהל התנפלו על כלב והכו אותו ואת חברי התנועה הציונית שנכחו בקהל מכות נמרצות, התפתחה תגרה גדולה אשר פוזרה רק בהתערבות המשטרה הבולגרית.[6] על רקע המאבק אותו הוביל כלב תוך הפגנת עמדות נִציות, נחלש כוחה של התנועה הציונית ובבחירות שנערכו לוועדי הקהילות במאי 1907 נחלו הציונים תבוסה קשה ואיבדו את הנהגת קהילות סופיה ופלובדיב. ב-16 באפריל 1908 נפתחה בסופיה הוועידה הציונית השישית על רקע ביקורת על ההנהגה הציונית. בסיום הוועידה נבחר יקיר (פריסיאדו) רומנו, איש הזרם המתון ליושב ראש הוועד המרכזי במקום ישועה כלב. מדיניות הפיוס שהנהיג רומנו מול הרב אהרנפרייז לא הועילה, יקיר רומנו התפטר מהקונסיסטוריה וב-1910 חבר ליריביו הפוליטיים יהושע כלב, קרל הרבסט ומרקו רומנו בקריאה רשמית להדיח את הרב אהרנפרייז.[7] ב-1914 התפטר הרב אהרנפרייז ועזב את בולגריה. כלב נטל חלק גם בחיים הפוליטיים בבולגריה, הצטרך למפלגת העם הבולגרית ואף היה מועמד מטעמה בבחירות למועצת עיריית סופיה. ב-1916 הצטרף כלב ביחד עם חיים אהרן פרחי לקונסיסטוריה היהודית כנציג התנועה הציונית וכפועל יוצא מכך, פנתה הקונסיסטוריה רשמית למשרד הדתות כדי שירכיב ועדה שתגיש הצעת תקנון לניהול יהדות בולגריה. משרד הדתות נעתר, הוועדה הוקמה ועם חבריה נמנה ישועה כלב. הוועדה הגישה את הצעתה, אך משרד הדתות דרש תיקונים ונקט סחבת בדיון בהצעה.[8]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, מינה ראש הממשלה הבולגרי אלכסנדר סטמבוליסקי את ישועה כלב כנציג בולגריה לוועידת השלום בפריז מטעם המיעוט היהודי. עוד השתתף בוועידה הקולונל אברהם תג'ר מטעם צבא בולגריה. בהמשך, נבחר כלב ליושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, תוך שהוא פועל לאחד את הפלגים בתנועה הציונית תחת רעיון הבית הלאומי ליהודים.[1] בוועידה הציונית ה-9 שנערכה בסופיה נבחר ישועה כלב ליושב ראש הוועד המרכזי וכיהן לתקופה קצרה גם כיושב ראש הקונסיסטוריה. ב-1920 השתתף כלב בוועידת הוועד הפועל הציוני הגדול שנערכה בלונדון. ב-10 באוגוסט 1920 נערכה הוועידה הציונית ה-10 ובמהלכה ביקש כלב למנות רב ראשי חדש במינוי קבע, ולהוביל בכך לאישור התקנון על ידי משרד הדתות. חבריו לוועד המרכזי התנגדו, וכלב התפטר מהוועד ומהקונסיסטוריה.[9]

שלהי הקריירה אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו הוציא כלב לאור את הירחון הספרותי-ציבורי еврейска мисъл ("ייברייסקה מיסאל", 'המחשבה היהודית'), שהיווה אופוזיציה להנהגה הציונית ובמאמריו נמתחה ביקורת על אי-מינויו של רב ראשי חדש ועל גביית מס קרן היסוד בכפייה מהקהילות השונות, עניין שמנע לשיטתו של כלב, את אישור התקנון על ידי ממשלת בולגריה.[9] ב-1924, לאחר מות בנו יחידו ממחלה ממארת בגיל 15 שנים, פקד את כלב משבר אישי והוא פרש מהחיים הפוליטיים, עזב את בולגריה והשתקע במץ שבצרפת. לפי גרסה נוספת, היו אלה עמדותיו הנִציות של כלב אשר הובילו להרחקתו ממרכז העשייה הציונית בבולגריה. ממץ עבר לפריז ובה רכש אזרחות צרפתית. ב-1940, עם כיבוש פריז על ידי גרמניה הנאצית, נמלט לשווייץ, אך בהמשך שב לפריז. הוא לקה בשבץ מוחי שהוביל לשיתוק, אשר נטל ממנו את יכולת הדיבור וההליכה. למרות מצבו, תוכנן לגרשו למחנה הריכוז דראנסי, אך הוא נפטר בטרם בוצעה פקודת הגירוש. ב-1961, ביוזמת ארגון "איחוד עולי בולגריה", הועלו עצמותיו לישראל והוא נקבר בבית הקברות בבית חנן.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמ' 611–613.
  2. ^ חיים קשלס, ההסתדרות הציונית בבולגריה בשנותיה הראשונות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמ' 123–133.
  3. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמ' 227–229.
  4. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 253.
  5. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמ' 232–237.
  6. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, עמ' 244.
  7. ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמ' 271–282.
  8. ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמ' 303–308.
  9. ^ 9.0 9.1 אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, עמ' 362–365.