ישראל משקלוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל בן שמואל אשכנזי
תאריך לידה ה'תק"ל
תאריך פטירה ט' בסיוון ה'תקצ"ט (בגיל 69 בערך)
מקום פטירה טבריה
תאריך לידה לועזי 1770
תאריך פטירה לועזי 22 במאי 1839
מקום פעילות וילנה, צפת
השתייכות מתנגדים, פרושים
תחומי עיסוק הלכה, תלמוד ירושלמי, ארץ ישראל
תפקידים נוספים ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, שד"ר
רבותיו הגר"א
חיבוריו תקלין חדתין, פְּאַת הַשֻּׁלְחָן

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משקלוב, תק"ל 1770 - טבריה תקצ"ט 1839). היה רב, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, מחבר פְּאַת הַשֻּׁלְחָן.

רבי ישראל נולד בשקלוב למשפחת רבנים מפורסמת. סבו, רבי עזריאל משקלוב, עלה לארץ ישראל בשנת תקל"ב (1772) ונקבר בה. רבי ישראל התגורר בשקלוב ובה למד, והגיע ללמוד אצל הגר"א מוילנה סביב שנת 1796, ביחד עם חברו רבי מנחם מנדל משקלוב. רבי ישראל ורבי מנחם מנדל התבלטו מיד בין תלמידי הגר"א ועסקו בהעתקת כתביו ובהפצתם. לאחר פטירת הגר"א ב-1797 רבי ישראל עסק בהבאתו לדפוס של ביאור הגר"א לשולחן ערוך חלק אורח חיים.

עלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית תלמידי הגר"א

בשנת 1808 התכנסו בשקלוב כמה מתלמידיו של הגר"א, ובראשם רבי ישראל משקלוב, רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי סעדיה משקלוב, ורבי הלל ריבלין משקלוב, והחליטו לגבש קבוצה של תלמידי הגר"א לעלייה לארץ ישראל.

הגל הראשון של העולים, היה קבוצה בראשותו של הרב מנחם מנדל משקלוב הקבוצה הגיעה לחיפה ביום ח' באלול תקס"ח (1808). משך כחודשיים התגוררו בטבריה ומשם עברו להשתקע בצפת, על מנת להימנע ממחלוקות עם החסידים שהגיעו ארצה כ-30 שנה קודם לכן בעליית תלמידי הבעש"ט והתגוררו בטבריה.

הגל השני היה קבוצה בראשותו של הרב סעדיה משקלוב. הקבוצה הגיעה בתחילת הקיץ של שנת תקס"ט (1809).

רבי ישראל עמד בראש הקבוצה השלישית ביחד הרב חיים כ"ץ הרב מפאקראי. הקבוצה הגיעה לצפת בתשרי ה'תק"ע (1809), שם הצטרפה כקודמתה לקהילה החדשה. ביחד מנו כ 150 נפש. ר' חיים כיהן בפועל כרב הקהילה, ורבי ישראל הפך לאחד ממנהיגיה הבולטים.

יציאתו לחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה סבלה ממצב חומרי בלתי נסבל והיה ברור שללא עזרה מבחוץ לא תוכל להתקיים. ראשי העדה החליטו שיש צורך לשלוח לחו"ל אישיות חשובה ובעלת השפעה, שתצליח לקבוע "מעמד" מסוים ומתמיד בשביל העדה. בצפת התכנסו: "כל הגדולים והזקנים בבית הכהן הגדול הר"ח פאקראיימר מ"ץ מק"ק ווילנא"[1] והחליטו לשלוח את רבי ישראל לחו"ל לאסוף כספים עבור יהודי צפת.

וכך, בשלהי חורף תק"ע, חודשים ספורים לאחר שהגיע לארץ ישראל, יצא רבי ישראל דרך קושטא בדרכו לליטא. הוא הגיע לוולוזין, שם קבל עזרה והמלצה לפעולתיו בעיקר מרבי חיים מוולוז'ין ויצא עמה למסע איסוף הכספים. הוא נפגש עם שליח האשכנזים מצפת וסיכם עמו על פעילות משותפת. הוא הצליח ושלח את התרומות לצפת. מסעו עבר בין היתר בווילנה, בוורשה ובמינסק שם הדפיס את ספרו "תקלין חדתין" על התלמוד הירושלמי מסכת שקלים.

בשנת 1812 פלשה צרפת לרוסיה ולא נותר לו אלא לשוב לארץ ישראל. במסע ארוך דרך היבשה במהלך חורף ה'תקע"ג הגיע לקושטא ומשם לארץ ישראל - כתום שלוש שנות נדודים.

חזרתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו לארץ ישראל סבל רבי ישראל מאוד[2]. מיד בחזרתו לצפת בקיץ ה'תקע"ג פרצה שם מחלת הדבר, רבים ברחו מן העיר ורבי ישראל ובני ביתו עמהם בדרכם לירושלים. בדרך מתה אשתו העניא ונקברה בשפרעם. בהגיעם לירושלים פרצה גם שם מגפה ובזה אחר זה ניספו כל משפחתו. בתחילה מת חתנו יואל, לאחר מכן מתה ביתו לאה (השאירה תינוק יונק שרבי ישראל גדלו וגם הוא מת בקיץ ה'תקצ"ד בן עשרים) שני בניו נחמן וזאב וביתו אסתר מתו אף הם. בתוך כך גם נודע לו על מות אביו רבי שמואל ואמו מלכה. רבי ישראל נשאר עם ביתו הקטנה שיינדל.

בתחילת שנת ה'תקע"ד חזר לצפת. שם עמד בראש העדה - ביחד עם ידידו הגדול מנחם מנדל משקלוב - ועמל לשקם את הקהילה. רבי ישראל נישא בשנית עם יוטא בילא בת הרב דוד סגל רבה של מיאמפולי ונולדו לו ממנה שני בנים ובנות.

באותה תקופה מנתה קהילת הפרושים בצפת 461 נפשות (רבי ישראל כתב[3]בפנקס הכולל: "והעולים מכוללנו פה רבו עדי עלו למניין תס"א נפשות, כמנין וברך אתכ"ם").

כמנהיג העדה וממונה על חלוקת כספי החלוקה לקהילת הפרושים היה עליו להתנהל בפיקחות רבה על מנת לרצות את כולם. הכספים נשלחו מאירופה הספיקו בדוחק רב, במשך כשנתיים לא הגיעו ליעדם והיה עליו ללוות על מנת שאנשים לא ימותו ברעב.

בחשוון ה'תקע"ו נסע רבי מנחם מנדל משקלוב וכל בני ביתו לירושלים ורבי ישראל נשאר כמעט לבדו בהנהגת העדה.

גם בשלב זה לא בא אל המנוחה. במהלך שנים אלו מתו שני בניו מאשתו השנייה, וחורף ה'תקפ"ה שהיה גשום וסוער גרם למפולת בתים בצפת. גם ביתו של רבי ישראל קרס עליו ועל בני ביתו אך הם נצלו.

רצח חיים פרחי (בערב ראש חודש אלול ה'תקע"ט) הביא לשינוי דרסטי ביחס השלטון. הוטלו מסים על היהודים ומצבם הורע. הוא אף השלך לכלא בדרישה לכופר. אז הגיע לארץ ישראל "שר גדול מניסטרי דקיסר רוסיה יר"ה". המינסטר גער בקונסול רוסיה בעכו ודרש ממנו להגן על היהודים. וכך התקבלה תעודה שהמושל הטורקי חייב בהגנת היהודים.

הביזה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הביזה הגדולה בצפת

ביום ראשון ח' סיון ה'תקצ"ד (15 ביוני 1834) נחת על העיר אסון. במהלך מרד הפלאחים סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים מקומיים בקהילה היהודית הגיעו הפורעים לצפת. בפרעות נבזז כמעט כל רכוש הקהילה, והפורעים רצחו ופצעו כל מי שנקרה בדרכם. בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס והספרים שנמצאו בו הושחתו. רוב יהודי צפת ברחו מהעיר לכפר הסמוך עין זיתים ולהרים שסביב.

הפורעים העמידו שומרים בדרכים כדי שלא יוכלו יהודי העיר להודיע על מצבם, אך רבי ישראל הצליח להודיע על הפרעות על ידי רץ ששלח לשלטונות המצרים. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים ורק ביום חמישי י' תמוז (17 ביולי), הגיעו לצפת כוחות חמושים של חמש מאות איש בפקודת איברהים פאשה. הפורעים שתכננו להלחם לכדו חלק מהיהודים שהסתתרו בגבעות מחוץ לעיר ואילצו אותם לסחוב תותחים אל המגדלים, אולם לאחר שתוגברו הכוחות באלף לוחמים נכנעו וברחו.

שוב היה על רבי ישראל לאחות את השברים לגייס כספים ולשקם את הקהילה.

ספרו פאת השולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל השנים רצה להביא לדפוס את ספרו הגדול "פאת השולחן" על הלכות ארץ ישראל לפי שיטת רבו הגר"א, אך רק בשנת ה'תקצ"ו הצליח בזה והספר הודפס בצפת בדפוס רבי ישראל ב"ק ששוקם לאחר הפרעות.

בהקדמתו לספר ניכרת גדלות רוחו, הערצתו הגדולה לגר"א, ומסירות נפשו למען יישוב ארץ ישראל. הקדמה זו היא אחד המקורות החשובים על הגר"א, לצד הקדמתו של רבי חיים מוולוז'ין לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא.

