ירושלים בתקופה העות'מאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
מפת העולם וירושלים במרכזו
ירושלים הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת
איור מובלט של ירושלים במפת אזור המזרח התיכון שבשליטת האימפריה העות'מאנית, משנת 1851

שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך 400 שנה - החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917.

מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו מדרסות רבים, מבנים על הר הבית ואת שוק הכתנים, והסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם. בעקבות הכיבוש המצרי ב-1831 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בעיר, הקימו קונסוליות, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות (עד אז לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון, ועם גידול האוכלוסייה עלתה הצפיפות). באותה תקופה קמו מוסדות ותשתיות שונות כבתי חולים, דרכים סלולות ולבסוף רכבת ב-1892.

במהלך תקופה זו אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ-60,000 בסופה. הרכב האוכלוסייה השתנה, בראשיתה היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים רוב בעיר.

מעמד ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים וסביבתה על מפת הקרן לחקר ארץ ישראל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-19. גודלה של העיר הוא 1,000 מ' על 1,000 מ'
מפה אמריקאית של ירושלים, 1883
ירושלים, שלהי התקופה העות'מאנית

העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשמש מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחאג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר. עם זאת ירושלים נשארה מאחור מבחינות רבות, בשל הזנחה כללית מצד השלטון הטורקי.

ירושלים שימשה עיר מחוז של סביבתה בלבד. ריחוקה מהדרכים הראשיות (דרך הים מקהיר לדמשק והדרך מעזה למפרץ הפרסי), הקטינה את עניין הכובשים השונים בה.

בתקופה זו הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שני איילטיםאיילט צידון ששלט בצפון הארץ ובמישור החוף, ואיילט סוריה (המכונה גם איילט דמשק) ששלט בעבר הירדן וברצועת ההרים שבין שכם לחברון. להלכה ירושלים הייתה עיר מחוז באיילט סוריה אך למעשה איילט צידון, שהיה חזק יותר, הן מול הממשל המרכזי והן מול דמשק, שלט והשפיע גם על מרכז הארץ ודרומה.

מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. המותסלם שכן בבניין הסראיה שבוויה דולורוזה, ברובע המוסלמי (כיום בית הספר אל עומריה), שחולש על הר הבית והעיר העתיקה כולה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מסים רבים בנוסף למסים הכלליים. במאה ה-19 עבר בית הסראיה לארמון הגבירה טונשוק במרכז הרובע המוסלמי, שם שכנה גם עיריית ירושלים.

מכיוון שמושלי האיילטים, הפּחַוֹת, הוחלפו בכל שנה הם ניצלו את שלטונם כדי להגדיל ככל האפשר את נטל המסים על האוכלוסייה, ולא השקיעו מאמץ רב לטפל בצרכיה השונים. הפחה עשה שימוש ביחידות צבא שלמות "להשכנת שלום" גם אם לא היה בהן צורך, הכל למען האדרת שמו. מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטאן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מסים. כל עולה רגל שילם למושל תמורת כניסה למקומות הקדושים. היהודים והנוצרים שילמו את המסים דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על-פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה.

בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.

בשל גודלה הקטן, נטל המסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, לא נהנתה ירושלים מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.

שיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר כוח השיפוט בסנג'ק ירושלים היה בידי הקאדי העות'מאני (מולא), שהיה ממונה אחת לשנה על ידי הסולטאן. המולא היה ממנה קאדי לכל עיר תמורת תשלום בהתאם לערך המקום. הקאדי היה מקבל אחוזים מעסקים, ירושות, אישור תעודות וכו'. כל הפקידים השתדלו להערים על החוק והוסיפו מסים על מסים.

הקאדי, בנוסף להיותו שופט, נחשב לפקיד ראשון במעלה. בהיעדר הפחה היה הקאדי ממלא את מקומו.

בית המשפט שכן בבית ה"מחכמה" ליד רחבת הכותל המערבי ודן בנושאים מוסלמיים ולא מוסלמיים כאחד. בסוף התקופה העות'מאנית הוקם בית משפט אזרחי ששכן בסראיה, כמו כן פעלו גם בתי דין קונסולריים שדנו בנתינים הזרים. השופט נהג לפי הקוראן ולפי תקדימים בלבד.

הקאדי הוחלף כל שנה, ותפקיד מזכיר בית הדין עבר בירושה. ניתן היה לערער בפני המופתי, שנחשב סמכות שנייה אחרי הקאדי, וניתן גם לערער למועצת העולמא בקושטא אך בשל ההוצאות הגבוהות היה זה אירוע נדיר. ליהודים היה בית דין רבני בראשות החכם באשי, שזכה לכבוד גם מצד אנשי הממשל העות'מאני. לנוצרים היו בתי משפט של בוררות המורכבים מזקני העדה. עונש מוות לא היה קיים, אך נאמר על הכלא בירושלים שהשהות בו הייתה גרועה ממוות. על מנת לחסוך בהוצאות משפט, העדיפו גם מוסלמים לעתים להישפט בבתי הדין הקונסולריים.

וקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצינים טורקיים בביקור בהר הבית, 1917

חלק גדול מהשטח הירושלמי הבנוי הוקדש לווקף וכלל גם מנזרים, מסגדים ומוסדות ציבור. וקף הר הבית היה הגדול במוסדות ההקדש וברשותו היו רוב בתי הרובע היהודי. וקף גדול נוסף היה "אל תכיה" (בי"ח הלנה לשעבר). כמו כן לכל מסדר נוצרי גדול היה וקף. שטח פרטי של אדם שנפטר ולא הותיר יורש זכר, עבר לרשות הווקף של העדה. אף על פי שתפקיד הווקף היה לדאוג לתחזוקת הבתים, הדבר נכשל בירושלים ומצב התחזוקה היה גרוע, משום שהמחסור בבתים ובקרקע זולה זמינה איפשר לווקף להשכיר את בנייניו גם במצב גרוע. נראה כי ברובע המוסלמי התושבים לא ניצלו את זכותם המשפטית לכפות על הווקף תיקונים וברובע היהודי הייתה הזנחה מכוונת שנועדה להקשות על היהודים את חייהם בעיר. עם זאת הווקף השקיע הרבה במבני הציבור והתפילה בעיר.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצינים טורקיים רכובים על גמלים במצודת דוד

ההערכות הן כי בין 500 ל-1,600 חיילים שהו בעיר דרך קבע בתקופות שונות. לאחר הכיבוש המצרי הוחלף חיל היוניצ'רים בצבא שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול. החיילים התרכזו במצודת דוד, בקסרקטין מחוץ לשער יפו ובסראיה. הם היו ממושמעים אך לא בכושר לחימה. תואר מפקד הצבא היה מקביל בחשיבותו לתואר פחה. החיילים היוו את חלק הארי באוכלוסיית העות'מאנים בעדה המוסלמית בעיר.

