נטילת ידיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Disambig RTL.svg המונח "נטלה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסוג של צעיף, ראו נטלה (לבוש).
כיור נטילת ידיים בישיבת בית אל בירושלים

נטילת ידיים היא דרישה הלכתית לרחיצת הידיים במים לקראת עשיית דברים שונים.

המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח 'נטילת ידים' נזכר לראשונה בתוספתא.[1] מקור הביטוי בנוהג הקדום של נתינת מים לידי הזולת: 'נותנים לידיים' מול 'נוטלים לידיים'. דהיינו, המשרתים נותנים את המים על ידיהם של אלו הנוטלים את המים.[2]

שמו המקובל של הכלי שבאמצעותו מבצעים את נטילת הידיים הוא נַטְלָה. מקור שם זה הוא בתלמוד הבבלי.[3] במקום אחר נקרא גם אנטל.[4]

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת ידיים שחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נטילת ידים שחרית

בתלמוד במסכת ברכות נאמר:

...כי מתער אומר אלהי נשמה... כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים

בבית יוסף מביא באריכות את דברי ספר הזוהר כי סיבת תקנת הנטילה בבוקר, משום שבשעה שאדם ישן שורה עליו רוח רעה, ובבוקר כשניעור היא מסתלקת מגופו ונשארת רק על ידיו, ועל ידי הנטילה, מסתקלת הרוח רעה מהם. לדעת רש"י זהו גם כוונת התלמוד במסכת ברכות כי אין לגעת קודם נטילה בנקבי הגוף:

הוא היה אומר (רש"י: רבי מונא) יד לעין (רש"י: שחרית קודם שיטול ידיו), תיקצץ יד לחוטם תיקצץ (רש"י: נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן) יד לפה תיקצץ יד לאוזן תיקצץ יד לחסודה תיקצץ יד לאמה תיקצץ ליד לפי טבעת תיקצץ יד לגיגית תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס.

בראשונים כתבו טעמים נוספים לתקנה זו:

  • לדעת הרא"ש הואיל והידיים 'עסקניות הן' קרוב לוודאי שבמשך השינה הן נדעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן קודם התפילה, תיקנו חז"ל ליטול אותם ולברך על כך[5].
  • לדעת הרשב"א סיבת התקנה היא משום שבבוקר נעשים כברייה חדשה, ויש להתקדש ככהן המתקדש לפני עבודתו מהכיור[6].

נטילה קודם התפילה[דרושים מקורות][עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הנוהג של רחיצת ידי הכהנים לפני עבודת הקודש, שהתגלגלה לנטילת ידיים לפני העלייה לדוכן לברך את הקהל, הוא מהשימוש בכיור במשכן ובמקדש, שבו רחצו הכהנים את ידיהם לפני עבודת הקודש:

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַ-ה'.

מקור נוסף למצווה לרחוץ ידיים לפני התפילה (ובמקרה זה, לאו דווקא הכהנים) הוא במטאפורה של "נקיון כפיים"[דרוש מקור]: היות שידיים שעשו מעשה רע הן לכאורה, על פי המטאפורה התנ"כית הקדומה מלאות דם,[7] ומכיוון שתפילה לאלוהים כוללת נשיאת כפיים כלפי השמיים, כמובא בתנ"ך[8] על שלמה שפרש את כפיו בתפילה לאלוהים. הרי שתפילות הנישאות מידיים שאינן טהורות אינן מתקבלות.[9]

אי נטילת ידיים יכולה לגרום לשכחה.

נטילה קודם האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא בחולין[10] מייחסת את הצורך בנטילה קודם סעודת חול לדין "סרך תרומה" - כיוון שכהנים מחויבים בטהרת ידיים (שדינן כטמאות בדרגת שני לטומאה מגזירת חכמים על טומאת ידיים) לאכילת תרומה, יש לפני אכילת חולין ליטול ידיים גם כן, כדי לא ליצור חילוק מבלבל. כך כותב רש"י במקום:

נט"י לחולין מפני סרך תרומה - הוצרכה, שהידים שניות, ופוסלות את התרומה. אבל חולין - לא מהני בהו שני, ומפני סרך תרומה, שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין:

