כתוביות פתיחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתוביות פתיחה הן כתוביות בתחילתו של סרט קולנוע, סרט טלוויזיה או פרק בסדרת טלוויזיה, המציגות את שם הסרט ואת יוצריו העיקריים: המפיק, הבמאי והשחקנים הראשיים. הכתוביות מוצגות על רקע ויזואלי מתאים, כגון אנימציה, ובליווי נעימת נושא. בדרך כלל מוצגות כתוביות הפתיחה ממש בתחילת הסרט, אך לעיתים הן מוצגות לאחר קטע קצר של הסרט עצמו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוביות הפתיחה של הסרט "הקץ לנשק" משנת 1932

מאז המצאת הראינוע נעשה שימוש בכרטיסי כותרת פשוטים כדי להתחיל ולסיים סרט אילם, על מנת לזהות הן את הסרט והן את חברת ההפקה המעורבת, ולשמש כאות לצופים שהסרט התחיל ואז הסתיים. בקולנוע האילם, כרטיסי כותרת או כותרות ביניים שימשו לאורך כל הדרך כדי להעביר דיאלוג ועלילה, ובחלק מהסרטים הקצרים המוקדמים הללו רואים את הדוגמאות הראשונות לרצפי כותרות עצמם, שהם ממש סדרה של כרטיסי כותרת המוצגים בהתחלה של סרט. עם הגעת הסאונד, הרצף היה מלווה בדרך כלל בפרלוד או פתיחה מוזיקלית.

בהדרגה רצפי הכותרות התפתחו והפכו לקטעי סרט משוכללים יותר. הופעת הטלוויזיה הייתה רגע מרכזי בעיצוב כותרים מכיוון שהיא אילצה את אולפני הקולנוע הגדולים להשקיע בהפיכת הקולנוע לאטרקטיבי יותר כדי לזכות בקהל הולך ופוחת. חלק מהאיכות החדשה של הקולנוע היו פתיח תזמורתי לפני פתיחת הווילונות וקטעי כותרת ארוכים - כולם נועדו להעביר תחושת טקסיות בתקווה שהטלוויזיה לא תוכל להתחרות בכך. ככל שקטעי הכותרות של הקולנוע הפכו ארוכים יותר ומורכבים יותר, מעורבותם של מעצבים גרפיים בולטים הפכה נפוצה יותר. רצף הכותרת של סרטו של אלפרד היצ'קוק "מזימות בינלאומיות" מוזכר בדרך כלל כראשון שמציג שימוש מורחב בטיפוגרפיה קינטית.[1] חידוש זה השפיע על נטיית הטלוויזיה של שנות ה-60 לעיצוב כותרים, וכתוצאה מכך נוצרו רצפי פתיחה חזקים עם גרפיקה לתוכניות טלוויזיה רבות. מאז, המדיומים של הקולנוע והטלוויזיה עסקו בסוג של התנהגות דחיפה ומשיכה, מעוררים השראה ומדרבנים זה את זה לכיוונים שונים.

היו עוד נקודות מפנה כאלה בהיסטוריה של עיצוב הכותרות. הכנסת הטכנולוגיות הדיגיטליות בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 לקולנוע ולטלוויזיה שינתה את שני הענפים, ובהתאם לכך נרשמה בשנות ה-90 פריחה מחודשת בעיצוב הכותרים. למרבה האירוניה, רצף מפתח בהתעוררות המחודשת הזו היה הכותרת הראשית לסרט "שבעה חטאים" של דייוויד פינצ'ר, שעוצב על ידי קייל קופר (אנ'), שנוצר בעיקר באמצעים אנלוגיים.[2] זמן קצר לאחר מכן, הטלוויזיה הלכה בעקבותיו ורשתות כמו HBO החלו לפתח חוויות קולנועיות יותר לטלוויזיה, כולל קטעי כותרות משוכללים ונחשבים יותר. לדוגמה, כאשר הסדרה "הסופרנוס" שודרה לראשונה ב-1999, זו הייתה רק דרמת הטלוויזיה השנייה בת השעה ש-HBO הפיקה אי פעם. רצף הכותרת שלה "עזר להעניק לתוכנית אמינות ומכובדות השמורים בדרך כלל לקולנוע, והעניק לה דריסת רגל חזקה יותר במוחו ובזיכרון של הקהל."[3]