יחס השלטון למיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוצרים והיהודים שילמו מס גולגולת מיוחד – אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם של המיעוטים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות. הכיבוש המצרי, בשנים 18311840, הביא רווחה קלה ליהודים ולנוצרים, השלטון היה מסודר יותר, והתיר זכויות בנייה ופולחן חופשיים יותר. הסדר לא איפשר להתחמק מעול המסים שהלך והכביד ולכן פרצו האזרחים בארץ ישראל ובסוריה במרידות (בירושלים ב-1834). בעזרת המעצמות האירופיות שבו העות'מאנים לשלוט בארץ.

הבריטים עמדו על כך שלא ייערכו פרעות וביזה ביהודים ובנוצרים, שנחשבו לידידי השלטון המצרי.

הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 1840 הונהגו מספר שינויים. חיל היוניצ'רים הוחלף בצבא סדיר הכפוף לשלטון המרכזי. שיטת גביית המסים הפכה לגבייה ישירה על ידי השלטון המרכזי. זו ידועה בתור תקופת ה"טנזימאט" (הרפורמות) בשלטון העות'מאני, שנועדה ליעל את המשטר ולרצות את המעצמות שעזרו להדוף את המצרים. נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים שרבים מתושבי ירושלים הלא-ערבים חסו בצל חסותם (משטר הקפיטולציות.

הקונסוליה הבריטית בירושלים נפתחה ראשונה, כבר ב-1839. ב-1842 נפתחה הקונסוליה של פרוסיה, ב-1843 נפתחו הקונסוליות של צרפת ושל ממלכת סרדיניה, ב-1844 נפתחה הקונסוליה של ארצות הברית, ב-1849 נפתחה הקונסוליה של אוסטרו-הונגריה ובשנות השישים נפתחה הקונסוליה של רוסיה, שהסתפקה עד אז בנציגות ביפו בלבד[1].

מחוזות ירושלים, שכם ועזה אוחדו ליחידה מנהלית אחת תחת איילט צידון. המולא נבחר לשלוש שנים במקום לשנה וכוחו גדל מזה של הפחה, דבר שהיקשה על הפחה להשתמש בתפקידו לרעה. מס הגולגולת המשפיל הוחלף במס בדל (אי שירות בצבא). בירושלים מונתה מועצה (מג'לס) שהורכבה מ-14 חברים וכללה, בנוסף לקאדי, שריף ונציגים מוסלמים גם נציג יהודי, לטיני, ארמני ויווני. המג'לס הייתה מועצה אדמיניסטרטיבית של כל המחוז והתכנסה בצורה מלאה פעמיים בשבוע. למרות הכוונות הטובות, לאחר שנים של דיכוי, למג'לס לא הייתה השפעה ממשית, והפחה שלט על ידי הפחדה על כל החלטותיה. מכיוון שהיה רוב מוסלמי במועצה, נציגות המיעוטים שימשה כעלה תאנה ציבורי למעשי העושק של הפחה.

המועצה קבעה מסים לשם שיפור פני העיר ועמם דאגה לתחזוקה, ניקוז ורופא חינם לתושבים, הקמת מבני ציבור ותכנון כולל של שטחי העיר. עירייה זו, שאיננה מאפיינת את השלטון, היא השפעה מובהקת של דרך החשיבה המערבית. בתי המשפט האזרחיים שהוקמו הגבילו את כוח המג'לס והשלטון, אם כי הם פסקו ברוח דומה לזו של בתי המשפט המסורתיים.

לקראת סוף השלטון העות'מאני הפכה ירושלים לבירת סנג'ק ולמרכז מנהלי של מותצרף גדול, שכלל כמעט את כל מרכז ודרום ארץ ישראל והיה כפוף ישירות לממשל באיסטנבול.

במקרה מוות של בעל קרקע, הירושה הייתה מחולקת לפיסות קטנות בין היורשים. משקיעים מבחוץ שרצו לקנות קרקע בעיר נתקלו בדרך כלל בהתנגדות של לפחות אחד מהיורשים. מכאן שההשפעה הגדולה של הרפורמה העות'מאנית באה לידי ביטוי בעיקר מחוץ לחומות.

מערך העיר: השטח הבנוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה ה-19 שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. השכונה המוגרבית הוגדרה לעתים גם כרובע. הרבעים לא היו הומוגניים ונבדלו בגודלם, ברמת האוכלוסייה ועוד. ברבעים הגדולים הייתה חלוקה פנימית לפי כתות וטופוגרפיה.

העיר מוקפת חומה ובעלת מגדלים בשערים. לעיר היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמים, שנבנו עם תפנית של זווית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה שער יפו, שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים שהיו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מבדואים. הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום השישי.

מבנה הרחובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחים רבים בתוך החומות בצפון-מזרח וצפון-מערב לא היו בנויים והיו מאוכלסים בדלילות. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. הקארדו והדקומנוס (נחל צולב), שחצו את העיר משער אחד למשנהו.

שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז הביוב. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.

מבנים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוטרים טורקיים בכניסה ל"חאבס א-דם" שב"רבאט מנצורי", בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בצמוד לשער המג'ליס של הר הבית

המבנים הציבוריים הקיימים כיום שוקמו ברובם במאה ה-19. הראשון בחשיבותו הוא הר הבית הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. השני בחשיבותו הוא כנסיית הקבר והשלישי הוא המנזר והכנסייה הארמנית.