טעם נוסף לתקנת חכמים על נטילת ידיים לסעודה הנזכר בגמרא[11] הוא מפני שהידיים עסקניות ועלולות להתלכלך. התקנה נתקנה גם עבור מי שידיו נקיות, שצריך ליטול את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרם ולקדשם לקראת הסעודה.[12]

יש הטוענים כי מקור הפרקטיקה של נטילת הידיים לפני הסעודה הוא בכללי הנימוס של הסעודה על פי סגנונה של התרבות ההלניסטית[13]: נטילת ידיים לפני האוכל, כחלק מההגיינה, הפרדת הטעמים והטהרה שלפני ניסוך היין לאלים שהיה נהוג לפני הארוחה.

מקור בתוספתא[14] שיכול לתמוך בטענה זו, מתאר את סדר הסעודה בסגנון הכביכול-הלניסטי, ומתאר 'נתינה לידיים' (והיפוכה מן הצד המקבל, 'נטילה לידיים') לפני הברכה על היין ופעם נוספת לפני הסעודה.[דרוש מקור]

השתלשלות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדה לנטילת ידיים ברחבת הכותל. על הברזים תלויות נטלות לשימוש המבקרים.

בדיני הטומאה והטהרה שנקבעו בתורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת, כלומר, אם איבר אחד נטמא, כל הגוף טמא וכך גם הטהרה צריכה להיות על כל הגוף. כתוספת לדין זה, הוסיפו חכמים גזירת טומאת ידיים. לפיה גם כאשר אנו יודעים שגוף של אדם נחשב טהור מבחינה הלכתית, גזרו חכמים שידיו יחשבו תמיד שניות לטומאה, דהיינו כאילו נגעו בדבר טמא.

שלבי התקנה:

  1. בתקופת בית המקדש הראשון - תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קורבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן חייב ליטול את ידיו.
  2. בתקופת בית המקדש השני - תקנו בית שמאי ובית הלל טומאה גם לנגיעה בתרומה.
  3. סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים.

הנטילה עצמה היא משום "סרך תרומה"; כלומר, כדי להרגיל את הכהנים שאוכלים תרומה ליטול את ידיהם (כנזכר לעיל). הסיבה לגזירת הטומאה היא ש"ידיים עסקניות הן", מתעסקות ביום יום בכל ענייני החומר, והן מתלכלכות יותר משאר הגוף ועלולות בלא משים לגעת בדברים מלוכלכים. רבי אלעזר בן ערך אף מצא לכך אסמכתא מן התורה.[10] נטילה זו נוהגת רק לפני אכילת לחם.

על פי התורה, אמנם, טיהור כל הגוף מתבצע באמצעות טבילה, אך במקרה זה הידיים בלבד נחשבות טמאות והטהרה היא באמצעות שטיפתן או טבילתן.

ראשית המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי התקבעות המנהג, הייתה נטילת הידיים לפני הסעודה אחד מהפולמוסים המרכזיים בין הנוצרים הראשונים לבין היהודים. המקום היחיד שבו ישו מבקר ומלעיג על דברי חכמים בבשורה על-פי מתי (הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ט"ו, פסוקים 1–20), הוא בנוגע לנטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש), ואליעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף נענש בעונש חמור ביותר ונודה.[15]

זמני הנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטלה מנחושת מן המאה ה-19

גם כיום, אף על פי שלא ממלאים את כל דיני הטומאה והטהרה, לפי ההלכה יש ליטול ידיים בכמה סיטואציות:

חלק מהמקרים הנ"ל תלויים במחלוקת הפוסקים אם אכן חייבים בנטילה ידיים באותן הסיטואציות, וברוב הקהילות נוהגים שלא לברך על נטילות אלו, חוץ מלפני אכילת פת וכשניעור בבוקר (ויש נוהגים לברך על הנטילה לפני תפילת שחרית במקום על הנטילה מיד כשקם בבוקר).

