נטילת ידיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כיור נטילת ידיים בישיבת בית אל בירושלים

נטילת ידיים היא מצוות טיהור הידיים באמצעות שטיפה, על פי המקובל בהלכה היהודית. מקור הביטוי הוא בשימוש הקדום: 'נותנים לידיים' מול 'נוטלים לידיים', דהיינו - המשרתים נותנים את המים על ידיהם של אלו הנוטלים את המים. שמו המקובל של הכלי שבאמצעותו מבצעים את נטילת הידיים הוא נַטְלָה או אנטל, לדעת האבודרהם מקור הביטוי "נטילת ידיים" הוא על שמו של כלי זה המשמש לשטיפת הידיים.

דיני נטילת ידיים נידונים במשנה במסכת ידיים. אין תלמוד בבלי על מסכת ידיים והעיסוק בה מפוזר במסכתות שונות. עם זאת, עיקר הדיון בנטילת ידיים מרוכז במסכת חולין מדף ק"ה עמוד א' ועד דף ק"ז עמוד ב'.

מקור הנוהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הנוהג של רחיצת ידי הכהנים לפני עבודת הקודש, שהתגלגלה לנטילת ידיים לפני העלייה לדוכן לברך את הקהל, הוא מהשימוש בכיור במשכן ובמקדש, שבו רחצו הכהנים את ידיהם לפני עבודת הקודש:

Cquote2.svg

וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה.

Cquote3.svg
ספר שמות, פרק ל', פסוקים י"ט-כ'

מקור נוסף למצווה לרחוץ ידיים לפני התפילה (ובמקרה זה, לא דווקא מצווה של הכהנים) הוא במטאפורה של "נקיון כפיים": היות שידיים שעשו מעשה רע הן לכאורה, על פי המטאפורה התנ"כית הקדומה[1], מלאות דם, ומכיוון שתפילה לאלוהים כוללת נשיאת כפיים כלפי השמיים, כמובא בתנ"ך[2] על שלמה שפרש את כפיו בתפילה לאלוהים. הרי שתפילות הנישאות מידיים שאינן טהורות אינן מתקבלות.

מקור הפרקטיקה של נטילת הידיים לפני הסעודה הוא ככל הנראה בכללי הנימוס של הסעודה על פי סגנונה ההליניסטי[3]: נטילת ידיים לפני האוכל, כחלק מההגיינה, הפרדת הטעמים והטהרה שלפני ניסוך היין לאלים שהיה נהוג לפני הארוחה. מקור בתוספתא[4] מתאר את סדר הסעודה בסגנון ההליניסטי, ומתאר 'נתינה לידיים' (והיפוכה מן הצד המקבל, 'נטילה לידיים') לפני הברכה על היין ופעם נוספת לפני הסעודה. מחלוקת בית הלל ובית שמאי[5] באשר למיקום נטילת הידיים, לפני או אחרי שתיית היין, נדונה במסגרת כוללת של משניות העוסקות בדיני נימוסי שולחן וסדרי הסעודה המקובלים באותה העת.

השתלשלות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני הטומאה והטהרה שנקבעו בתורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת, כלומר, אם איבר אחד נטמא, כל הגוף טמא וכך גם הטהרה צריכה להיות על כל הגוף. כתוספת לדין זה, הוסיפו חכמים גזירת טומאת ידיים. לפיה גם כאשר אנו יודעים שגוף של אדם נחשב טהור מבחינה הלכתית, גזרו חכמים שידיו יחשבו תמיד שניות לטומאה, דהיינו כאילו נגעו בדבר טמא.

שלבי התקנה:

עמדה לנטילת ידיים ברחבת הכותל. על הברזים תלויות נטלות לשימוש המבקרים.
  1. בתקופת בית המקדש הראשון - תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קורבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן חייב ליטול את ידיו.
  2. בתקופת בית המקדש השני - תקנו בית שמאי ובית הלל טומאה גם לנגיעה בתרומה.
  3. סמוך למועד חורבן הבית השני הרחיבו חכמים את המצווה וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים.

שני טעמים לנטילה, הראשון משום "סרך תרומה"; כלומר, כדי להרגיל את הכהנים שאוכלים תרומה ליטול את ידיהם. הטעם שני הוא מאחר ש"ידיים עסקניות הן", ומתעסקות ביום יום בכל ענייני החומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף ועלולות בלא משים לגעת בדברים מלוכלכים. רבי אלעזר בן ערך אף מצא לכך אסמכתא מן התורה[6]. נטילה זו נוהגת רק לפני אכילת לחם.

על פי התורה, אמנם, טיהור כל הגוף מתבצע באמצעות טבילה, אך במקרה זה הידיים בלבד נחשבות טמאות והטהרה היא באמצעות שטיפתן או טבילתן. גם כיום, אף על פי שלא ממלאים את כל דיני הטומאה והטהרה, עדיין נהוג ליטול ידיים בכמה סיטואציות:

  • לפני אכילה,
  • בעת היקיצה מן השינה,
  • לאחר נגיעה במקום מוצנע בגוף,
  • לפני התפילה,
  • לפני ברכת כהנים נוהגים הכהנים ליטול ידיים.