הרחבות הציבוריות כמעט ולא היו קיימות, החשובה שבהן היא רחבת הר הבית. לא הייתה תאורה בעיר עד סוף השלטון העות'מאני. התנועה בלילה התבצעה באמצעות נרות ועששיות.

במהלך המאה ה-19 החלו שיפוצים בעיר. הורחבו הרחובות והשווקים. נבנו בתי שימוש ציבוריים, החל ריצוף חלקי וחלק מהרחובות נסגרו למעבר בהמות גדולות והחל פרויקט תאורת רחוב. המשחטות ובתי הבורסקאות הוצאו מחוץ לעיר. הוצבו שעונים בחזיתות בתים ונבנו מבנים חדשים. השיפוץ הגדול ביותר היה באזור שער יפו. השינוי נבע מהגירת אוכלוסייה של יהודים אשכנזים, שהגדילו את אוכלוסיית העיר ולבסוף הובילו את היציאה מהחומות.

מבני השלטון העיקריים בעיר העתיקה בתקופה העות'מאנית היו:

הבתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבתים עצמם היו בנויים בצפיפות. הגגות היו בעלי כיפות על-פי מספר החדרים. הסיבה לבניית הכיפות היא מחסור בקורות עץ לבניית גג שטוח וניקוז מים בחורף. ניתן היה ללכת בין הגגות שהיו מצוידים במעקי בטיחות שגם הפרידו בין מתחם למתחם. כך נוצר מפלס חיים נוסף למפלס הרחוב.

רצפות הבתים היו בנויות בדרך כלל מעל מפלס הרחוב. בקיר שפונה לרחוב לא היו חלונות בקומת הקרקע. הבתים היו בנויים אבן בגובה של יותר מקומה אחת. המוסלמים הניחו לבתים להיחרב אם לא הצליחו להשכיר אותם ליהודים או נוצרים.

הבתים היו בנויים סביב חצר פנימית שכונתית שבמרכזה בור מים. בשולי החצר היו מדרגות לקומות העליונות. עם התגברות הצפיפות בעיר החלו לבנות בחצרות חדרים נוספים. כמו כן השירותים ופינת האשפה תפסו חלק מהחצר. עיקר החיים התנהלו בחצר - בישול, כביסה, צרכים חברתיים וכו'.

המים של תושבי ירושלים לא הגיעו ממעיינות, אלא היו מי גשמים שנקוו בבורות בבתים.[2]

התרחבות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיישבות מחוץ לחומות: שכונת משכנות שאננים, 1860
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היציאה מן החומות

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית המאה ה-19 לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הנדבן היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.

ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של יוהאן לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות נחלת שבעה, מאה שערים, מחנה ישראל, מחנה יהודה ואחרות.

כלכלת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוק אבטיחים בפאתי ירושלים, שלהי התקופה העות'מאנית,1900

כלכלת העיר נסמכה על תעשייה, מסחר (בעיקר פנים מחוזי ולתיירים) וכספי תרומות.

התעשייה החשובה ביותר הייתה של סבון ושמנים במספר בתי חרושת. השנייה בחשיבותה היא אריגה, מקצוע שעבר בירושה. זר שנכנס לענף ועזב, לא היה מתקבל לעבודה בשום מקום אחר ללא אישור מקום העבודה הקודם. העובדים היו הבעלים של המצבעות ושאר כלי האריגה והיו מאורגנים רק בנושא מסחר. ראש האיגוד שלהם קיבל תואר שייח והיה בעל סמכות משפטית. בענף זה ובסנדלרות עסקו בעיקר היהודים. לקוחותיהם היו בעיקר הפלחים והבדואים שבאו לעיר בימי השוק. מלאכה נוספת הייתה עיבוד עורות בבתי הבורסקאות והועסקו בה מוסלמים. בשל המחסור במים היה קושי לסלק את הפסולת והדם, והמפעלים יצרו מפגע תברואתי חריף.

הנוצרים עסקו בייצור ומכירת מזכרות לצליינים. בנוסף היו בעלי מלאכה קטנים רבים ומוכרי מרכולות.

ענף מיוחד היה הכנת כלי חרס וקרמיקה במפעל שפעל רק בקיץ כיוון שלא היה כסף למתקני ייבוש בחורף. ענף הבנייה היה רדום והחל להתפתח רק עם פיתוח העיר באמצע המאה ה-19.

מיקום העיר בהרים אינו נוח לפעילות כלכלית כיוון שאף דרך מרכזית לא עברה בה. התנהל מסחר עם מצרים של מזכרות וסבון תמורת צמר. הנוצרים, שנהנו מתמיכה כספית גבוהה מחו"ל, היו הסוחרים הבולטים ביותר. העיר סחרה במזון ובמוצרי יסוד עם הכפרים סביבה. באופן כללי אחוז העובדים מתוך כלל האוכלוסייה בעיר היה נמוך. בחיי היומיום הרחובות היו שוממים למעט נשים הממלאות מים בכדים, פלחים ובהמות. חגים עדתיים נחוגו אך ורק במסגרת הרובע. מאפריל עד מאי היו מגיעים הצליינים הנוצרים לקראת חג הפסחא, והיו מגדילים את נפח הפעילות הכלכלית. הפעילות הממשית הייתה בכנסיות, במסגדים ובבתי תמחוי בתקופה זו. אנשים נמנעו מלצאת בשעות החשיכה בשל החשש מבורות וחיות משוטטות. על יד המקומות הקדושים הסתובבו בלילה פקירים שהענישו את מחללי המקומות הקדושים. קבצנים רבים התקבצו בשערי הערים.