החל מתחילת המאה ה-21 ניתן למצוא כתוביות פתיחה במגוון מדיה בנוסף לקולנוע וטלוויזיה, כולל משחקי וידאו ווידאו קליפים.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה סרטים השתמשו בקטעי כתוביות פתיחה יוצאי דופן ומשוכללים למדי מאז סוף העשור השני של המאה ה-20. בארצות הברית מנהג זה הפך נפוץ יותר בשנות ה-30 של המאה ה-20.[4] בסרט "Show Boat" משנת 1936, דמויות חתוכות על פטיפון מסתובב נשאו כרזות מעליהן שהציגו את כתוביות הפתיחה. רצף הפתיחה הזה עוצב על ידי ג'ון הארקרידר, שיצר את התלבושות להפקה המקורית של המחזמר בברודווי משנת 1927.

בכמה סרטים הופיעו כתוביות הפתיחה על רקע של עננים (לעתים נעים). אלה כוללים את "הקוסם מארץ עוץ" (1939), "עוד תעלה תזרח השמש" (1946), "אוליבר טוויסט (1948) בבימויו של דייוויד לין, ו-King of Kings. מ-1961.

בשנת 1947, בסרט בטכניקולור "סינבד המלח", האותיות של כתוביות הפתיחה כאילו נוצרות ממים צבעוניים שזורמים לתוך מזרקה.

כותרות וקרדיטים של סרטים מופיעים בדרך כלל בצורה כתובה, אך מדי פעם הם נאמרים במקום זאת. הדוגמה הראשונה לכך בקולנוע האמריקאי הייתה בסרט The Terror מ-1928. יש גם כמה מקרים שבהם כותרות וקרדיטים מוצגים בשירה, כולל מחזות הזמר Sweet Rosie O'Grady‏ (1943) ו-Meet Me After the Show‏ (1951).[5]

מאז סוף שנות ה-50, קטעי כתוביות הפתיחה היו חלון ראווה לעיצוב ואיור עכשוויים. קטעי הכותרת של סול בס (אנ') ומוריס בינדר (אנ') הם בין הדוגמאות הטובות ביותר לכך. הם גם היוו השראה לחקיינים רבים בקולנוע ובטלוויזיה.

בסרט בן חור מ-1959, כתוביות הפתיחה נקבעו על רקע "בריאת האדם" בתקרת הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. ככל שהקרדיטים התקדמו, המצלמה התקרבה לאט אל יד האלוהים שהושטה לעבר אדם.

ב-1976 עיצב סול בס את כתוביות הפתיחה לסרט That's Entertainment, Part II, שבו כלל מחווה למגוון קטעי כותרות מסרטים הוליוודיים קודמים ושכפל כמה קטעי כותרות משנות ה-30.

כתוביות הפתיחה של קייל קופר (אנ') לסרטו של דייוויד פינצ'ר "שבעה חטאים" (1995) השפיע על שורה שלמה של מעצבים בסוף שנות ה-90.[6]

לסרטו של קנת בראנה "המלט" (1996) אין כמעט כתוביות פתיחה. הקרדיטים היחידים שנראו בהתחלה הם שם חברת ההפקה, שמו של שייקספיר וכותרת הסרט. הכותרת מוצגת באמצעות המצלמה המתגלגלת באיטיות על בסיס פסלו של המלך המת המלט, שרוח הרפאים שלו תופיע בשלוש סצנות של הסרט, ותמלא תפקיד מכריע בסיפור.

בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוביות פתיחה לסדרות טלוויזיה מילאו באופן שגרתי תפקיד מרכזי בביסוס זהות הסדרה. הן חוזרות על עצמן בתחילת כל פרק, בדרך כלל עם שינויים מוגבלים בתקופת שידור הסדרה, ויכולות להפוך לבלתי נשכחות ביותר. נעימת נושא המושמעת במהלך הפתיחה עשויה להיזכר בבירור על ידי הצופים עשרות שנים מאוחר יותר.

כתוביות פתיחה עשויות ללבוש מגוון צורות, המשלבות אלמנטים שונים. שיר עשוי לסכם את סיפור הרקע או הנחת היסוד של הסדרה, למשל בסדרות חבורת בריידי, "הבוורלי הילבילים" ומיסטר אד (אנ'). לעתים רחוקות יותר, voice-over (אנ') עשוי לשרת את אותה פונקציה, כמו בסדרות "מסע בין כוכבים", "זינוק לאתמול" ו"אזור הדמדומים". לעתים קרובות שיר יקבע באופן כללי יותר את הנושא של הסדרה, כגון בסדרות, "חופשי על הבר" ו"הכל נשאר במשפחה". ניתן להשתמש ביצירה אינסטרומנטלית באותו אופן, כמו בסדרות "טקסי (סדרת טלוויזיה)" ו"דאלאס". כתוביות פתיחה ימתגו לעיתים את הסדרה עם סמליל טיפוגרפי. ניתן להשתמש בתמונות כדי להציג במהירות את סיפור הרקע, כמו ב"אני חולם על ג'יני". כיוון שהוא מופק לפני תחילת שידורה של סדרה, רצף הפתיחה יכלול בדרך כלל תמונות מפרקים מוקדמים שכבר צולמו כשהוכן. ניתן להשתמש בקטעים קצרים של דמויות מפתח כדי להציג אותן ולתת קרדיט לשחקנים שגילמו אותן, כמו בסדרה "ספינת האהבה". באלמנטים הללו ובסביבתם עשויים להיות קטעים אחרים המתארים את הרקע, או דוגמאות לסצנות משותפות למופע (למשל מרדפי מכוניות לדרמה משטרתית או פעילויות ביתיות לסיטקוםן).

למרות שכתוביות הפתיחה עשויות להשתנות במהלך סדרה כדי לעדכן שינויים בליהוק או לשלב צילומי מפתח חדשים מפרקים מאוחרים יותר, הן נוטות להישאר כמעט ללא שינוי במשך עונה שלמה. לחלק מהתוכניות היו כמה כתוביות פתיחה ונעימת נושא שונות למדי לאורך השידור שלהן, בניגוד לכמה תוכניות פופולריות ששמרו על כתוביות הפתיחה המקוריות שלהן במשך עשרות שנים עם שינויים קלים בלבד. שמירה על רצף הכותרות המקורי של סדרה יכולה לאפשר למפיק לשנות אלמנטים מרכזיים בתוכנית עצמה, מבלי לאבד את זהות התוכנית על המסך. וריאציות אחרות כוללות שינוי של נעימת הנושא בלבד תוך שמירה על הוויזואליה, או להיפך.

סדרות מסוימות מבצעות שינויים קלים בכתוביות הפתיחה של כל פרק, למשל הצגת כותרת פרק שונה בכל פרק. אחרים עורכים שינויים קלים בתוכן הרצף עצמו, כדי למנוע מהכתוביות לחזור על עצמן בכל פרק ולתגמל צופים קשובים. לדוגמה, בסדרה The Rockford Files מוצגת בכל פרק הודעה אחרת שהושארה במשיבון של הדמות הראשית, והסדרה "משפחת סימפסון" כוללת מספר אלמנטים ייחודיים בכתוביות הפתיחה של כל פרק.

