לא תיקום ולא תיטור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לא תיקום ולא תיטור
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח
משנה תורה הלכות דעות, פרק ז', הלכות ז'-ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ש"ד, לאו ש"ה
ספר החינוך, מצווה רמ"א, מצווה רמ"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לא תִקּוֹם ולא תִטּוֹר הן שתי מצוות לא תעשה הקשורות זו לזו ועוסקות ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו. מצוות לא תיקום אוסרת על נקמה באדם מישראל, בעוד מצוות לא תיטור אוסרת אף על זכירת החטא של האדם ושמירת רגשות עוינים כלפיו.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי המצוות נזכרות בתורה בספר ויקרא בפרשת קדושים (פרק י"ט, פסוק י"ח):

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'

נקימה לעומת נטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא תיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא איסור להשיב לחבירו רעה על הדבר הרע שעשה לו, אפילו אם אדם מבקש מחברו טובה ונענה בשלילה, אסור לאותו אדם לסרב לבקשת חברו למחרת היום רק מתוך רצון להחזיר לו רעה תחת רעה.

עד היכן כוחה של נקימה?
אמר לו: "השאילני מגלך", ולא השאילו.
למחר אמר לו: "השאילני קרדומך".
אמר לו: "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך".
לכך נאמר: לא תקום.

ספרא, קדושים פרק ד יא

לא תיטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא איסור לזכור בלב את הדבר הרע שעשה לו חבירו, ואפילו אם אדם סירב לעזור ואחר כך מבקש עזרה בעצמו, מצווה לעזור לו ולשכוח רעתו. ולכן אדם שעוזר לחברו אך מזכיר לו את רעתו, באמירה כגון "אני לא כמוך, שאתה לא עזרת לי ואני עוזר לך", אף על פי שלא עבר על מצוות לא תיקום, עובר הוא על מצוות לא תיטור.

עד היכן כוחה של נטירה?
אמר לו: "השאילני מגלך", ולא השאילו.
למחר אמר לו: "השאילני קרדומך".
אמר לו "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך".
לכך נאמר: לא תטור.

ספרא, קדושים פרק ד יא

שורש המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם המצווה הוא כדי להרבות אהבה ואחווה בעם ישראל ולמנוע מריבות וכעסים, שאם האדם ינקום בחברו אין לדבר סוף ויישארו שונאים אחד לשני כל ימי חייהם. בספר החינוך מסביר שמטרת המצווה וסיבתה היא שהאדם ידע שכל מה שקורה לו טוב ורע מגיע מה', ואם חברו עשה לו רע כנראה היה זה רצון ה', ולכן אין לנקום באדם הפוגע[1]. ובכלי יקר כתב שטעם המצווה הוא כי אין ראוי להחשיב את הגוף והממון עד כדי נקימה, והעיקר החיים הוא המצוות ורק אותם ראוי להחשיב[2].

סוג הפגיעה האסורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נאמר שאיסור נקימה ונטירה נאמר רק על פגיעה ממונית, כמו בדוגמה לעיל שאדם מסרב להשאיל חפץ לחברו, אבל מותר להגיב על צער פיזי או עוגמת נפש, אם הפוגע לא ביקש את סליחת הנפגע[3]. כך סיכם זאת רבי מנחם המאירי בפירושו שם:

נקימה ונטירה בכל עניינים שבממון - אסורה, שנאמר: לא תקום ולא תטור... אבל כל שציער את חבירו בגופו, הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון, אם האחר מפייסו על זה כראוי לו - אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש... ואם הלה אינו מפייסו - מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום; אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו - מקומו מושכר לו [כלומר, יש לו שכר על כך].

אמנם הרמב"ם אוסר נקימה ונטירה באופן גורף, ולא ציין הבחנה זו בין ממון לבין צער אחר[4], והרב ברוך אפשטיין מסביר שהרמב"ם למד שכל מה שנאמר בתלמוד שבצער הגוף מותר לנקום זה דווקא בתלמיד חכם[5].

בספר חפץ חיים מסיק להלכה שיש להימנע מלנקום בכל מקרה, משום שההיתר לנקום על צער הגוף שנוי במחלוקת, ומחמת הספק צריך להחמיר בדבר ("ספק דאורייתא - לחומרא")[6].

רבי שמעון גרינפלד מבחין בין מניעת טובה, שאינה אסורה על פי התורה וממילא אסור לאדם ליטור עליה שנאה, לבין אדם המזיק לחבירו שלו מותר לאדם אחר ליטור שנאה. בזאת הוא מסביר את האמור בתלמוד, ש”הקורא לחבירו רשע יורד עימו לחייו“. מכיוון שאסור לקרוא לאדם אחר "רשע", ומדבר בעשה רע ולא רק במניעת טובה[7].

הרמב"ן אומר שבפגיעה שיש לו עליו תביעה משפטית אין איסור לנקום:

ועניין הנקמה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו (ספרא יט יח): שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחויב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו, והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בעניין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה.

רמבן ויקרא פרק יט פסוק יח

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמ"א אומר שכל האיסור לנקום זה דווקא שלא בשעת מריבה, אבל בשעת מריבה שאחד מרביץ או מבייש את השני מותר לו להחזיר, כי אי אפשר לאדם לשמוע ולא לענות מתי שמגדפים אותו[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר החינוך מצווה רמ"א
  2. ^ כל יקר, חומש ויקרא, פרק יט פסוק יח.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ג, עמוד א'.
  4. ^ משנה תורה הלכות דעות פרק ז הלכה ז' וח'
  5. ^ תורה תמימה על ויקרא יט פסוק יח הערה 2 (ושם מסביר שהרמב"ם למד שכל מה שנאמר שצער הגוף מותר זה דווקא בתלמיד חכם)
  6. ^ פתיחה, רשימת הלאוין, 'באר מים חיים' אות ח-ט
  7. ^ בשו"ת מהרש"ג סימן נ"ג.
  8. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף י"ג (ועיינו שם בנושאי כלים)