בתקופה העות'מאנית התקיימה התאגדות של משפחות ערביות בעלות מעמד מכובד ("אעיאן"), שהתחתנו זו עם זו, נחשבו לאצולה של ירושלים והחזיקו בידיהן את כל המשרות העירוניות, בעיקר במקומות הקדושים, ובהם החרם א-שריף (המתחם המקודש על הר הבית), קבר דוד ושער כנסיית הקבר. לרוב המשפחות היו נכסי מקרקעין הקשורים לתפקידיהן. דרך האדמות הללו, היו כפרים שלמים משועבדים להן. תמורת התלות הכלכלית במשפחות המכובדות, היו האיכרים זוכים בעזרתן לטובות הנאה שקיבלו מהמועצות העירוניות, וגומלים לאפנדים באספקה שנתית לביתם: תבואה, פירות, עופות, כבשים, חמאה ושמן.[3]

עשירי הארץ ורוב האיכרים נהגו להכין בתקופת היבול מלאים של צידה שניתן לאחסנה, כמו דגן ושמן. תושבים בעלי יכולת כלכלית, וכן המנזרים, נהגו לקנות מלאי של מזון שיספיק לכל השנה, עוד בזמן הקציר, כאשר התוצרת עדיין זולה. בחורף היו המצרכים מתייקרים. בתקופת מלחמת קרים הטמינו ספסרי התבואה אספקה רבה, משום שידעו כי הממשלה תקנה אותה בשביל הצבא בכל מחיר. הם אף הסתירו את המלאי שאגרו, ובתחילת 1854 התייקרו מחירי התבואה בשוק לרמה שהביאה את עניי העיר לרעב ממש.[4]

מסחר ושווקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יבוא מחו"ל הגיע מנמלי מרסיי וטריאסטה לנמל יפו. מהראשון צמר, משי, כלי מתכת ומשקאות חריפים. מהשני זכוכית, עץ ורהיטים. שוקי העיר סבלו מהיגיינה ירודה ולא אחת גרמו לפריצת מחלות בעיר.

הורגש מחסור במוצרים רבים, כמו חלב, לאורך כל ימות השנה. חמאה הייתה רק בחורף. לעומת זאת בשר לא היה חסר ולכן צריכת הבשר הייתה גבוהה. בתחילת המאה ה-19 נמצאו אטליזי העיר ברחוב היהודים.[5] בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 היו כ-50 בתי קפה ומאפיות. רוב בעלי החנויות ובתי המלאכה היו נוצרים או יהודים כאשר המוסלמים עבדו בעיקר כפועלים בשכר יומי. השווקים היו שמרניים מבחינת מיקום ונשארו במקומם עוד מהתקופה הרומית, זאת בשל הזיקה בין מיקומם למיקום המקומות הקדושים. החנויות בשווקים היו מסודרות לפי עיסוק ודת, סדר שלא תמיד נשמר. בעבר השוק היה מחולק לשלוש שורות: תבלינים, ירקות, אריגים.

במרכז העיר היו שלושה שווקים מקבילים בכיוון צפון דרום שהיו מקורים. שוק צורפים, שוק תבלינים ושוק קצבים שהיו צרים. היו שווקים נוספים כדוגמת שוק הבהמות מחוץ לחומות ביום שישי.

בנקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 היו בעיר שני בנקים: בנק בנק חיים ולירו ושות' והבנק של שפיטלר שייצג את הבנק הטמפלרי. בנוסף למוסדות אלו פעלה גם חנותם הקטנה של גרינגרט והמבורגר ברחוב "בטרק" (רחוב הפטריארכיה היוונית), ששימשה כמעין בנק. בשנת 1872 התפצל הבנק הטמפלרי לבנק המסחר בראשות דואינסברג ובנק פרוטיגר, בראשות יוהנס פרוטיגר, אשר ייצג את "בנק עותומאן", הבנק הטורקי המרכזי, בירושלים. זה היה הבנק המודרני הראשון בירושלים[6].

החלוקה הייתה גורם משמעותי בכלכלת העיר. מקבליה נחלקו לשני סוגים: מקבלי "החלוקה הקטנה", שקיבלו מעות בעין, ומקבלי "החלוקה הגדולה" שהיו מקבלים שטרות לפירעון לאחר חצי שנה או יותר ולווים כנגדם מהבנקים, בניכוי מסוים. לכל כולל היה "קורס" - שיעור ניכיון שונה.

גם שטרות כסף היו עוברים לסוחר בסכומים של גרוש, גרוש וחצי ויותר. מדפיס השטרות היה הנגיד בן-ציון ליאן וכן הממונים מהשלטון על "מכס הבשר" - אנשי ה"גבלה". מאחר שהיה מחסור במטבעות קטנים מנחושת, היו מקפידים לתת את העודף בשטרות נייר ולא במטבעות המתכת. על השטרות היה כיתוב בעברית והסכומים היו מודפסים גם בערבית. צבעי השטרות היו שונים כדי שגם הלא-יהודים יבחינו בסכום הנקוב.

בינתיים קמו מנפיקי שטרות אחרים, שרבו ביניהם וניסו לפגוע זה בזה, עד כי השלטונות אסרו על הנפקת שטרות נייר. כמו כן נאסר השימוש במטבע הגרמני של הטמפלרים.

תחבורה בין עירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הראשונה נכנסת לירושלים, ספטמבר 1892

לקראת סוף המאה ה-19 חלו התפתחויות משמעותיות בתחבורה אל העיר. ב-1869, בימי ראש העיר יוסף אל-ח'אלידי, נסתיימה סלילתו של הכביש הראשון שהתאים לכרכרות וחיבר בין יפו לירושלים והחל שירות דיליז'אנסים, עגלות של כ-10 נוסעים. ב-1892 נחנך קו הרכבת בין יפו ירושלים שנבנה על ידי קבוצת משקיעים צרפתית בהנהגתו של היזם הירושלמי יוסף נבון. הייתה זו מסילה של כ-87 קילומטר והיא הונחה בתוואי נחל שורק (בדומה לתוואי ב-2010). משך הנסיעה ברכבת ארך בין ארבע לשש שעות. הייתה זו הרכבת ראשונה במזרח התיכון והיא קדמה למסילת הרכבת החיג'אזית.

אליעזר בן יהודה ראה בבניית הרכבת סמל לניצחון הנאורות ובפרט של תנועת ההשכלה היהודית על הקהילות המסורתיות ששלטו אז בירושלים ושנאבקו במאמציו לתחיית הלשון העברית והתחדשות הלאום העברי ונגד חידושים בכלל. הוא חידש את המילה 'רכבת' כדי לתאר את הפלא החדש שהגיע לעיר.

