כוח גברא (נטילת ידיים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כוח גברא
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת ידים, פרק א', משנה ה'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ז, עמוד א'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה י"ג
שולחן ערוך שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ט, סעיפים ז'-י"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בהלכה, כוח גברא הוא אחד התנאים הנדרשים לנטילת ידיים תקינה. משמעות הדרישה היא שמי הנטילה יישפכו על הידיים מכח נתינה של אדם (גברא, בארמית), ולא די בהרטבת הידיים במים הזורמים מאליהם.

מקור הדין והמושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה מתארת אופנים שונים של נתינת המים על הידיים וכשרותם ההלכתית. ממשנה זו עולה שיש צורך שמישהו יתן את המים על הידיים בנטילת ידיים, ולא מספיק שהמים יזרמו מאליהם. התנאים נחלקו בשני מקרי ביניים שבהם הנטילה נעשית על ידי בעל חיים (קוף) ולא אדם, או על ידי 'כוח גברא' קדום (הטיית חבית והרטבת הידיים במים הנשפכים ממנה לאחר מכן):

הכל כשרים ליתן לידים, אפילו חרש שוטה וקטן. מניח חבית בין ברכיו ונוטל. מטה חבית על צדה ונוטל. והקוף נוטל לידים. רבי יוסי פוסל בשני אלו.

התלמוד במסכת חולין עוסק בדינו של אדם הנוטל ידיו מתוך זרם מים שזורם בצינור ששפכו אליו מים. התלמוד קובע שרק כשהאדם קרוב למקום בו שפכו את המים לצינור הנטילה כשרה, כיוון שהם באו מכןח גברא.[1] על פי זה כתבו הראשונים שצריך שהמים יבואו מכח מישהו. וכך נפסק בשולחן ערוך.[2]

בהגהות מיימוניות הסביר שחכמים הצריכו כוח גברא בנטילת ידיים מפני שלמדו זאת מהזאת מי חטאת, שנאמר לגביה ”וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ט).

דין כוח גברא הוא דווקא בנטילת ידיים ממים שאובים, אך בטבילת ידיים במי מעיין או מקווה אין צורך בכוח גברא.

פרטי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת פקק וברז[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור במשנה, אדם יכול להניח כלי בין ברכיו ולהטותו כך שישפכו מים על ידיו, והנטילה באופן זה כשרה. אך כאשר החבית כבר מוטה על צדה ונשפכים ממנה מים - לא ניתן ליטול ממנה ידיים, כיוון שהמים לא באים מכוח גברא. במקרה בו המים נשפכים מנקב בחבית שניתן לסותמו בפקק - כתבו בעל התרומה, סמ"ג, סמ"ק ועוד ראשונים שניתן לסתום את הפקק ולפותחו וכך ליטול ממנו, והמים שיוצאים לאחר פתיחת הפקק נחשבים שיצאו מכוח גברא. וכך נפסק בשולחן ערוך.[3]

נטילת ידיים מכח קדום ומכח קוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור במשנה, נחלקו התנאים בשני מקרים: כאשר אדם היטה חבית וישב ורק לאחר זמן מה חזר ונטל מים מהקילוח שזורם ממנה; וכאשר מי שנתן את המים על הידיים הוא קוף. בשני מקרים אלו תנא קמא סובר שהנטילה כשרה ורבי יוסי סובר שהנטילה פסולה, והסביר הבית יוסף שלפי תנא קמא מספיק שיהיה כח מסוים שיתן את המים, ואילו לפי רבי יוסי צריך דווקא כוח גברא (איש). בראשונים נחלקו גם כן כמי לפסוק: רבי יהודאי גאון, הרמב"ם והרשב"א פסקו כתנא קמא שניתן ליטול ידיים מכח קדום או מכח קוף, ואילו הראב"ד, התוספות, בעל התרומה ועוד ראשונים פסקו כרבי יוסי שאין ליטול אלא מכוח גברא.[4] להלכה, רבי יוסף קארו בספריו בית יוסף ושולחן ערוך פסק כרבנו יהודאי והרמב"ם, כיוון שמדובר בדין מדרבנן, ואילו הרמ"א פסק כראב"ד כיוון שיש ללכת אחר הרוב והאחרונים.[5]

נטילה מכח חסרי דעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה מאפשרת נטילה גם על ידי חרש, שוטה וקטן, למרות שהם חסרי דעת.[6] עם זאת, חלק מהפוסקים כרבי יוסי סוברים שדווקא קטן מגיל 6 ומעלה יכול ליטול ידיים ונתינת המים מכוחו נחשבת ככוח גברא.[7]

נטילה מכח טמאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוספתא אומרת שניתן ליטול ידיים מטמאים, אלא אם כן הם מטמאים במשא.[8] לפי זה היה אסור ליטול ידיים מגוי או מנדה, שכן חכמים גזרו עליהם שיטמאו במשא. למרות זאת, התוספות, בעל התרומה, הרשב"א ועוד ראשונים מתירים ליטול ידיים מגוי ומנדה, כיוון שממילא כל המים בימינו טמאים.[4] וכך נפסק בשולחן ערוך.[9]

כוונה בנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתלמוד במסכת חולין ובמסכת חגיגה משמע בפשטות שאין צורך בשום כוונה בנטילת ידיים לחולין (בשונה מנטילה לתרומה ולמעשר).[10] עם זאת, מהתוספתא עולה שיש צורך שאחד הצדדים בנטילה יכוון: ”הַנּוֹטֵל לַיָּדַיִם: הַנּוֹטֵל מִתְכַּוֵּן וְהַנּוֹתֵן אֵין מִתְכַּוֵּן, הַנּוֹתֵן מִתְכַּוֵּן וְהַנּוֹטֵל אֵין מִתְכַּוֵּן - יָדָיו טְהוֹרוֹת. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָדָיו טְמֵאוֹת” (תוספתא ידים פרק א משנה יג). לפי זה כתב הרשב"א שיש צורך בכוונה של הנותן את המים או של הנוטל את ידיו, כדעת תנא קמא. וכך פסקו השולחן ערוך והרמ"א.[11]

טבילת ידיים בכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד במסכת זבחים מסתפק מה דינה של נטילת ידיים של כהן בתוך הכיור, כאשר הספק הוא אם נטילת הידיים צריכה להיות מהכיור או שגם בתוכו הנטילה יכולה להיות כשרה.[12] הראשונים נחלקו לגבי ההשלכה של הסתפקות זו על טבילת ידיים בכלי שלא במסגרת עבודת המקדש: התוספות, הרמב"ם, בעל התרומה ועוד ראשונים סוברים שלא ניתן לצאת ידי חובת נטילת ידיים כאשר טובלים את הידיים בכלי. לעומתם, בה"ג ורשב"א סוברים שניתן לטבול ידיים בכלי ולצאת ידי חובת נטילת ידיים. התוספות הסבירו שבה"ג סובר שאין הלכה כתלמוד בחולין שמצריך כוח גברא, או לחלופין שלדעתו פעולת הטבילה של הידיים בכלי נחשבת בעצמה לכוח גברא.[4] להלכה, השולחן ערוך הביא את דעת בה"ג בלשון 'יש אומרים' ולאחריה את דעת התוספות בלשון 'יש אומרים', ולבסוף כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על בה"ג ולטבול ידיו בכלי, ואם אחר כך מזדמן לו ליטול כדעת כולם - יטול שוב בלי ברכה.[13]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]