בתחילת ימי התקבעות המנהג, הייתה נטילת הידיים לפני הסעודה אחד מהפולמוסים המרכזיים בין הנוצרים הראשונים לבין היהודים. המקום היחיד שבו ישו מבקר ומלעיג על דברי חכמים בבשורה על פי מתי (טו 1-20), הוא בנוגע לנטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש) וחכמים כמו אליעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף זכו בעונש חמור ביותר , ונודו.

דיני הנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על כל כף היד ולרוב הדעות על כל יד בנפרד. הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד לבין שלוש שטיפות.

לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.

נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם". בדרך כלל נוהגים לברך את הברכה אחרי נטילת הידיים עצמה, מכיוון שאז הידיים נקיות, דבר המהווה חריגה ביחס לכל שאר המצוות עליהן מברכים קודם לעשייתן. על מנת בכל זאת לברך לפני ביצוע המצווה, נהוג לברך לפני ניגוב הידיים, ולראות בניגוב חלק מהפעולה עליה מברכים.

נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל נושא שבעולם ולדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, למשל, לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה, אך, מנהג רבים מעולי תימן לדבר כדעת הרמב"ם.

ההולך ממקום הסעודה לשעה או שהלך לישון יותר מחצי שעה צריך לחזור וליטול את ידיו.

אשר יצר ונטילת ידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לאדם הנוטל ידיו לאחר עשיית צרכים וברצונו ליטול ידיים גם לשם אכילת פת, נחלקו הדעות בקביעת סדר הנטילה. על אדם כזה לברך שתי ברכות במקביל: ברכת אשר יצר וברכת "על נטילת ידיים".

  • דעה ראשונה אומרת שעליו לשטוף את ידיו (שטיפה כשרה ל"אשר יצר" אך אינה כשרה לנטילת ידיים לסעודה) לברך "אשר יצר", ליטול ידיים שנית, לברך "על נטילת ידיים", לברך "המוציא" ולאכול מן הפת. (שולחן ערוך, או"ח, קסה, א)
  • דעה שנייה אומרת שעליו ליטול ידיים פעם אחת, לברך לפני הניגוב "על נטילת ידיים", לאחר הניגוב יברך "אשר יצר", יברך "המוציא" ויאכל מהפת (ערוך השולחן, קסה, ב) - בדרך זו הורו פוסקים רבים לנהוג באדם שהתפנה ל"גדולים" באמצע הסעודה ורוצה לחזור ולאכול מעל כביצה לחם.

נטלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטלה בשירותים ציבוריים בירושלים
נטלה מהודרת מכסף

ישנן הלכות מסוימות הנוגעות ל"נטלה":

  1. צורה: אסור שיהיה בו סדק או נקב, עליו לעמוד יציב בכוחות עצמו[7]
  2. קיבולת: על הכלי להכיל לפחות שיעור של רביעית הלוג.

וכן הלכות הנוגעות למים שבכלי:

  1. על המים להיות שקופים כמראם הטבעי.
  2. אין ליטול במים שנעשתה בהם מלאכה (כגון מים ששטפו בהם כלים או שהניחו בהם בקבוק חם לצננו וכדומה).

לרוב, הנטלה היא מעין כוס גדולה בעלת שתי ידיות. עם השנים התפתחה והפכה הנטלה לאחד מתשמישי מצווה בכל בית יהודי-דתי, עשויה בצורה דקורטיבית מחומרים וקישוטים שונים ואף מכסף וזהב.

בבית הכנסת האיטלקי בירושלים, המשמש גם מוזיאון ליהדות איטליה, יש נטלת כסף מהמאה ה-14 המשמשת לנטילת ידי הכוהנים כיום. ככל הידוע, זוהי הנטלה (כלי נטילת הידיים) היהודית הידועה העתיקה ביותר בעולם.

נטלות כסמל על מצבות יהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לציין את קברותיהם של לויים בסמל של נטלה, בגלל זכותו של הלוי ליטול לידיים של הכהנים לפני ברכת כהנים.

נטילת ידיים והמגפה השחורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך גרץ שיער בעקבות מאמרים היסטוריים שונים, שהסיבה למיעוט היחסי של פגיעת המגפה השחורה באוכלוסייה היהודית, הייתה בעקבות המנהג היהודי של נטילת ידיים לפני ואחרי ארוחה, לאחר היציאה לשירותים ולאחר נגיעה במתים או סביבתם, יציאה מבתי קברות, או נגיעה בבעלי חיים[8]. עם זאת, כיום מקובל במחקר כי אחוז היהודים שמתו במגפה לא היה נמוך מאחוז הגויים (ביחס לגודל הקהילה) והטענות בדבר מיעוט המתים היהודים היו חלק מעלילת שווא אנטישמית שהאשימה את היהודים בהפצת המגפה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בראשית, כ', ה: "...ובנקיון כפי עשיתי זאת."
  2. ^ דברי הימים ב', ו', יב-יג
  3. ^ Robin Nadeau, Les manières de table dans le monde gréco-romain, Rennes, 2010, Chap. III, Partie 3.
  4. ^ ברכות פרק ד', ח' (מהדורת ליברמן)
  5. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ח'
  6. ^ בבלי, חולין קו, א
  7. ^ אלא אם כן נועד להיות בלתי יציב מלכתחילה
  8. ^ הוא הסתמך על עדותם הרשומה של מעוני ז'נבה 1348 על פי ספרו של היסטוריון התקופה יעקב פון קניגסהופן, אשר הדגישו את עניין המים, אך דבריהם פורשו כהודאה בהרעלת מי השתיה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.