דפוס ועיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיליון ראשון של החבצלת, 3 ביולי 1863, י"ד באב תרכ"ג
שער עיתון "הלבנון", ב-1870

בית הדפוס הראשון בירושלים היה של הארמנים שהקימו בית דפוס בירושלים כבר בראשית שנות השלושים של המאה התשע עשרה. בשנת 1841, הקים ישראל ב"ק, שקודם לכן הקים דפוס בצפת, בית דפוס עברי, אשר היה בית הדפוס העברי הראשון בהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1843 קיבל ישראל ב"ק ממשה מונטיפיורי, שעמו עמד בקשרים עוד בתקופת צפת, מכונת דפוס חדשה.

כמדפיס יהודי יחיד בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה החזיק ישראל ב"ק במונופול על הדפוס העברי בעיר. בראשית שנות ה-60 של המאה השתנה המצב, עם הקמתו של בית דפוס מתחרה על ידי יואל משה סלומון, מיכל הכהן ויחיאל ברי"ל. השלושה גם הוציאו לאור בבית הדפוס שלהם עיתון בשם "הלבנון".

ב"ק פעל בדרכים שונות על מנת להצר את צעדיהם של מתחריו החדשים; בין היתר, הוא טען שבמעשיהם יש פגיעה הלכתית בחזקתו על הדפוס העברי בעיר ירושלים. עם או בלי קשר לתחרות זאת מצִדם, ב-1863 החל ב"ק להוציא לאור ביחד עם חתנו ישראל דב פרומקין עיתון בשם "חבצלת". עקב הלשנה נסגר עיתונו (כמו גם עיתון "הלבנון") בצו השלטון העות'מאני, אך הופיע שוב כעבור מספר שנים והתקיים משך יותר מארבעים שנה.

תברואה ובריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי התברואה בעיר היו קשים עקב מספר סיבות:

  • היעדר תנאים לתיעול שפכים.
  • אי סילוק אשפה מתחומי העיר.
  • תנאי דיור ירודים.
  • מחסור במים.

קווי הניקוז הגדולים נסתמו, בתי השימוש הגדולים היו מזוהמים והפסולת עלתה על גדותיה. חלק מהאשפה נזרק מחוץ לחומות והפך למדרון ענק של עצים וירק. בעבר היה נוהג של העברת פסולת במשקל כל יום למשטרה מול ברירת קנס. לאחר ביטול נוהג זה הייתה הפסולת מפונה על ידי כלבים. כשאלה התרבו היו הורגים אותם.

שילוב תנאי התברואה הגרועים יחד עם המגורים הצפופים והתזונה הלקויה הביאו להתפרצות מחלות ומגפות תדיר, בעיקר מלריה, דיזנטריה וכולרה. בעת התפרצות המגפות היו סוגרים חנויות, נזירים היו עוזבים את העיר והיה מוטל עליה סגר. הורגש מחסור בתרופות ובמוסדות רפואה. הרופאים היו בדרך כלל נוסעים עוברי אורח מזדמנים.

עד למחצית המאה ה-19 לא היו בתי חולים בעיר. משה מונטיפיורי שביקר מספר פעמים בירושלים הזדעזע מרמת התחלואה הגבוהה ותנאי ההיגיינה והסניטציה הקשים, והחל ליזום הקמת בית חולים בירושלים. מנגד עמד ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם, שניהל את איסוף וחלוקת כספי החלוקה, והתנגד לכל מודרניזציה, מאחר שראה בה איום חילוני על דרכי החיים המסורתיות ובכוחו הכלכלי כפה את עמדותיו. רק לאחר שעמד להפתח בית החולים של המיסיון האנגלי ולמשוך יהודים נזקקים נשברה ההתנגדות. בקיץ 1844 ימים ספורים לפני מועד פתיחתו הרשמי, נפתח בית החולים החסידי-ספרדי בירושלים שנוהל בידי ד"ר שמעון פרנקל, והיה בית החולים הראשון בירושלים. לאחר מכן, בשנת 1854, נפתח בית החולים מאיר רוטשילד, בתרומתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ובחסות ממשלת אוסטריה[7]. ליד שער ציון הוקצתה שכונה למצורעים, שכללה כ-30 איש שהיו מתחתנים בינם לבין עצמם. החולי הרב היווה זרז ליציאה מן החומות כאשר המטרה הראשונית הייתה הקמת בית חולים שם.

לקראת סוף 1853 הייתה התפרצות חמורה של אבעבועות רוח. המוסלמים התנגדו לחיסון כאמצעי מניעה ובתוך שלושה שבועות מתו מהמחלה 800 ילדים מוסלמים, בזמן שבקרב היהודים לא דווח על אף מקרה מוות.[8]

ב-1891 נפתח ברחוב יפו בית החולים העירוני (אל-מוסתשספא אל-בלדי), שהיה המוסד הציבורי היחיד שהקים הממשל העות'מאני לשירות התושבים.

העדות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1553-4 נערך מפקד רשמי בירושלים, על פיו היו בעיר 2724 בתי אב ו-179 רווקים, מתוכם 413 בתי אב ו-25 רווקים נוצרים, ו-324 בתי אב ו-13 רווקים יהודים.[9]

על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, מנתה האוכלוסייה היהודית בירושלים 3007 נפש.[10] באמצע שנות ה-50 העריך הקונסול הבריטי ג'יימס פין שבירושלים ישנם כ-10,000 יהודים.[11] אולם לפי ד"ר פראנקל, ב-1856 היו בירושלים 5700 יהודים. לפי מסמך של משרד החוץ הבריטי, היו בה ב-1863 15000 תושבים, מהם 8000 יהודים, 4500 מוסלמים ו-2500 נוצרים.[12] ב-1864 דווח שהיו בירושלים 7738 יהודים. על פי סקר בריטי משנת 1873-4, אוכלוסייתה הכללית הייתה 20,500 נפש, מתוכם 10,500 יהודים. על פי מפקד ועד שליחי הקהילות באנגליה, היו בה ב-1876 13,920 יהודים.[13] ב-1889 דיווח הנוסע הרמן קונדה כי אוכלוסיית ירושלים מונה 35 אלף איש: 22,000 יהודים, 8,000 נוצרים ו-5,000 מוסלמים. ב-1890 דיווח גם הקונסול הבריטי שמספר היהודים בירושלים הוא למעלה מ-20 אלף. בשנת 1895 דיווח אברהם משה לונץ שישנם 28,112 יהודים בעיר.[14]

העדה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסלמים עסקו בדרך כלל במלאכה פשוטה כפועלים שכירי יום, סבלים וחמרים, כמו גם חנוונים קטנים ומוכרי מכולת ובשמים. היו מספר סוגים של מוסלמים בעיר: סורים ערביים, מהגרים עות'מאנים, מוגרבים, כושים אתיופים והינדים. כמו כן מוזכרים ה"קדושים" שחיו מקיבוץ נדבות. לא בלטו זרמים רבים בתוך העדה המוסלמית למעט המוגרבים (הצפון אפריקאים) והמוסלמים ההודים.

