כיכר חמרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט רחוב.svg
כיכר פריז
Parissquare
חיפה - כיכר פריז.jpg
הכיכר לאחר השיפוץ
מדינה ישראל
עיר חיפה
שכונה העיר התחתית
קרוי על שם העיר פריז
רחובות מסתעפים נתנזון, שדרות הפלי"ם, שדרות המגינים, אליהו הנביא, ח'טיב, המרוניטים
קואורדינטות 32°49′03″N 34°59′59″E / 32.8176°N 34.9997°E / 32.8176; 34.9997 קואורדינטות: 32°49′03″N 34°59′59″E / 32.8176°N 34.9997°E / 32.8176; 34.9997 
הכיכר בשנת 1934 ללא אוטובוסים. התנועה בכיכר נגד כיוון השעון מימין לשמאל, מבט לכיוון צפון מערב, האוטובוס נכנס לדרך יפו היום רחוב נתנזון. הבית משמאל נותר על כנו
כיכר חמרה מבט לכיוון צפון, פינת רחובות אליהו ונתנזון של היום
כיכר חמרה בשנת 1930 . חניית הכרכרות על פי התקנות. יש הפרדה בעזרת איי תנועה בין שטחי החניה השונים
הכיכר - מבט לכיוון דרום לכיוון ההר. הבית נותר על כנו בשדרות המגינים 1. בבית שוכנת מסעדת "אבו יוסף"
יונה יהב בטקס חנוכת הכיכר לאחר השיפוץ
תחנת הכרמלית בכיכר - מבט לכיוון דרום

כיכר חמרהערבית: ساحة الخمرة, סאחה אל-חמרה) הייתה כיכר מלבנית בעיר התחתית של חיפה שנבנתה בתקופה העות'מאנית. הכיכר התפתחה בצמוד לשער המערבי של "חיפה החדשה" שהייתה בין חומות ושימשה כמרכז הפעילות של העיר.

האזור הנקרא החל משנת 1954 "כיכר פריז", בקצה שדרות פלי"ם, שוכן בקטע המזרחי של כיכר חמרה המקורית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיכר הייתה מוקפת באזור בנייה צפוף. בצמוד לכיכר היה גן ששימש את התושבים באזור. בסמוך לכיכר נמצאו שוק, בתי קפה ובתי מלון כדוגמת מלון הרצליה. הפעילות המסחרית של העיר התחתית התרכזה ברחובות שסביב השוק ובדרך יפו ודרך אלנבי. הכיכר שימשה כמקום כינוס וחניה לכ-30 כרכרות ששימשו להסעת תושבים. הכרכרות היו עגלות דו-מושביות מוצלות ונקראו "חנטורות", ומכאן שמה העממי "סאחאת אל חנאטיר" (כיכר העגלות). מטבח הפועלים הראשון בחיפה שהוקם בשנות העשרים שכן ליד כיכר חמרה.[1] באזור שסביב הכיכר גרו משפחות נוצריות ונבנו בה מספר כנסיות ביניהן מצפון בצמוד לכיכר "כנסיית אליהו הנביא" שנבנתה בשנת 1867 על ידי הכרמליתים. מדרום ברחוב המרוניתים היוצא מהכיכר, נבנתה בשנת 1891 הכנסייה המרונית "סט. לואי". ממזרח לכיכר בתחילת רחוב פלי"ם של היום, נבנתה בשנת 1862 כנסייה יוונית-קתולית בשם "א-סיידה". בעקבות כך כונה האזור "חרת אל-כנאיס".

הכיכר שימשה כ"תחנת אוטובוס" עבור תושבי המושבה הגרמנית הסמוכה. נלי שומכר, בתו של גוטליב שומכר, מספרת בספרה "גשם משמים בהירים" שלאחר שהמשפחה הייתה מסיימת את קניותיה בשוק, הם היו מתיישבים באחת החנטורות שהמתינו בכיכר ותמורת פרוטות נסעו לביתם.

