כלב כנעני

כלב כנעני
	כלב כנעני אשר חי לצד הבדואים במדבר
ארץ מוצא	ישראל
שימושים	לוויה ושמירה
קבוצה	שפיץ וטיפוסים פרימיטיביים
תכונות
משקל	18–25 ק"ג
גובה כתפיים	50–60 ס"מ
גובה	50 ס״מ
תוחלת חיים	16–18 שנים
אופי	נאמן, חשדן, קנאי לסביבתו
אילוף	הסתגלות גבוהה
תיאור	בינוני, שרירי, זריז, אוזניים זקופות, זנב זקוף, פרווה עבה וקשה בצבעים חום מוזהב, אדמדם, לבן או שחור

כֶּלֶב כְּנַעֲנִי, המוכר גם בשמות "זאב כנעני", "רועה ארץ ישראלי" ו"רועה כנעני", הוא הכלב הגזעי היחיד שמוצאו בארץ ישראל. הגזע הכנעני משתייך לתת-המשפחה כלבי שפיץ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היה הגזע הכנעני נפוץ מאוד בכל אזור ארץ ישראל, מסיני עד סוריה. הוא מוכר עוד מימי התנ"ך ומופיע בציורי קיר באתרים ארכאולוגיים בני אלפי שנים. בתקופה העתיקה חיו כלבים אלה ככלבי להקה פראיים. במהלך השנים התרחש חיבור בינם לבין נוודי האזור, הבדואים, והכלבים שימשו ככלבי עבודה וככלבי שמירה.

מי שהביאה בעת החדשה להיכרות עם הגזע הייתה פרופ' רודולפינה מנצל, שהגיעה לארץ ישראל מאוסטריה בשנת 1934 והקימה ארגון של כלבי שירות לטובת "ההגנה". פרופ' מנצל מצאה כי הכלבים שמוצאם באזור זה הם המתאימים ביותר לשמש ככלבי עבודה משום יכולתם להסתגל לתנאי הסביבה הקשים ולתנאי אקלים קיצוניים, ומשום היותם קלים לאילוף ובעלי תכונות של נאמנות ונכונות לעבודה.

כיום כלבים אלו נמצאים בשימוש נרחב אצל הבדואים, לטובת שמירה על עדרי כבשים ומרעה.

אופי והתנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבן למשפחת כלבי השפיץ, הכנעני הוא כלב נאמן ביותר למשפחתו, אולם מעט מרוחק. נטייתו לחפור בורות מעידה על חיי הבר, בהם נהג דרך קבע לחפור בורות כדי להטמין בהם מזון לעת חירום. עקב אופיו הפראי, הכנעני ניחן באינטליגנציה וביכולת הישרדות גבוהה מאוד. הכנעני הוא כלב טריטוריאלי ביותר ושומר בקנאות על סביבתו, לכן הוא כלב שמירה מעולה. הוא כלב חשדן ולרוב לא ייתן לאף אדם לגעת בו למעט בעליו. אם פולש לשטחו כלב זר, הוא עלול לתקוף במטרה להרוג.

בטבע הכנענים חיים בלהקות. בדומה לזאבים, הלהקות נשלטות על ידי זכר אחד ונקבה אחת ושאר חברי הלהקה מדורגים במדרג חברתי. קיימות להקות של כלבים כנעניים פראיים שחיות בטבע. בישראל ישנם כלבים פראיים בצפון בצבעי שחור ושחור לבן וככל שמדרימים הופכים הצבעים בהירים יותר ויותר.

הכנעני רואה במשפחה של בני האדם את הלהקה שלו ולכן יכול לקרות מצב שבו הוא ינסה לתפוס את ה"מנהיגות" על להקה זו וינהג בתוקפנות. על-מנת למנוע מצב זה יש לאלף את הכנעני מגיל צעיר. הכנעני לא יתקוף אדם, אלא אם כן יראה צורך לעשות זאת על-מנת להגן על הטריטוריה שלו, על זכויותיו ועל מעמדו בלהקה. במקרים רבים, הוא נוטה לגונן באופן מוגזם על הילדים במשפחה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנעני הוא כלב בינוני. שרירי, זריז וחזק ביחס לגודלו. כמו רוב כלבי השפיץ, אוזניו זקופות וזנבו נישא גבוה ומגולגל מעל הגב. פרוותו עבה וקשה והיא מגנה עליו מפגעי מזג האוויר. צבעה אדמדם, לבן, שחור, מנוקד או גוונים של חול. צבעי המדבר - חול, זהב, אדום וקרם - טיפוסיים לגזע זה.

ידועים שני טיפוסים של כנענים: 'טיפוס הקולי', בעל המבנה הריבועי; ו'טיפוס הדינגו', שאינו כלול עוד בתקן הגזע, גופו מאורך יותר, צווארו קצר יותר, אוזניו נפולות או מקופלות למחצה, ראשו מסיבי וכבד יותר.

גובהו הממוצע של הכנעני נע בין 50 ל-60 ס"מ, ומשקלו הממוצע בין 18 ל-25 ק"ג.

תוחלת החיים של הכנעני ארוכה יחסית – בין 16 ל-18 שנה, והוא אף יכול להגיע לגיל 20.

הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגזע הוכר על ידי ההתאחדות הישראלית לכלבנות בשנת 1963, על-פי המפרט הקביל הראשון אשר נכתב אודותיו על ידי פרופ' מנצל בשנת 1953‏^[1]. מאז נחשב הכלב הכנעני לגזע הלאומי של ישראל, ובשנת 1966 הוא הוכר גם על ידי הפדרציה הבין-לאומית לכלבנות.