מקרים נוספים שבהם יש ליטול ידיים משום נקיות:[21][22]

  • לאחר נגיעה במקום מוצנע בגוף או נגיעה בנעליים.[23]
  • לאחר תספורת או גילוח
  • לאחר גזיזת ציפורנים
  • לאחר כניסה לבית קברות, או לאחר השתתפות בלוויה.
  • לאחר עשיית צרכים

דיני הנטילה קודם סעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על כל כף היד ולרוב הדעות על כל יד בנפרד. הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד (מעיקר הדין) לבין שלוש שטיפות.

לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.

נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם“.

ככלל יש לברך על המצוות באופן ש'עובר לעשייתן' (קודם לעשייתן). למרות זאת, זמן ברכת נטילת ידיים שנוי במחלוקת: התוספות כתבו שנוהגים לברך אחר הנטילה, ונתנו לכך 2 הסברים: 1. לפעמים הידיים מלוכלכות באופן שלא ראוי לברך, ולפיכך הזמן המתאים לברכה הוא לאחר הנטילה. 2. גם ניגוב הידיים לאחר הנטילה הוא חלק מהמצווה, ולכן הברכה לפני הניגוב עדיין מקיימת את הכלל של 'עובר לעשייתן'. הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שגם את ברכת נטילת ידיים יש לברך לפני עשיית המצווה.[24]

השולחן ערוך מציע להשתמש בפתרון שנהגו בו רבותיו של רבנו ירוחם: לשפשף ידיו במים כדי שיהיו נקיות ואז לברך וליטול ידיו עם מים נוספים, כך שיברך כשידיו נקיות ולפני קיום עיקר המצווה. רבי משה איסרליש כתב שניתן לנהוג כפי שכתבו התוספות, ולקיים את הכלל 'עובר לעשייתן' בכך שמברך לפני הניגוב, וכך המנהג הרווח.[25]

נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר, ואילו לדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, כגון לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. מחלוקת זו נעוצה בפרשנות שונה לדברי התלמוד "תכף לנטילה ברכה"[26] שלדעת הרמב"ם מדובר על נטילת מים אחרונים דווקא, ולכן בנטילת מים ראשונים אפשר להפסיק, ולדעת הרא"ש מדובר גם על מים ראשונים.

למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה,[27] אך, מנהג רבים מיהודי תימן לדבר כדעת הרמב"ם.[28]

ההולך ממקום הסעודה לשעה או שהלך לישון יותר מחצי שעה צריך לחזור וליטול את ידיו.

נטילה לאחר עשיית צרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לאדם הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכים וברצונו ליטול ידיים גם לשם אכילת פת, נחלקו הדעות בקביעת סדר הנטילה. על אדם כזה לברך שתי ברכות במקביל: ברכת אשר יצר וברכת "על נטילת ידיים".

דעה ראשונה אומרת שעליו לשטוף את ידיו (שטיפה כשרה ל"אשר יצר" אך אינה כשרה לנטילת ידיים לסעודה) לברך "אשר יצר", ליטול ידיים שנית, לברך "על נטילת ידיים", לברך "המוציא" ולאכול מן הפת.[29]

דעה שנייה אומרת שעליו ליטול ידיים פעם אחת, לברך לפני הניגוב "על נטילת ידיים", לאחר הניגוב יברך "אשר יצר", יברך "המוציא" ויאכל מהפת (ערוך השולחן, קסה, ב) - בדרך זו הורו פוסקים רבים לנהוג באדם שהתפנה ל"גדולים" באמצע הסעודה ורוצה לחזור ולאכול מעל כביצה לחם.

נטילת ידיים קודם התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת החיוב לטרוח בהשגת המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חיוב ליטול ידיים לפני תפילה.[30] לדעת הרי"ף והרמב"ם יש לטרוח ולהשיג מים כאשר המים נמצאים עד מרחק מיל לכיוון שאינו עתיד לצעוד אליו, ועד שיעור פרסה לכיוון שדעתו לצעוד אליו. לדעת הריא"ז יש לחזר אחרי המים גם אם על ידי כך יתאחר ויפסיד את זמן התפילה.[31] במידה והמים רחוקים יותר ינקה ידיו בלא מים בכל דרך אפשרית.[32] לעומתם, התוספות והרא"ש סוברים שאין חובה לחזר אחרי מים דווקא לשם הנטילה שלפני התפילה, ואם המים אינם מצויים ינקה את ידיו בכל דבר שמנקה.[33] השולחן ערוך הכריע שיש לחזר אחרי המים, אך רק אין חשש שיפסיד את זמן התפילה.[34]