הפעילות המיסיונרית הנוצרית הענפה הדאיגה את השלטון העות'מאני אך הוא לא יכול לפעול נגדה ישירות, ולכן טיפח ועודד את העלייה לרגל למסגדי הר הבית ואת הזיארה (ביקור) בעיר לאחר החאג'.

הממשל דירבן את כל תושבי הכפרים הסמוכים לעלות לעיר במקביל לצליינים הנוצרים שהגיעו בתקופת חג הפסחא על מנת להראות רוב מוסלמי בעיר. דתיות הדור הצעיר פחתה עם ביסוס השלטון העות'מאני, שייחס לדת חשיבות פחותה מהשלטון הממלוכי, שעלתה חזרה כתגובת נגד להתגברות הפעילות הנוצרית.

השפה העיקרית בחיי היום יום הייתה הערבית. מרבית המוסלמים לא ידעו קרוא וכתוב והספרים היו נדירים. אלה שלמדו קרוא וכתוב עשו זאת באמצעות הקוראן. טורקית שימשה רק כשפת הפקידים והצבא.

המוסלמים לא גרו בהר הבית מפאת קדושתו אך ניסו להיצמד אליו, דבר שהיה אפשרי רק ממערב וצפון. כך נוצרה רצועה מוסלמית המקיפה את הר הבית. ברצועה זו היו גם מבנים פונקציונליים כמסגדים, מדרשות ומבני שלטון. הרובע המוסלמי הוא הגדול ביותר בירושלים שבין החומות, ומחולק לרבעי משנה: השכונה המוגרבית ליד הכותל המערבי, לב הרובע, ושכונת ביזיתא בפינה הצפון מזרחית של העיר העתיקה מעבר לגיא.

בשל מיקומה של השכונה המוגרבית בין הכותל המערבי לרובע היהודי התפתחו יחסים מתוחים בין היהודים למוגרבים. היהודים נאלצו לשלם למוגרבים עבור הזכות להתפלל ברחבת הכותל המערבי.

תיאור של שכונת ביזיתא מצייר תמונה של עליבות, הרס ושטחים ריקים עם מטעי זיתים ושדות בור בתוך החומות. שם התרכזה תעשיית השמן, הסבון והעור.

ברובע היו מספר ח'אנים לאכלוס עולי הרגל בתקופות החגים, בדרך כלל בקירבה לשווקים. כמו כן היו סבילים ומרחצאות ציבוריים.

במהלך השנים חלה פלישה של יהודים, שחיפשו את הקרבה לכותל, לתוך שכונת המוגרבים, ופלישה של הנוצרים שחיפשו את הקרבה לוויה דולורוזה ללב הרובע המוסלמי.

העדה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בכותל המערבי

מדיווחים של נוסעים נוצרים במאה ה-16, עולה כי ליהודים בירושלים כבר היה בתקופה זו רחוב או רובע משלהם.[15]

הקהילה היהודית נחלקה לשני זרמים מרכזיים. ספרדים, שהיוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כמשה מונטיפיורי לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר.

במשך רוב התקופה היו היהודים הספרדים מאורגנים באמצעות ועד פקידי קושטא, גוף כלכלי בעיקרו שישב באיסטנבול, תמך כלכלית ביהודי ירושלים וייצג אותם מול השלטון המרכזי. הגוף המקביל עבור האשכנזים נוסד רק באמצע המאה ה-19 ונקרא ועד הפקידים והאמרכלים.

גלעין הרובע היהודי נקבע באזור בתי הכנסת הספרדים וסביבתם הקרובה. נשלחו שלוחות לרובע המוסלמי הקרוב לכותל, אך מרכז הכובד לא השתנה. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר במאה ה-15, מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים לנצרות ולאסלאם. התרחבות הרובע בוצעה באמצעות יהודים עשירים שקנו חצרות ערבים ושיקמו אותם. בחצרות אלו השתכנו אשכנזים; וכך נוצרה הפרדה מרחבית בין שני הזרמים. התחזוקה הנמוכה והזוהמה הן תוצאה של עוני התושבים, הזנחה של בעלי הבתים המוסלמים והוואקפים והכבדת השלטון העוין. מספר פעולות נעשו על ידי המוסלמים כדי להשפיל את היהודים כמו השארת בית מטבחיים בצמוד לבית הכנסת.

חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "החלוקה". היהודים נאלצו להיאבק עם הנטיות המיסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיוניים כמו רפואה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 נחתו על הקהילה היהודית בצפת מספר מכות (רעידות אדמה, מגפות, ופרעות כחלק ממרד הפלחים) והיא הצטמצמה מאוד. חלק מהקהילה ובפרט הפרושים עברו לירושלים והיו לקבוצה בולטת שם. כך גם חודשה הקהילה האשכנזית בעיר לאחר שהם גורשו ממנה בעקבות חובות שלא שולמו לאחר מות רבי יהודה החסיד בתחילת המאה ה-18. ירושלים הפכה לעיר הגדולה בין ארבע ערי הקודש של אנשי היישוב הישן.