בסדרות אנימה, קטעי כתוביות הפתיחה וכתוביות הסיום התפתחו לצורת אמנות מובהקת בפני עצמה: בשל אורך שידור רצוף (ללא פרסומות) של חצי שעה בטלוויזיה היפנית, המספק יותר זמן לפרק בפועל, פרק מסוגל להקציב דקה וחצי לכתוביות הפתיחה ודקה וחצי לכתוביות הסיום. אלה יכללו תמיד קטעי מוזיקה ווקאלית, המושרים לעתים על ידי חברי צוות הקול לתוכנית, ויהיו בעלי אנימציה ייחודית המשמשת מבחינה נושאית לפתיחה וסגירה של הפרק; לעתים קרובות, יובאו אנימטורים אורחים לביים ולספק אנימציה מרכזית לרצפים אלה. הקרדיטים של כתוביות הפתיחה יכללו בדרך כלל במאי, מפיק, במאי אנימציה, סטודיו ומוזיקה. צוות מפורט וצוות קול שמורים כמעט תמיד לכתוביות הסיום. באנימה המופקת בעיקר עבור קהל של ילדים, לעיתים יסופקו מילות קריוקי לשיר בתחתית קטעי הפתיחה והסיום.

שידורים מיוחדים, במיוחד של יצירות קלאסיות, מכילים לפעמים קטעי פתיחה יוצאי דופן. בכתוביות הפתיחה של גרסת 1977 של מיכאיל ברישניקוב לבלט "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי, למשל, רואים תצלומי תקריב, צילומים בהקפאה ובהילוך איטי של ברישניקוב והרקדנית הראשית גלסי קירקלנד (אנ') "מתחממים" לקראת הבלט. כאשר הכותרת מופיעה על המסך רואים את ברישניקוב בבגדי מפצח האגוזים ובמסכה שלו מזנק לאוויר בהילוך איטי ובפריים הקפאה.

בחדשות הטלוויזיה ניתן לשנות רצף של כותרות בכל יום, על ידי הכללת קטעי חדשות של אותו יום עם קולו של מגיש הרומז לקטעי החדשות הצפויים. זה מבטיח שרצף הכותרות נראה רענן אך עדיין מזהה את תוכנית החדשות לפי המוזיקה והסגנון הוויזואלי שלה.

בשנת 2010, TV Guide פרסם רשימה של 10 קטעי כתוביות הפתיחה המובילים של הטלוויזיה האמריקאית, כפי שנבחרו על ידי הקוראים. הסדרות, מראשונה עד עשירית, היו: משפחת סימפסון, Get Smart, המופע של מרי טיילר מור, הוואי חמש-אפס המקורי, דם אמיתי, המפץ הגדול, דקסטר, חבורת בריידי, מד מן, והסופרנוס.

משחקי וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדמה המונפשת וכתוביות הפתיחה היו חלק מרכזי במשחקי וידאו במשך עשרות שנים. עם זאת, רק בשלב מאוחר כתוביות הפתיחה של המשחקים הצליחו להתאים לאיכות של כותרי סרטים וטלוויזיה.[7]

המשחק "The Last of Us" של חברת Naughty Dog הוא דוגמה למשחק AAA שהשתמש בכתוביות פתיחה בסגנון של סרט קולנוע.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתוביות פתיחה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The Kinetic Typography Engine" (PDF). ארכיון (PDF) מ-20 במרץ 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Radatz, Ben (10 ביולי 2012). "Se7en (1995) — Art of the Title". Art of the Title. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "The Sopranos (1999) — Art of the Title". Art of the Title. 29 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Allison, Deborah (27 בנובמבר 2006). "Novelty Title Sequences and Self-Reflexivity in Classical Hollywood Cinema". Screening the Past (20). {{cite journal}}: (עזרה)
  5. ^ Allison, Deborah (30 בינואר 2011). "Beyond Saul Bass: A Century of American Film Title Sequences". Film International. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Radatz, Ben (29 באפריל 2014). "Se7en (1995) — Art of the Title". Art of the Title. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ "A Brief History of Video Game Title Design". Art of the Title. 5 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "The Last of Us". Art of the Title. 10 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)