בשנת ה'תרע"ב הוציא הרידב"ז ספר זה מחדש, בתוספת פירוש שלו בית רידב"ז ושו"ע שבת.

רעידת האדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רעידת האדמה בצפת (1837)

בעת רעידת האדמה בצפת (בכ"ד טבת ה'תקצ"ז) שהה רבי ישראל בירושלים. העיר צפת נחרבה כולה ורבים נותרו תחת ההריסות. רבי ישראל קיבל את הידיעה על החורבן על ידי רץ ששלחה רעייתו רק בד' שבט. הוא ארגן מיד משלחת הצלה בת כעשרים איש בראשות רבי אריה מרכוס (נאמן) וחתנו רבי ישעיה ברדקי, ביד המשלחת נתן 12 אלף גרוש - אותם לווה מקהילת הספרדים - לשכור פועלים לפנות את ההריסות, לטפל בפצועים ולקבור את המתים. המשלחת הגיעה לצפת בט"ז שבט (כשלוש שבועות לאחר הרעש) והחלה בפעולתה. אנשי המשלחת העבירו לירושלים חלק ניכר ממשפחות הניצולים.

רבי ישראל ורבי אריה מרכוס (נאמן) שיגרו מכתבי אזעקה לר' צבי הירש להרן, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם, ובהם תיאור ראשון של הרעש הכבד ותוצאותיו ושל פעולות ההצלה, וכן בקשה נמרצת לסיוע כספי. מכתבים אלו הם המקור הכמעט יחידי על הרעש בצפת.

בהספדו המר על הרוגי צפת נשא רבי ישראל קינה, ובדבריו אמד את ההרוגים מיהודי צפת ב"שני אלפים ויותר" (אולם מדיווחים אחרים עולה כי מספרם עמד על כארבעת אלפים).

אשתו ובני ביתו ניצלו, אך הוא החליט להישאר בירושלים יחד עם רבים מזקני העיר וחכמיה, בעצם בשלב זה רוב קהילת הפרושים מעליית תלמידי הגר"א עבורו לירושלים.

עדת האשכנזים הפקידו אותו לרב ומנהיג, רבי ישראל שכבר היה זקן ושׂבע ימים לקח את חתנו רבי ישעיה ברדקי - לימים רבה של הקהילה האשכנזית בירושלים - לעזור לו בכל ענייני העדה.

גם בירושלים ניהל את הסדרת קבלת התרומות מחו"ל וחלוקתם.

סיכום פעולתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של ישראל משקלאוו בבית הקברות הישן בטבריה

בשנות פעילותו בצפת עשה רבי ישראל רבות לביסוס הקהילה ולהגברת העלייה לארץ. בין יוזמותיו היה הניסיון לחדש את הסמיכה בארץ על מנת לחדש את הסנהדרין, ושליחת שליח (רבי ברוך מפינסק) לחיפוש עשרת השבטים, שאצלם, כך סבר, קיימים חכמים סמוכים שעל ידם ניתן יהיה לחדש את הסמיכה והסנהדרין בארץ ישראל. כמו כן, פעל בצוותא עם ידידו רבי מנחם מנדל משקלוב לבנייתו מחדש של בית כנסת החורבה שבירושלים, פעולה שהוגדרה על ידי העולים כסימן ל"אתחלתא דגאולה".

הוא מסכם את זיכרונותיו בעצת חז"ל: "תנו רבנן: דֶבֶר בעיר- כנס רגליך, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר; ואומר (ישעיהו כו, כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך; ואומר (דברים לב, כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה." (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד ב'). ומוסיף: "רק שיזהרו בכל השמירות לבלי צאת החוצה, ובכל כחי ומוחי ותוכי יגעתי ונתתי את לבי להשיג הלוואות, לתת לכל אנשי כוללנו ולכל עניי כוללנן, שלא היה להם בית הסדר, והושבתים בכפר פקיעין, ששם היה שקט... שהייתי גרמא בהצלת נפשות יקרות". וכך מהציבור שלו מתו רק 10–12 נפש ואילו מהספרדים ושאר האשכנזים, מכל אחת מהקהילות - 300 נפש.

בסיון ה'תקצ"ט נסע לטבריה ונפטר שם, בט' בסיוון ה'תקצ"ט - 1839 שם נקבר.

בתו שיינדל נישאה לרבי ישעיה ברדקי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אי"ל פרומקין "תולדות חכמי ירושלים" פרק רביעי עמ' 140
  2. ^ רבי ישראל בהקדמה לספרו פאת השולחן
  3. ^ מובא ב"תולדות חכמי ירושלים ח"ג פ"ד עמ' 143