בשנת 1921 בעקבות ביקורו של וינסטון צ'רצ'יל בארץ, נערכו הפגנות של ערבים בכיכר נגד מדיניותו הפרו ציונית בעיניהם, שפוזרו בכוח על ידי המשטרה.[2]

לאחר כיבוש המנדט הבריטי גדל הצורך בתעבורה ולכיכר נכנסו גם כלי רכב ממונעים שנקראו "טקסי". כלי רכב אלה חנו גם הם בכיכר חמרה. בעקבות הצפיפות הרבה אסרו השלטונות על כניסת כל סוגי כלי תעבורה לרחוב השוק בקטע שבין כיכר חמרה ורחבת המסגד. תקנה זו הגבירה את הצפיפות ברחובות האחרים שחלקם הפכו לחד סטריים. בסופו של דבר החליטה העירייה בשנת 1926 לסלק את הגן והקיוסק הצמודים לכיכר כדי להקל על העומס. החלטה זו בוצעה בשנת 1929.

בשנת 1927 הסתיימה בנייתו של מרכז מסחרי גדול בשטח שהשתרע מרחוב יפו לכיוון הים מול הכיכר, שנקרא לאחר מכן, "המרכז המסחרי הישן".[3]

חמישה רחובות עיקריים הובילו לכיכר והם שימשו את התנועה הציבורית שהלכה וגדלה בעקבות התפתחות העיר. בצפון מערב הכיכר יצאה דרך יפו, מדרום לה דרך אלנבי שיצאה מהפינה הדרומית מערבית של הכיכר. מהצלע הדרומית של הכיכר יצאו שני רחובות לכיוון דרום (במעלה ההר) שהובילו לרחוב סטנטון (היום שיבת ציון): רחוב המרוניטים ממערב, וממזרחו רחוב חמרה (היום רחוב ח'טיב) שיצא מהפינה הדרומית מערבית של הכיכר. מהפינה הצפונית מזרחית של הכיכר יצא רחוב השוק (היום רחוב נתנזון) לכיוון מזרח שהוביל לרחבת השוק ולמסגד המרכזי "אל-ג'רינה".

בשנת 1930 התייקרו מחירי הבנזין, התייקרות שהביאה לשביתת תחבורה כללית ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית לענייני תחבורה. הוועדה טיפלה גם בעיר חיפה ובסדרי החניה בכיכר חמרה. רחבת הכיכר חולקה לאזורים על פי ייעוד: אזור לחניית כרכרות סוסים, אזור לאומניבוסים (כלי תחבורה להובלת 7 נוסעים ויותר), קווים עירוניים ובינעירוניים ואזור למוניות. כל אזור הופרד ממשנהו באיי תנועה.

הגידול במספר התושבים בשכונות היהודיות הביא לגידול בדרישה לתחבורה הציבורית, מספר האומניבוסים גדל ובעקבותיו העומס על הכיכר. שוטרים שהוצבו בכיכר אכפו את זמן העמידה בתור של כלי התחבורה ושלחו כלי רכב לסיבובי סרק עד שיתפנה להם מקום בכיכר. בעקבות העומס הוחלט באוגוסט 1934 לבטל את חניית האוטובוסים בכיכר והכיכר הפכה לתחנת הורדה והעלאה של נוסעים בלבד. בכיכר נשארו רק המוניות, הכרכרות ומקומות חניה לכלי רכב של העובדים באזור. בשנת 1935 עברו חלק מהכרכרות והמוניות לחנות ברחוב המלכים (דרך העצמאות של היום), רוב קווי האוטובוסים הבינעירוניים עברו לכיכר פלומר (ליד תחנת רכבת מרכז), קווי האוטובוסים לנצרת עברו לשדרות המגינים מול רח' ח'טיב. כיכר חמרה, שהייתה עמוסה מאוד בשנים קודמות, נותרה כמקום חניה למכוניות פרטיות ולמוניות, מצב זה לא השתנה עד שנת 1948.

