ישעיה ברדקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רבי ישעיה ברדקי (ה'תק"ן, 1790 - י"ח בחשוון ה'תרכ"ג, 11 בנובמבר 1862) היה מראשי הקהילה האשכנזית הפרושית במאה התשע עשרה בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפינסק ליששכר דב, מנכבדי העיר. למד בישיבת וולוז'ין אצל רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א. נולדו לו מאשתו הראשונה בן ובת. לאחר שהתאלמן בגיל צעיר החליט לעלות לארץ ישראל.

עלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלה לארץ בסביבות שנת ה'תק"ע (1810) והגיע תחילה לצפת. לאחר מכן עלה לירושלים, שם היה בין האשכנזים הראשונים בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב שהתיישבו בה לאחר תקופה ארוכה שלאשכנזים נאסר בה להתגורר בעיר.

בערך בשנת ה'תקפ"ג נישא בשנית לשיינדל, בתו של רבי ישראל משקלוב, ונולדו לו ממנה ילדים נוספים. לאחר רעידת האדמה בצפת (1837) (ה'תקצ"ז) עמד עם רבי אריה מרכוס (נאמן) בראש משלחת הצלה. לאחר פטירת חמיו בט' בסיוון ה'תקצ"ט התמנה ברדקי לראש הקהילה האשכנזית בירושלים, אולם בשל סכסוכים בהנהגת העדה הוחלט על דעת שני הצדדים למנות תחתיו את רבי משה ריבלין שכיהן בתפקיד עד לפטירתו ב-1846.

מראשית הקמתה הייתה העדה האשכנזית בירושלים מפולגת לשני מחנות. סיעתם של רבי מנחם מנדל משקלוב ורבי אברהם שלמה זלמן צורף, מול סיעתם של רבי ישראל משקלוב וחתנו ישעיה ברדקי שנתמכו בידי ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (פקוא"מ). נקודת המחלוקת העיקרית התגלעה סביב שאלת גאולת חורבת רבי יהדה החסיד ובניינה, שבה עסקו אנשי הסיעה הראשונה, בעוד אנשי הסיעה השנייה התנגדו לה בתוקף בטענה כי מדובר בפרויקט גרנדיוזי ומיותר. ראש הפקוא"מ, צבי הירש להרן, רכש בירושלים חצר עם דירות מגורים ובית כנסת קטן ומסר את ניהולה בידי ברדקי, ולכן נקראה סיעתו "סיעת החצר" כנגד "סיעת החורבה".

במהלך המחלוקת, בחודש ניסן ה'תקצ"ט (1839) הצליח ברדקי בסיוע להרן להדיח את ראש"ז צורף מתפקיד "וויקיל" (ממונה העדה) העדה האשכנזית, ולהתמנות בהסכמת כל הקונסולים הזרים לנציגם בירושלים, תפקיד שנתן לו כוח רב. כנציג הקונסולים הזרים ובראשם הקונסול האוסטרי שמושבם אז היה ביפו, זכה ברדקי לכבוד מצד השלטון העות'מאני. מסופר כי בעת לכתו ברחוב צעד לפניו "קאוואס" שוטר טורקי בדומה לראשי הדתות האחרים, והוא עצמו נשא בידו מקל ארוך שבראשו גולת כסף כאות לסמכותו.

לאחר פטירת חמיו נשא ברדקי בהנהגת העדה האשכנזית תחת סמכותו של ר' משה ריבלין רב העדה, ולאחר פטירתו של האחרון נשא בתפקיד ה"מנהיג ומנהל" עם רב העדה רבי יוסף זונדל מסלנט וחתנו רבי שמואל סלנט שכיהן כ"אב בית דין". בין השנים ת"ר-תרכ"ד (1840-1864) שקעה המחלוקת בין הסיעות, אולם שני הצדדים דבקו בעמדתם, כאשר אנשי "סיעת החורבה" התפללו בבית הכנסת מנחם ציון שבחצר החורבה, ואנשי "סיעת החצר" בבית הכנסת סוכת שלום שבחצר להרן-ברדקי. בעת חנוכתו של בית הכנסת החורבה בכ"ד באלול ה'תרכ"ד תפס זה את מקומו כבית הכנסת הרשמי והמרכזי של העדה האשכנזית בירושלים.

תפקיד מרכזי מילא ברדקי בהתנגדות האשכנזים להקמת בית הספר למל בידי לודוויג אוגוסט פרנקל. פרנקל הגיע לירושלים בשנת 1856 ופרסם את תוכניתו להקמת בית ספר שילמד במקביל ללימודי הקודש גם לימודי מקצוע ולימודים כלליים וכן לימודי שפות. הרבנים האשכנזים יצאו חוצץ נגד פרנקל, וזימנו אותו לישיבה דחופה בנוכחות ראשי כל העדות. פרנקל מתאר בזכרונותיו את דמותו של ברדקי שלדבריו הפתיעה אותו כ"איש בא בשנים אשר פניו משלג חוורו, עטוי מעיל פולונייא" בעל פאות עבותות וזקן לבן כשלג ו"כל מדברותיו בשפת עבר" (כלומר, שפתו עברית). לעומת ברדקי וסיעתו, גילו חכמי הספרדים תמיכה גורפת בפרנקל, ולצדם תמכו בו הרב יהוסף שוורץ ראש כולל הו"ד המערב-אירופי וניסן ב"ק ממונה כולל ווהלין וראש חסידי רוז'ין בעיר. הרבנים האשכנזים לא השלימו עם התמיכה שלה זכה פרנקל ופרסמו ברבים נוסח חרם תקיף נגדו שכלל חרם לדורות על לימוד שפות זרות בירושלים ועורר סערה רבתי בתפוצות הגולה. בעקבות חרם זה משך יהוסף שוורץ את תמיכתו והתפטר ממשרת ההוראה שלו בבית הספר.

אליעזר ריבלין כתב שברדקי השאיר אחריו "דברים עמוקים בקיצור נמרץ" על גיליוני ספריו, בייחוד בסדר קדשים[1]. הרב יהודה אסאד פרסם בשו"ת יהודה יעלה סימן קע תשובה לדברי תורה שכתב אליו.

בזקנותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברדקי נפטר בירושלים בי"ח בחשוון ה'תרכ"ג (1862). כשנה קודם פטירתו זכה לראות בחנוכת בית הכנסת החורבה, והתכבד בהנחת האבן הראשה של כיפתו. למרות גילו המופלג טרח וטיפס בסולם אל מרומי הכיפה והניח בראשה את האבן האחרונה.

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהערותיו אצל: אריה לייב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, חלק ג', עמ' 227 הערה 2