החוקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החוקים
Νόμοι
Plato Silanion Musei Capitolini MC1377.jpg
מידע כללי
מאת אפלטון
שפת המקור יוונית עתיקה
סוגה דיאלוג אפלטוני
סדרה
הספר הבא   
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
Plato-raphael.jpg
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים:
הדיאלוגים התיכוניים:
הדיאלוגים המאוחרים:

החוקים (ביוונית: Νόμοι, Nómoi) הוא הדיאלוג האחרון והארוך ביותר של אפלטון.[1] הדיאלוג עוסק במהות החוק ובפונקציות שלו במדינה. בין הנושאים הנידונים בדיאלוג: החוק האלוהי לעומת חוקי אנוש, מעמד המחוקק, תפקיד התבונה בקביעת החוקים, יחסי המדינה, הפילוסופיה והדת, תפקיד החינוך במדינה ועוד. הדיאלוג מושווה לעיתים קורובות לדיאלוג הפוליטאה (המוכר יותר) בשל העיסוק המשותף בפילוסופיה פוליטית והתיאור של כינון עיר-מדינה, אך נבדל ממנו באופן מהותי משום שבו אפלטון זונח את שיטת האידאות.

מאפיין ייחודי נוסף הוא שזהו הדיאלוג היחיד של אפלטון בו לא מוצגת דמותו של סוקרטס.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים נוטים להסכים כי אפלטון כתב דיאלוג זה בסוף ימיו, כאשר הרקע לכתיבתו הוא ניסיונו הכושל להשתלב בחיים הפוליטיים של יוון העתיקה. לאחר מותו של דיוניסיוס הראשון, החליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס) לבקשתו של דיון מסירקוסאי, במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסיוס השני (טיראן סירקוסאי), לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסיוס הגלה את דיון, ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה העתיקה. לאחר שכנועים רבים, ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם הוא שוב נכלא שם עקב ביקורתו הנוקבת, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה (אירועים אלו מוזכרים במרומז ב"האיגרת השביעית").[2]

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לרוב הדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס לא מופיע דיאלוג. הדיאלוג מתקיים באי כרתים. סוקרטס מופיע מחוץ לאתונה בכתבי אפלטון רק פעמיים, בפיידרוס, שם הוא נמצא ממש מחוץ לחומות העיר, ובמדינה, שם הוא יורד לנמל של פיראוס, חמישה קילומטרים מחוץ לאתונה (בתקופת שלטון השלושים). במקומו השיח מתנהל על ידי זר אתונאי (ביוונית: xenos) זקן. עימו משוחחים שני זקנים נוספים, מגליוס הספרטני וקליניאס פוליטיקאי ומחוקק כריתיאני.

הזר האתונאי, הדומה לסוקרטס אך שמו אינו מוזכר לעולם, מצטרף לשניים האחרים בעלייה לרגל הדתית לקנוסוס לפולחן זאוס. הדיאלוג כולו מתרחש במהלך המסע הזה, המתכתב עם סיפור שמיוחס למינוס: לפיו מינוס הלך בדרך זו כל תשע שנים על מנת לקבל הדרכה מזאוס בנושאי חקיקה עבור כריתים. בנוסף מוזכר כי הדיאלוג מתרחב ביום הארוך ביותר בשנה, מה שמאפשר את הדיאלוג הארוך (הנפרש על שנים עשר פרקים).

בסוף הספר השלישי מודיע קליניאס כי למעשה ניתנה לו האחריות ליצור את החוקים למושבה כרתית חדשה, וכי הוא מעוניין בסיוע של הזר. שאר הדיאלוג מתנהל עם שלושת הזקנים, צועדים לעבר המערה וקובעים חוקים לעיר החדשה הזו המכונה "עיר המגנטים" (או מגנזיה).[3][4]

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה המרכזית שנשאלה בתחילת הדיאלוג אינה "מהו חוק?" כפי שניתן היה לצפות (זוהי השאלה המרכזית בדיאלוג "מינוס").[5] הדיאלוג מתחיל בשאלה "למי מיוחסת יצירת חוקים?".

השאלות שעולות בחיבור הן מרבות, ביניהן:

  • התגלות אלוהית, חוק אלוהי ונתינת חוק
  • מעמד המחוקק ותפקיד התבונה בקביעת החוקים
  • יחסי הפילוסופיה, הדת והפוליטיקה
  • תפקיד המוזיקה, הפעילות הגופנית והמחול בחינוך
  • חוק טבעי וזכות טבעית

הדיאלוג משתמש בעיקר במערכות החוק האתונאיות והספרטניות (Lacedaemonian) כרקע לאיתור בחירת חוקים, שהדוברים מדמים כמערכת קוהרנטית פחות או יותר לעיר החדשה עליהם הם מדברים.

השוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואות לדיאלוגים אחרים של אפלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקים בה בעת דומה להמדינה ונבדל ממנו במידה רבה. הדומה הוא בכך ששני הדיאלוגים נוגעים לכינון עיר בדיאלוג. העיר בהחוקים מתוארת כ"שנייה הטובה ביותר", לא משום שהעיר בהמדינה (קליפוליס) היא הטובה ביותר, אלא משום שהיא שנייה לעיר האלים וילדיהם. העיר בהחוקים שונה מקליפוליס הפרוטו-קומוניסטית, בכך שניתן להחזיק בה ברכוש פרטי ומתקיימות משפחות פרטיות, ובעצם קיומם של חוקים כתובים. כמו כן, בעוד שהרפובליקה היא דיאלוג בין סוקרטס למספר גברים צעירים, החוקים הם דיון בקרב זקנים, בה אסור לילדים להתגורר ותמיד מתקיימת העמדת פנים של אדיקות וטקסים.

באופן מסורתי, מינוס נחשב כפרולוג ואפינומיס כאפילוג להחוקים, אך קיימת הסכמה בקרב חוקרים רבים כי אלו אינם דיאלוגים אותנטיים של אפלטון.[6]

השוואות לחיבורים של אחרים אודות החוק היווני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון לא היה הסופר היווני הקדום היחיד שכתב על מערכות המשפט של ימיו, והשווה בין החוק האתונאי לחוקים הספרטניים. יש לציין כי גם חוקת הספרטנים מאת קסנופון, חוקת האתונאים, המיוחסת בטעות לזנופון, וחוקת האתונאים, שאולי חובר על ידי על ידי אריסטו או אחד מתלמידיו, ששרדו.

כמה מאות שנים מאוחר יותר הקדיש פלוטארכוס תשומת לב לנושא מערכות המשפט היווניות העתיקות, למשל בחייו של ליקורגוס . ליקורגוס היה המחוקק האגדי של הלקדמונים. פלוטארכוס משווה את ליקורגוס וחוקיו הספרטניים למערכת החוק שנומה פומפילוס הציג ברומא בסביבות 700 לפני הספירה.[7]

כתבי יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פפירוס אוקסירינקוס 23

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוקים, כתבי אפלטון כרך ד', תרגום: יוסף ליבס, הוצאת שוקן.

תרגומים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1804). Evens, R. H. (ed.). The laws.
  • (1845). Lewis, Taylor (ed.). Against the atheists, or the tenth book of the dialogue on laws. New York: Harper & Brothers. (Greek text only)
  • (1859). Burges, George (ed.). The laws. The Works of Plato: A new and literal version chiefly from the text of Stallbaum / Bohn's Classical Library. Translated by Cary, Henry. London: Henry G. Bohn. (literal translation) Also available in audio.
  • (1875). Laws . Translated by Jowett, Benjamin – via Wikisource. (nonliteral translation) Also available via Project Gutenberg, and Laws public domain audiobook at LibriVox
  • (1921). England, E. B. (ed.). The Laws of Plato. Classical Series. University of Manchester. (Greek text only, no English translation)
  • (1926). Capps, E.; Page, T. E.; Rouse, W. H. D. (eds.). Plato in twelve volumes: Laws. Loeb Classical Library. Translated by Bury, Robert Gregg. Harvard University Press / Heinemann. (Greek and English text parallel) Volume 1, Volume 2
  • (1934). Taylor, A. E. (ed.). The laws of Plato. Translated by Taylor, A. E. London: J. M. Dent & Sons.
  • (1961). Hamilton, E.; Cairns, H.; Cooper, L. (eds.). The Collected Dialogues of Plato. Bollingen Series (General). Princeton University Press. pp. 1225ff. ISBN 978-1-4008-3586-7.
  • (2008). Mayhew, Robert (ed.). Plato: Laws 10: Translated with an Introduction and Commentary. Clarendon Plato Series. Translated by Mayhew, Robert. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-922596-5.
  • (2015). Meyer, S. S. (ed.). Plato: Laws 1 and 2. Clarendon Plato series. Translated by Meyer, S. S. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-960408-1.
  • Plato (1988). Pangle, Thomas L. (ed.). The Laws of Plato. Classics, political science, philosophy. Translated by Pangle, Thomas L. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-67110-9.
  • (2016). Schofield, Malcolm (ed.). Plato: Laws. Cambridge Texts in the History of Political Thought. Translated by Griffith, Tom. Cambridge University Press. ISBN 978-1-316-49529-2.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא החוקים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך אפלטון: החוקים, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
  2. ^ The Seventh Letter By Plato Written 360 B.C.E, Translated by J. Harward
  3. ^ Cf. Plato, Laws. Book VIII, 848D. "And if there exist any local deities of the Magnetes or any shrines of ancient gods whose memory is still preserved, we shall pay to them the same worship as did the men of old. ...". A footnote in the Loeb Classical Library 1926 edition, translated by R.G. Bury, says: "The original inhabitants of the site of Clinias's new colony (cp. 702 B, 860 E); they subsequently migrated to Magnesia in Asia Minor".
  4. ^ Hunter, Virginia, "Plato's Prisons", in Greece & Rome journal, v.55, n.2, October 2008, pp.193–201
  5. ^ אפלטון, מינוס או על החוק, כתבי אפלטון (תרגם י"ג ליבס) כרך 5, עמ' 283–297 (א 1 עמ' 1)
  6. ^ John M. Cooper in Plato, Complete Works. Indianapolis: Hackett Publishing, 2002.
  7. ^ Plutarch, Plutarch's Lives. Nabu Press, 2010.