במחצית השנייה של שנות ה-40 חל גידול ניכר במספר היהודים שהגיעו לעיר מרוסיה.[16]

היהודים בדרך כלל לא שהו מחוץ לחומות העיר, אלא אם הלכו בחבורות קטנות אל קבר רחל או חברון.[17] ביום שישי שלפני חג הפסחא, לא יצאו היהודים מחוץ לרובע היהודי, כדי להימנע מעלבונות ופגיעות מצד הנוצרים הלטינים, היוונים והארמנים, ולעתים נאלץ הפחה להציב שמירה צבאית בכניסה לרחובותיהם, כדי להגן עליהם מקנאים מוסתים על ידי הכמרים שלהם.[18][19]

חורף 1853, בזמן מלחמת קרים, היה קשה מאד וגרם למצוקה בקרב היהודים. בשל המלחמה, לא הגיעו אליהם כספים רבים של תרומות מקהילות יהודיות בארצות אחרות, ובמיוחד מרוסיה, מה שהביא לגרעון חמור מאד בכספי התמיכה המיועדים לעניים.[8] החורף הקשה גרם לשיבוש אספקת המצרכים הדרושים להסקה, וזאת במקביל לרעב קשה שפשה בקרב עניי העיר בתחילת 1854, ממנו סבלו היהודים יותר מכולם. ברובע היהודי היו המים מעטים, הן בשל הצפיפות בבתים, שבכל אחד מהם התגוררו מספר משפחות, והן בשל חוסר תחזוקת בורות המים על ידי בעלי הבתים המוסלמים. עקב כך, נאלצו היהודים לקנות מים מהאיכרים, שהיו מביאים אותם ממעיינות סילואן וליפתא. מצב זה חזר על עצמו גם בסוף 1855. תחת אחד מבתי הכנסת היה "הקדש", מערה הכוללת מערכת חדרים תת-קרקעיים קטנים, בהם התגוררו נשים אלמנות ועניות, שלא הייתה להן זכות ל"חלוקה" ולא היה ביכולתן לשלם עבור שכירות של חדר בבית מגורים ברובע. האומנים היהודים התקשו בהשגת תעסוקה. הנוצרים המזרחיים נמנעו ממגע איתם בשל דעות קדומות, ואילו המוסלמים פנו בדרך כלל לאומנים מעדתם. שיעור התמותה בקרב היהודים העניים היה גדול מאד.[20]

בתקופה העות'מאנית היה קיים בקרב הקהילה הספרדית מנהג של טביעת מטבעות בצורת ריבועים ועליהם המילים העבריות "ביקור חולים".[21] המטבעות היו בשימוש בשוק היהודי ושימשו כסממן של מעין עצמאות לאומית. על פי מנהג מסורתי נוסף, קיבלה הקהילה את המפתחות הגדולים של שערי העיר בכל פעם שנפטר סולטאן באיסטנבול, משחה את המפתחות ב"שמן-המשחה" והחזירה אותם לשלטונות.[22] ארמטה פיירוטי תיאר את הטקס שנערך לאחר מותו של הסולטן עבד אלמג'יד הראשון: "ב-8 ביולי 1861...התייצבו היהודים, בכל גינוני הרשמיות, לפני המושל סוראיה-פחה, וביקשוהו להחזיר לידיהם את מפתחות ירושלים... סעיד-פחה, גנרל הצבא, בלוויית קציני המטה שלו ואחדים מחברי המועצה, ובעקבותיהם קהל צופים, הלך אל רובע היהודים, מקום שנתקבל על ידי נציגי העם הזה והובל אל בית הרב הראשי...ושם הוגשו לו בפומבי מפתחות העיר.... לאחר מכן הוזמן הפחה להיכנס לחדר האורחים של הרב... עם שהביע את רוב תודתו, החזיר הרב הראשי את מפתחות העיר לידי הגנרל, ונכבדי היהודים נתלוו אליו בשובו אל מושל העיר".[23] מנהג זה נעשה תמורת מתנות גדולות למושל המקומי. באמצע המאה ה-19 נאלצו היהודים לשלם באמצעות הרב הראשי גם תשלומי-כופר שונים למוסלמים המקומיים: 300 לירות בשנה לנכבד שביתו סמוך לכותל המערבי, תמורת הרשות להתפלל שם, 100 לירות בשנה לתושבי סילואן תמורת אי-חילול הקברים על הר הזיתים, 50 לירות בשנה לבדואים משבט תעמרה תמורת אי-פגיעה בקבר רחל ו-10 לירות בשנה לשייח' אבו גוש כדי שלא יתנכל ליהודים בדרכם ליפו. על אלה נוספו מגוון היטלים קטנים, ובהם: תשלום למוסלמי עבור השגחה על השחיטה היהודית ומתנות של סוכר ודברים נוספים לראשי המוסלמים בחגיהם. באותה תקופה עדיין הוחזקה המזבלה של העיר בתוך הרובע היהודי.[22]

אליעזר בן יהודה ותחיית הלשון העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודה

הנוסע האנגלי ג'יימס סילק באקינגהאם,[24] שביקר בירושלים בשנת 1816, מספר שהיהודים ברובע היהודי "משוחחים תמיד בעברית".[25] הקונסול הבריטי באמצע המאה ה-19, ג'יימס פין, מעיד בספרו כי העברית הייתה לשון חיה בשימוש יומיומי בירושלים, והיא נשמעה בקונסוליה שלו לעתים קרובות, משום שהיא השפה המשותפת ליהודים מכל העולם הבאים לירושלים.[26]

ב-1881 עלה אליעזר בן יהודה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בן יהודה סבר כי כדי שהציונות תצליח כתנועה לאומית, על היהודים לאמץ את העברית כלשון דיבור[27] ולהביא לתחייתה של השפה. ירושלים הייתה מקום מפגש של יהודים מקהילות שונות ושפתם המשותפת הייתה עברית וההגייה הנפוצה, אף בפי האשכנזים בדברם עם שאינם אשכנזים, הייתה ספרדית[28]. בן יהודה ניסה להפיץ את רעיון הדיבור העברי והנהיג אותו במשפחתו. הוא החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי" ובו הביע את דעותיו. הוא שקד על מילון השפה העברית (מלאכה שלא השלים) וב-1890 ייסד את ועד הלשון העברית.

מנהיגי היישוב הישן לא ראו בעין יפה את פעילותו של בן-יהודה והוא עורר את חמתם במאמרים הרבים שפרסם נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים על חשבון כספי החלוקה כשחיתות. שיא המאבק נגדו היה מאסרו, בעקבות מאמר שפרסם ב"הצבי" ופורש על ידי מתנגדיו כקריאה למרד נגד השלטונות העות'מאניים. ההצלחה הגדולה של תחיית הלשון התרחשה מחוץ לירושלים, במושבות העלייה הראשונה.

