אברהם שלמה זלמן צורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

הרב אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז) (תקמ"ו 1786 - י"ט באלול ה'תרי"א 16 בספטמבר 1851), נמנה עם מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19.

בשנת 1836 הוא השיג את רשות שליט הארץ לחדש את ההתיישבות של יהדות אשכנז בירושלים: בניית בית הכנסת החורבה ומתן פטור מהחוב שחל על בני העדה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורף נולד בעיר קיידאן שבליטא לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי הגר"א וממנו ספג את השאיפה לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל.

ב-1810 יצא עם אשתו ושלושת ילדיו בעליית תלמידי הגר"א. הם נדדו במשך חמישה חודשים בין ארצות, וגרו לפחות שנה בקושטא, שם למד את מלאכת הצורפות. וסיגל לעצמו את השם 'צורף' כשם משפחה.

בהושענא רבה תקע"ב (אוקטובר 1811) הגיעה המשפחה לחופי ארץ ישראל, והשתקעה בעיר עכו במשך כמה חודשים. בהמשך עקרה המשפחה לצפת, שם ביקש צורף להשתלב בהווי המקומי: הוא פתח חנות לצורפות, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד, ולמד את השפה הערבית.

בשנת 1816 עלה לירושלים, בעלייה שבראשה עמד רבי מנחם מנדל משקלוב. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי יהודה החסיד. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בהתחפשות לחזות של יוצאי ספרד.

בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנה קיבל את הכינוי "צורף". עם זאת, יש משערים ששם המשפחה צורף הגיע אליו מאבותיו, וכי הוא נכדו של רבי העשיל צורף, מקובל החשוד בשבתאות שפעל בווילנה[1].

באותן השנים נהג לצאת לחו"ל בתור שד"ר על מנת לאסוף תרומות לטובת היישוב הספרדי בירושלים. היו שהתנכלו לו וכאשר הגיע לאחד הקהילות באיטליה חשדו בו ראשי הקהילה כי הוא מתחזה. כאשר עמדו על הטעות התנצלו לפניו ושמו התפרסם בקהילות איטליה[2]. באותן שנים היה בקשר קרוב עם הרב יהודה ביבאס ואף פעל למען מינויו לרבה הספרדי של אמסטרדם, דבר שלא צלח לבסוף[3]. הצלחתו בגיוס התרומות הביאה לכך שייזום תוכנית לשיקום שטח בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" והפיכתו למרכז יישוב יהודי. ואכן בשנת 1836 יצא למצרים ובעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה קיבל פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא, שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את "דיר שיכנז", דהיינו:"חצר האשכנזים", (לימים "החורבה" וסביבותיה), ולבנות בתוכה מעונות ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם".[4]

יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ" כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד פרשת וארא תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבנינים והבתים הנחרבים והנהרים אשר בכל החצר הגדול הזה"[5]. כך היו במרכז של העדה האשכנזית מושב לבית דין צדק, תלמוד תורה לנערים וישיבה.

בתמונה בני היישוב הישן בתפילה בסמוך לקבר זכריה ונראות בה המצבות באזור בטרם הוסרו

השלמת הבנייה עוררה מורת רוח בקרב תושבי ירושלים הערבים, והם חיפשו דרכים לנקום בו. כל זמן שהיה הממונה היחיד על כספי החורבה, דאג להעביר כספים למנהיגי הערבים "למען השלום". אולם כאשר גדל היישוב, וקמו מנהיגים וממונים חדשים, נאלץ לחדול מלתת שלמונים לערבים. דבר זה הקים נגדו אויבים רבים [דרוש מקור]. פעמיים ניסו להתנקש בחייו: בפעם הראשונה ירה בו ערבי, אך החטיא את המטרה. היורה נמצא למחרת טבוע בבור. בפעם השנייה, בדרכו אל בית הכנסת "מנחם ציון" להתפלל תפילת ותיקין, התנפלו עליו מספר ערבים, והיכוהו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לו לאובדן זיכרון ושיתוק. צורף שרד את הפגיעה במשך עשרה חודשים, אך לבסוף גסס. ביומו האחרון קרא לכל בני משפחתו, וביקש להדליק נרות ולהכין כיסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. אז שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך "יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, בחברת בני ביתו הנאהבים והנעימים"[2]. נפטר בי"ט באלול[6] ה'תרי"א (1851)

פרנסי העדה הספרדית, הממונים על בית הקברות, סירבו להביאו למנוחת עולמים עד שישולם חובו מימי היותו שד"ר. רק לפי בקשת רבי שמואל סלנט רבה של העדה האשכנזית מהחכם באשי הושגה לו אחוזת קבר ליד קבר זכריה בהר הזיתים. חלקה זו נחפרה בידי ארכאולוגים בשנת 1960, וכל הקברים שבה הוסרו. שמו של צורף ושל הרב משה בידרמן נכתבו על הקיר בסמוך למקום שבו היו קבריהם, ובשנת 2010 הוצבו במקום מצבות חדשות הנושאות את שמם של בני הזוג צורף.

צורף מוזכר כאחד מנרצחי הטרור הראשונים בארץ ישראל בעת החדשה ומונצח בלוח מספר אחד בהר הרצל[7].

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של צורף, מרדכי, כבר נקרא בארץ ישראל בשם סלומון. ההשערה היא כי השלטונות העות'מאניים רשמו בדרכונו את השם, על סמך שם אביו - זלמן, כנראה בהשפעת ה"סולימאן" הרווח בערבית. יש הסוברים כי הוא עצמו הסב את הכינוי היידישאי של אביו מזלמן לסולומון, ואימצו כשם משפחה. כך או כך, הוא המשיך להיקרא 'מרדכי צורף' בסביבתו היהודית. מרדכי סלומון היה ממחדשי ההתיישבות החקלאית בארץ וכבר ב-1839 בעת ביקורו השני של מונטפיורי העביר לו תוכנית מפורטת בדבר ייסוד כפר חקלאי בארץ ישראל.

נכדו, הרב יואל משה סלומון, היה ממייסדי פתח תקווה, ונינו, חיים סלומון, היה ממייסדי חברת התרופות "סלומון לוין ואלשטיין" שממנה התפתחה חברת התרופות טבע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]