כארמידס (דיאלוג אפלטוני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כארמידס ביוונית: Χαρμίδης) הוא דיאלוג של אפלטון, הדן בטבעו ותועלתו של הריסון.

Plato-raphael.jpg
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים:
הדיאלוגים התיכוניים:
הדיאלוגים המאוחרים:

עיקרי הדברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כארמידס, צעיר אתונאי נאה, אשר על שמו הדיאלוג, מדבר עם סוקרטס, וטוען בתחילה כי להיות מתון ומרוסן פירושו לעשות הכול בשלווה. טענה זו מופרכת על ידי סוקרטס, לאחר שכארמידס מודה שהמתינות היא טובה תמיד ואין בה שום רע, וכיוון שזריזות במקרים מסוימים עדיפה על שלווה ואיטיות, אין זה יכול להיות שמתינות פירושה שלווה.

אז כארמידס מעלה את האפשרות שמתינות פירושה ענווה. סוקרטס מפריך טענה זו גם כן, כאשר הוא מצטט את הומרוס (משורר יווני) מיצירתו "האודיסיאה" ואומר: "ענווה אינה טובה לאדם עני", ומכיוון שמתינות היא טובה תמיד, לא יכול להיות שפירושה ענווה.

בנקודה זו כארמידס מעלה את הטענה כי מתינות פירושה "לעשות את עניינינו אנו", אשר גם אותה מפריך סוקרטס בצטטו את הדוגמה, שאמן יכול להיות מתון ומרוסן על אף שהוא עושה עבודה בעבור אחרים.

בהמשך הדיון מעלה כארמידס הצעות נוספות ל"מהי מתינות", אשר גם אותן שולל סוקרטס. בשלב מסוים מגיע כארמידס למצב שבו אין לו שום רעיון להגדרה של מושג זה. הוא מצוי באפוריה. בשלב זה הוחלט כי כארמידס ישוב אל סוקרטס כדי להמשיך ללמוד ממנו ולקבל את התשובה לשאלה - "מהי מתינות".