ברכה על נטילת ידיים לפני תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידיים" הן כשנוטל את ידיו לפני קריאת שמע והן כשנוטל לפני תפילת העמידה, והדבר נכון גם לגבי תפילת מנחה ותפילת ערבית.[35] לדעת הרא"ש יש לברך ברכה זו לפני שנוטל ידיו לתפילות שחרית מנחה וערבית. כאשר מנקה ידיו בכל מידי דמנקי עליו, לדעת הרא"ש, לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נקיות ידיים".[36] לעומת זאת, לדעת הרשב"א אין מברכים "על נטילת ידיים" אלא לפני אכילה ולפני תפילת שחרית בלבד, וזאת לא מהטעם של נקיות לפני התפילה, אלא משום ש"בשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך",[37] וכמו שבא להם ז"ל במדרש, וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו".[38] השולחן ערוך מכריע שיש ליטול בברכה רק לפני תפילת שחרית, ואילו לפני מנחה וערבית יטול ידיו במים ללא ברכה.[39] כשמנקה ידיו לפני תפילת שחרית בכל מידי דמנקה יברך "על נקיות ידיים", כדעת הרא"ש.[40] לפי האמור בספר מעשה רב[41] מנהג הגר"א היה לברך על הנטילה לפני כל תפילה.

דיני הנטלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטלה בשירותים ציבוריים בירושלים
נטלה מהודרת מכסף

ישנן הלכות מסוימות הנוגעות לכלי שבו נוטלים ידיים:

  1. צורה: אסור שיהיה בו סדק או נקב, ועליו לעמוד יציב בכוחות עצמו[42]
  2. קיבולת: על הכלי להכיל לפחות שיעור של רביעית הלוג.

וכן ישנן הלכות הנוגעות למים שבכלי:

  1. על המים להיות כמראם הטבעי.
  2. אין ליטול במים שנעשתה בהם מלאכה (כגון מים ששטפו בהם כלים או שהניחו בהם בקבוק חם לצננו וכדומה).

לרוב, הנטלה היא מעין כוס גדולה בעלת שתי ידיות. עם השנים התפתחה והפכה הנטלה לאחד מתשמישי מצווה בכל בית יהודי-דתי, עשויה בצורה דקורטיבית מחומרים וקישוטים שונים ואף מכסף וזהב.

בבית הכנסת האיטלקי בירושלים, המשמש גם מוזיאון ליהדות איטליה, יש נטלת כסף מהמאה ה-14 המשמשת לנטילת ידי הכוהנים כיום. ככל הידוע, זוהי הנטלה (כלי נטילת הידיים) היהודית הידועה העתיקה ביותר בעולם.

נטלה כסמל על קברי לויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לציין את קברותיהם של לויים בסמל של נטלה, בגלל זכותו של הלוי ליטול לידיים של הכהנים לפני ברכת כהנים.