העדה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונסוליות האירופיות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות ירושלים במאה ה-19 בזכות הקפיטולציות - זכות שיפוט תחת חסות המדינה הזרה. הדבר שיחרר את הנתינים הזרים מהשיפוט העות'מאני והבטיח למיעוטים חופש דת. ככל שגברה התלות העות'מאנית במעצמות הוטב מצב הנוצרים, והמקומות הקדושים הועמדו תחת חסות המעצמות. התנהלה פעילות עניפה של גיוס כספים לאחזקת הכנסיות. נוכח מאבקי מדינות המערב התחדשו יחסי האיבה בין העדות הנוצריות השונות.

בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה הנוצרית שליש מתושבי העיר, כשהיא מפוצלת לשלוש עדות עיקריות. יוונית אורתודוקסית, לטינית וארמנית. שלוש נוספות היו: קופטים, אתיופים וסורים. ניתנו להם הטבות להתנחלות נרחבת בעיר אך הם לא ניצלו אותן.

על הנוצרים נאסר לבנות כנסיות חדשות או לצלצל בפעמוני כנסייה. במקום פעמונים השתמשו בנאקוס, לוח-עץ תלוי שמכים עליו בפטיש. באמצע המאה ה-19 החלו לצלצל בפעמון דרך קבע.[29]

לקראת סוף המאה ה-19 האוכלוסייה הנוצרית גדלה מאוד ועברה במספרה את האוכלוסייה המוסלמית, בעיקר בזכות בניית מוסדות קודש.

הרובע הנוצרי היה מחולק לאזורי משנה שבהם היה רוב דומיננטי לזרמים החשובים. לשאר הכתות לא היו אזורי משנה. הנוצרים נהגו להתגודד סמוך לכנסיית הקבר ולוויה דולורוזה, ולכן שם נמצא הרובע. מרבית המבנים היו בבעלות הקהילה היוונית האורתודוקסית. התנהל מאבק בין העדות על כנסיית הקבר, שחולקה בין כולם.

הקשר בין הכמרים לעדה היה חלש כיוון שהכמרים ידעו יוונית ולטינית ולא שלטו בערבית. למרות זאת הם תמכו בקהילה, הקימו בתי ספר, בתי מרקחת ובתי חולים. עם הזמן הקהילה הגדילה את עושרה ופיתחה שלושה אזורים עיקריים. העדה הלטינית (הפרנציסקנים) התמחתה בטיפול בעולי רגל, בשטח המנזר נבנה בית ספר, בית מלאכה, בית דפוס ובית יתומים.

לארמנים הייתה אחיזה במנזר ובקתדרלת יעקב הקדוש, הם היו האוכלוסייה השלישית בגודלה. מושג הרובע הארמני הוא בעל שתי משמעויות. הראשון, ריכוז ארמנים באזור והימצאות שתי כנסיות ארמניות. השני, שטח שהיה בעל מערכת שירותים עצמאית ובעל שער פנימי שננעל בלילה שניתק אותו משאר העיר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • G.H. Blake and R.I.Lawless, The changing middle eastern city, Barnes & noble books, New York, 1980

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצאה מצולמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי אליאב, ‏הקונסוליה האוסטרית בירושלים והיישוב היהודי, קתדרה 18, ינואר 1981 עמוד 73
  2. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 20, עמ' 331-330.
  3. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 7, עמ' 111-110.
  4. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, פרק 16, עמ' 269-262
  5. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 408.
  6. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמודים 522-523
  7. ^ ראו: אריה מורגנשטרן, ‏בית החולים היהודי הראשון בירושלים, קתדרה 33, אוקטובר 1984, עמ' 124-107; הערות: שמעון שטרן, ‏עוד על בית-החולים היהודי הראשון בירושלים, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 188-184
  8. ^ 8.0 8.1 ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 261.
  9. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 290, הערות 3-1.
  10. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 153.
  11. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 63.
  12. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 606, הערה 3.
  13. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 749, הערה 1.
  14. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 800, הערה 2; עמ' 821, הערה 2.
  15. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 280, הערה 1.
  16. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 70-69.
  17. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 71.
  18. ^ ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ ישראל, עמ' 209.
  19. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים בארץ-ישראל, עמ' 615: הצייר האנגלי ויליאם הנרי ברטלט, בספרו על ביקורו בירושלים ב-1853, סיפר כי "הנוצרים המקומיים נמנעים מלבוא במשא-ומתן עם היהודים" וציין כי "עדיין נהוג כאן לשמוע את דברי-ההתנצלות 'בעיד ענכ'" (מילולית "הרחק ממך", במשמעות "לא-עליכם") לאחר שמזכירים יהודים", כפי שנוהגים לומר במקרים "שנוהגים להימנע מעצם הזכרת השם".
  20. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 268-264, 333-330, 494-493, 543.
  21. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, ויליאם הנרי ברטלט (1853), עמ' 623-622.
  22. ^ 22.0 22.1 ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 74-72.
  23. ^ ארמטה פיארוטי, מנהגים ומסורות בארץ ישראל, עמ' 59-58 (תרגם מאנגלית: עמיהוד ארבל).
  24. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 419: באקינגהאם סיפר על התרשמותו ממראה פניהם של יהודי העיר: "אף על פי שרבים מהיהודים הנמצאים כאן עתה, באו מחלקים שונים של העולם, קלסתר-פניהם היה לאומי בולט, כאילו היו כולם צאצאי אב אחד".
  25. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 417.
  26. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 79-78.
  27. ^ שאלה לוהטה
  28. ^ שלמה הרמתי, עברית שפה מדוברת, הוצאת משרד הביטחון, 2000
  29. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 279, 281.
  30. ^ ביקורת: נורברט שווקה, ‏הטופוגרפיה הרפואית של ירושלים, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 184-179.
  31. ^ ביקורת: אריה מורגנשטרן, היסטוריה הזויה, ותגובת העורך ישראל ברטל, באתר מיזם תרבות ישראל
  32. ^ ביקורת: דוד קושניר, ‏אור על מאה עלומה, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 201-198
  33. ^ אליקים רובינשטיין, ‏יהודים במשפט מוסלמי בירושלים, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 138-133