הדלפה
הדלפה היא העברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, בעיקר לאמצעי התקשורת.
תוכן עניינים
היקף המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג הדלפה עוסק בהעברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, למשל, כאשר המידע מועבר לגורם תקשורתי או פעיל פוליטי אופוזיציוני. לעומת זאת, כאשר המידע מועבר לגורם עוין ו/או כאשר מטרת העברת המידע היא לפגוע בארגון ממנו מוצא המידע, התופעה מכונה ריגול. הדלפה של חומרי חקירה, לפני סיומה, עלולה לפגוע בהצלחת החקירה.
המניעים להדלפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאחורי כל הדלפה עומד מקור שיש לו אינטרס מסוים. אינטרס כזה יכול להיות:
- "בלון ניסוי", שהוא אמצעי שמשתמשים בו בעיקר גורמים פוליטיים כדי לעמוד (באמצעות הדלפה) על תגובות הציבור לתוכניותיהם העתידיות, לפני שהם מתחייבים פומבית לתוכניות אלה.
- סיוע לקידומו האישי של המקור, של ארגונו או של אדם או ארגון אחר.
- הכשלת מהלך מתוכנן (או קידום מתוכנן) של אדם או ארגון כלשהו.
- אזרחות טובה - המקור מבקש לחשוף שחיתויות ו/או לתקן ליקויים.
- טובת הנאה שמקבל המקור מהעיתונאי או אמצעי התקשורת שאליו הוא הדליף את המידע.
- דאגה לפרסום כתבה עיתונאית כנגד יריב אותו מעוניינים להשחיר בתקשורת[1]
- צורך המדליף בסיפוק אישי, "טפיחה על האגו", להיות בעל השליטה על המידע.
- יחסי גומלין בין המדליף לכתב, "קבל מידע עכשיו, תן פרסום טוב עליי לאחר מכן".
- הדלפה למען השתקה - מידע אחר במקום מידע אותו המדליף לא מעוניין לפרסם.
- הדלפת רוויה - הממסד מספק לעיתונאי מידע רב כדי למנוע מהעיתונאי יוזמה עצמאית לגילוי המידע.
- הדלפה בה אין קשר מקצועי, הקשר אך ורק חברי או משפחתי.
- הדלפה מטעם החשוד, שנועדה להעביר מסר לשותפיו לעבירה.
- הדלפה מטעם החשוד, שנועדה לשמש אמתלה בהאשמת החוקרים בהדלפה.
- הדלפה מטעם החשוד, שנועדה לייצור יחסי תן וקח עם עיתונאים.
עיתונאות חופשית אינה יכולה להתקיים ללא הדלפות, מפני שבמקרה כזה היה עליה להסתמך רק על מידע הנמסר בידי דוברים וגורמים רשמיים, שמטבע הדברים מוציאים לתקשורת רק את מה שברצונם לפרסם.
הדלפות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרשת מסמכי הפנטגון שהודלפו על ידי דניאל אלסברג לניו יורק טיימס.
- פרשת ווטרגייט, שבעקבותיה התפטר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בשנת 1974. בעת חקירת הפרשה נעזרו עיתונאי הוושינגטון פוסט במקור שזכה לכינוי גרון עמוק שלימים התברר כסגן ראש הFBI.
- פרשת חשבון הדולרים, שהובילה להתפטרותו של ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1977
- הדלפת רשימת ה-11 לעיתון הארץ שעסק בחשיפת ראשי הפשע בישראל
- הדלפת הכוונה להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי לשמעון פרס בשנת 1981
- ההדלפה שהביאה להפסקת מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה בשנת 1985
- הדלפת סודות הקריה למחקר גרעיני בידי מרדכי ואנונו בשנת 1986
- הדלפת "מסמך שטאובר", מסמך צבאי סודי שעסק באסטרטגיה הישראלית במשא ומתן עם סוריה, על ידי בנימין נתניהו בהיותו ראש האופוזיציה בנאום בכנסת ב-1994[2][3].
- פרשת סיריל קרן, שהדליפה עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' בשנת 2003
- הדלפת הוראת הרמטכ"ל דן חלוץ למכור את תיק ניירות הערך שלו ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006
- הדלפת מאות אלפי מסמכים מסווגים של ארצות הברית על ידי האתר ויקיליקס בנובמבר 2010.
- תלונות של בנימין נתניהו על הדלפות מחקירותיו הובילו לבדיקות פוליגרף של קציני משטרה, אולם ללא תוצאות. המפכ"ל הביע ביטחון בכך שמקור ההדלפות אינו במשטרת ישראל[4].
המאבק בהדלפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרשויות עושות מאמצים ליהאבק בהדלפות. האמצעי החמור ביותר הוא פתיחת חקירה פלילית והעמדה לדין של מדליפים, אם כי הליך זה הוא נדיר. דוגמה למקרה כזה הוא חשיפתה והעמדתה לדין של ליאורה גלט-ברקוביץ' כמדליפת חקירת אריאל שרון בפרשת סיריל קרן.
עם זאת, לעיתים המדינה מעניקה חסינות למדליף על מנת לעודד מאבק בשחיתות. כך למשל, סגן ניצב אפרים ארליך, שהדליף מידע שהביא להקמת ועדת זיילר זכה לחסינות לקראת עדותו בוועדה[5].
סוגיה אחרת היא האם יש לחברי כנסת חסינות מהותית כאשר הם מדליפים מידע סודי שהגיע אליהם. במקרה של נתניהו ומסמך שטאובר, פסק בית המשפט העליון כי אין להעמיד את נתניהו לדין על חשיפת המסמך כי עשה זאת ללא תכנון מקודם ורק נגרר לכך מקריאת ביניים של שמעון פרס[6]. בשנת 2014 הושעה ח"כ עמר בר-לב מחברותו בארבע ועדות משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לאחר שהדליף מידע (לא סודי) מתוך דיון חסוי בוועדה.[7]
דרך נוספת ליהאבק בהדלפות הוא פורסם מוקדם ומסודר של הנושא כדי למנוע פרסומים מגמתיים שמקורם בהדלפות. עם זאת, בפסק דין של בג"ץ נקבע שדבר זה אינו מצדיק פרסום ביקורת לפני סיום הליך מסודר של בירור הביקורת[8].
בחודש יולי 2017 אישרה הכנסת חוק המחייב בדיקת פוליגרף לקציני משטרה, בדיקה שבין היתר נועדה להיאבק בהדלפות[9]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אחריות עיתונאית או "האם לירות בשליח"? באתר מט"ח
- רפי מן, כשבטחון שדה פשט על גלי-צה"ל, באתר העין השביעית, 8 באפריל 2010
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בג"ץ 9492/96
- ^ רונית ורדי, ליאורה לא לבד, באתר גלובס, 12 במרץ 2004
- ^ נתניהו, בנימין, באתר ערוץ עשר, 15 באוקטובר 2006 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ חקירות נתניהו: בכירים במשטרה מתושאלים לגבי קשרים עם עיתונאים]http://www.kan.org.il/Item/?itemId=23826
- ^ בג"ץ 788/08, פסק דין מג' בתמוז תשס"ח, סעיף ב'
- ^ ראו דברי סוזי נבות [1]
- ^ יהונתן ליס, ח"כ בר לב הושעה מוועדות ביטחוניות כי חשף מידע מדיוני ועדה לתקציב הביטחון, באתר הארץ, 19 במאי 2014
- ^ בג"ץ 7805/00, סעיף 21
- ^ אושר סופית : בדיקות פוליגרף לקציני משטרה