בזמן מלחמת העצמאות שימשה הכיכר כמוקד להתכנסות של תושבים ערבים והתקפות על יהודים. מהכיכר ירו צלפים ערבים לרחוב אלנבי.[4][5] ובכיכר נזרקו רימונים ופצצות.[6][7] קיר מגן שנבנה בקצה דרך יפו והכיכר שמטרתו הייתה להפריד בין השוק ובין בתי היהודים הוסר על ידי הבריטים[8] בקרב על חיפה ביום 22 באפריל 1948 הגיעו הלוחמים אל הכיכר בשעה 9 בבוקר. הכיכר הייתה ריקה וכל החנויות היו סגורות.[9]

לאחר מלחמת העצמאות חל שינוי גדול באזור הכיכר. בשנת 1949 התקבלה החלטת ממשלה על תוכנית שקמונה, שבמסגרתה נהרס חלק מן העיר התחתית. כל האזור ממזרח לכיכר "הקסבה" נהרס כליל, רחוב השוק וסביבתו נעלמו. כל מקומות החניה שהיו בכיכר נעלמו, נסלל כביש (קצה שדרות המגינים) שעבר בשטח הכיכר וחיבר את רחבת אלנבי עם אזור "ג'מעת אל איסתקלאל" (שדרות פלי"ם של היום). מהכיכר המקורית הגדולה נותר רק שטח קטן.

כיכר פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1954 החליטה עיריית חיפה להקים את הכרמלית. הרכבת הוקמה על ידי חברה צרפתית. ייתרת השטח המקורי של כיכר חמרה נבחר להיות נקודת המוצא של הרכבת בעיר התחתית. בתקופה זו הייתה מערכת היחסים בין ישראל וצרפת מאוד ידידותית, ולכבודם הוחלט לשנות את שם הכיכר ל"כיכר פריז".

בשנת 2011, שופץ אזור הכיכר במסגרת תוכנית השיקום הכוללת של עיריית חיפה בעיר התחתית. הכיכר תוכננה על ידי חברה צרפתית. ביום 28 בנובמבר 2011, התקיים טקס חנוכת הכיכר המשופצת בנוכחות ראש עיריית חיפה יונה יהב, ראש עיריית פריז ברטראן דלנואה שגריר צרפת בישראל, ראשי העדות בחיפה ונוספים. עיריית פריז תרמה לכיכר ריהוט וגופי תאורה בסגנון פריזאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ככר חמרה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים אהרונוביץ, הדר הכרמל, מסכת עמל ויצירה של דור מיסדים ובונים, הוצאת ועד הדר הכרמל, 1958, עמ' 28, אלי נחמיאס, מטבח הפועלים כעוגן הצלה לפועלי חיפה, חיפה - בטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 4, נובמבר 2006, עמ' 25
  2. ^ יצחק קליין, הקהילה הערבית בחיפה בתקופת המנדט, בתוך: חיפה בהתפתחותה 1918-1948, עידן 12, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989, עמ' 121
  3. ^ גילברט הרברט וסילבינה סוסנובסקי, התפתחותה של חיפה 1948-1918 - תכנון וארכיטקטורה, בתוך: חיפה בהתפתחותה 1918-1948, עידן 12, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1989, עמ' 51
  4. ^ התקפות זעם של כנופיות על יהודים ובריטים, דבר, 19 במרץ 1948
  5. ^ מאורעות חיפה, דבר, 24 במרץ 1948
  6. ^ יום התקפות בחיפה - ההגנה עוקרת את המתקיפים מעמדותיהם, דבר, 11 בדצמבר 1947
  7. ^ חודשו התקפות הפורעים בחיפה, דבר, 11 בפברואר 1948
  8. ^ שותפות ערבית בריטית לפרעות ביהודי חיפה, דבר, 18 באפריל 1948
  9. ^ יוסףאיך נכבשה חיפה, דבר, 9 במאי 1948