נטילת ידיים והמגפה השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך גרץ שיער בעקבות מאמרים היסטוריים שונים, שהסיבה למיעוט היחסי של פגיעת המגפה השחורה באוכלוסייה היהודית, הייתה בעקבות המנהג היהודי של נטילת ידיים לפני ואחרי ארוחה, לאחר היציאה לשירותים ולאחר נגיעה במתים או סביבתם, יציאה מבתי קברות, או נגיעה בבעלי חיים.[43] עם זאת, כיום מקובל במחקר כי אחוז היהודים שמתו במגפה לא היה נמוך מאחוז הגויים (ביחס לגודל הקהילה) והטענות בדבר מיעוט המתים היהודים היו חלק מעלילת שווא אנטישמית שהאשימה את היהודים בהפצת המגפה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חובת נטילת ידיים; נטילת ידיים; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, חולין, כרך ו, מערכות ס-סא, עמ' צח-קכה.
  • יאיר פורסטנברג, טהרה וקהילה בעת העתיקה: מסורות ההלכה בין יהדות בית שני למשנה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2016, פרק 2 "נטילת ידיים ושורשי ההקפדה על אכילה בטהרה".
ספרות הלכתית עדכנית
  • אברהם יהושע העשיל טברסקי, לרעות בגנים על הלכות נטילת ידיים לסעודה, ברוקלין 2016
  • משה מרדכי קארפ, הלכות יום ביום: הלכות ברכות; דיני נטילת ידיים וסעודה, ירושלים 2016
  • מיכאל פרץ, אוצר פסק נטילת ידיים: אוצר פסקים, בירורים וחקירות בהלכות נטילת ידיים, ירושלים תשס"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברכות ה, ו וכן ברכות ה, כו-כז. בדומה מוזכר במשנה ברכות ח, ד: 'נוטלים לידים', וכן במשנה ידים ב, א: 'נטל לידו אחת'.
  2. ^ ההבדל בין הנותן לנוטל עולה בפירוש בתוספתא ברכות ד, ח: עלו והסבו ונתנו להם לידים אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ז, עמוד א' "אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא". רש"י פירש בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ח, עמוד א' נטלא -כלי ששואבין בו יין מן הכובא (קנקנן).
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ח, עמוד ב'
  5. ^ פירוש הרא"ש על מסכת ברכות פרק תשיעי.
  6. ^ שו"ת הרשב"א חלק א סימן קצא.
  7. ^ ספר בראשית, פרק כ', פסוק ה': "...ובנקיון כפי עשיתי זאת".
  8. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוקים י"בי"ג.
  9. ^ ספר ישעיהו, פרק א', פסוק ט"ו.
  10. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו, עמוד א'
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג, עמוד ב'.
  12. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף א'.
  13. ^ Robin Nadeau, Les manières de table dans le monde gréco-romain, Rennes, 2010, Chap. III, Partie 3.
  14. ^ ברכות פרק ד', ח' (מהדורת ליברמן)
  15. ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ה', משנה ו'.
  16. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה א'
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ג'
  18. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד', סעיף א', הרמב"ם סבור שאין צורך ליטול ידיים ביקיצה אלא רק לפני תפילת שחרית
  19. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ב'
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ט"ו, הלכה ה'
  21. ^ שו"ת הרשב"א חלק ז' סימן תקל"ה
  22. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד', סעיף י"ח
  23. ^ לגבי נטילה אחר נגיעה בגרביים, ראה בשו"ת יביע אומר חלק ה' סימן א' אות ד'.
  24. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן קנ"ח.
  25. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף י"א.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ב, עמוד א'
  27. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ו, סעיף א'
  28. ^ הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר חלק א' סימן כ"ח אות ב'
  29. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ה, סעיף א'
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד א'.
  31. ^ מובא בשלטי הגיבורים לברכות פרק שני דף ח עמוד ב בדפי הרי"ף אות ב.
  32. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד', הלכה ב', ושם בהלכה ג.
  33. ^ תוספות, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד א', ד"ה אמאן. רא"ש ברכות פרק שני סימן י"א.
  34. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ"ב, סעיף ד'.
  35. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה ב'.
  36. ^ רא"ש למסכת ברכות פרק תשיעי סימן כ"ג.
  37. ^ מגילת איכה, פרק ג', פסוק כ"ג.
  38. ^ שו"ת הרשב"א חלק א סימן קצא.
  39. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רל"ג, סעיף ב'.
  40. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד', סעיף כ"ב, וראו שם במגן אברהם סעיף קטן כה שהקשה על כך, שאם ההלכה כרשב"א אין לברך כשמנקה ידיו.
  41. ^ הלכות ברכות השחר ג.
  42. ^ אלא אם כן נועד להיות בלתי יציב מלכתחילה.
  43. ^ הוא הסתמך על עדותם הרשומה של מעוני ז'נבה 1348 על פי ספרו של היסטוריון התקופה יעקב פון קניגסהופן, אשר הדגישו את עניין המים, אך דבריהם פורשו כהודאה בהרעלת מי השתייה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.