הדלפה

הדלפה היא העברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, בעיקר לאמצעי התקשורת.

היקף המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג הדלפה עוסק בהעברת מידע מסווג או פנימי בחשאי ובאופן בלתי מוסמך לגורם חיצוני, למשל, כאשר המידע מועבר לגורם תקשורתי או פעיל פוליטי אופוזיציוני. לעומת זאת, כאשר המידע מועבר לגורם עוין ו/או כאשר מטרת העברת המידע היא לפגוע בארגון ממנו מוצא המידע, התופעה מכונה ריגול. הדלפה של חומרי חקירה, לפני סיומה, עלולה לפגוע בהצלחת החקירה.

המניעים להדלפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחורי כל הדלפה עומד מקור שיש לו אינטרס מסוים. אינטרס כזה יכול להיות:

"בלון ניסוי" (אנ'), שהוא אמצעי שמשתמשים בו בעיקר גורמים פוליטיים כדי לעמוד (באמצעות הדלפה) על תגובות הציבור לתוכניותיהם העתידיות, לפני שהם מתחייבים פומבית לתוכניות אלה.
סיוע לקידומו האישי של המקור, של ארגונו או של אדם או ארגון אחר.
הכשלת מהלך מתוכנן (או קידום מתוכנן) של אדם או ארגון כלשהו.
אזרחות טובה - המקור מבקש לחשוף שחיתויות ו/או לתקן ליקויים.
טובת הנאה שמקבל המקור מהעיתונאי או אמצעי התקשורת שאליו הוא הדליף את המידע.
דאגה לפרסום כתבה עיתונאית כנגד יריב אותו מעוניינים להשחיר בתקשורת^[1]
צורך המדליף בסיפוק אישי, "טפיחה על האגו", להיות בעל השליטה על המידע.
יחסי גומלין בין המדליף לכתב, "קבל מידע עכשיו, תן פרסום טוב עליי לאחר מכן".
הדלפה למען השתקה - מידע אחר במקום מידע אותו המדליף לא מעוניין לפרסם.
הדלפת רוויה - הממסד מספק לעיתונאי מידע רב כדי למנוע מהעיתונאי יוזמה עצמאית לגילוי המידע.
הדלפה בה אין קשר מקצועי, הקשר אך ורק חברי או משפחתי.
הדלפה מטעם החשוד, שנועדה להעביר מסר לשותפיו לעבירה.
הדלפה מטעם החשוד, שנועדה לשמש אמתלה בהאשמת החוקרים בהדלפה.
הדלפה מטעם החשוד, שנועדה לייצור יחסי תן וקח עם עיתונאים.

עיתונאות חופשית אינה יכולה להתקיים ללא הדלפות, מפני שבמקרה כזה היה עליה להסתמך רק על מידע הנמסר בידי דוברים וגורמים רשמיים, שמטבע הדברים מוציאים לתקשורת רק את מה שברצונם לפרסם.

הדלפות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתב ההתפטרות של ניקסון

פרשת מסמכי הפנטגון שהודלפו על ידי דניאל אלסברג לעיתון הניו יורק טיימס.
פרשת ווטרגייט, שבעקבותיה התפטר נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בשנת 1974. בעת חקירת הפרשה נעזרו עיתונאי הוושינגטון פוסט במקור שזכה לכינוי גרון עמוק שלימים התברר כסגן ראש ה-FBI.
פרשת חשבון הדולרים, שהובילה להתפטרותו של ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1977
הדלפת רשימת ה-11 לעיתון הארץ שעסק בחשיפת ראשי הפשע בישראל
הדלפת הכוונה להפציץ את הכור הגרעיני העיראקי לשמעון פרס בשנת 1981
ההדלפה שהביאה להפסקת מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה בשנת 1985
הדלפת סודות הקריה למחקר גרעיני בידי מרדכי ואנונו בשנת 1986
הדלפת "מסמך שטאובר", מסמך צבאי סודי שעסק באסטרטגיה הישראלית במשא ומתן עם סוריה, על ידי בנימין נתניהו בהיותו ראש האופוזיציה בנאום בכנסת ב-1994^[2]^[3].
פרשת סיריל קרן, שהדליפה עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ' בשנת 2003
הדלפת הוראת הרמטכ"ל דן חלוץ למכור את תיק ניירות הערך שלו ביומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006
הדלפת מאות אלפי מסמכים מסווגים של ארצות הברית על ידי האתר ויקיליקס בנובמבר 2010.
תלונות של בנימין נתניהו על הדלפות מחקירותיו הובילו לבדיקות פוליגרף של קציני משטרה, אולם ללא תוצאות. המפכ"ל הביע ביטחון בכך שמקור ההדלפות אינו במשטרת ישראל^[4].
הדלפת מסמכי פנדורה שחשפה 11.9 מיליון מסמכים מ-14 חברות המספקות שירותים במקלטי מס, שעל פי הערכות עזרו לאלפי אנשים בהם ידוענים ופוליטקיאים רבים, להסתיר כ-32 טריליון דולר מחיוב במס.

המאבק בהדלפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות עושות מאמצים להיאבק בהדלפות. האמצעי החמור ביותר הוא פתיחת חקירה פלילית והעמדה לדין של מדליפים, אם כי הליך זה הוא נדיר. דוגמה למקרה כזה הוא חשיפתה והעמדתה לדין של ליאורה גלט-ברקוביץ' כמדליפת חקירת אריאל שרון בפרשת סיריל קרן.

עם זאת, לעיתים המדינה מעניקה חסינות למדליף על מנת לעודד מאבק בשחיתות. כך למשל, סגן ניצב אפרים ארליך, שהדליף מידע שהביא להקמת ועדת זיילר זכה לחסינות לקראת עדותו בוועדה^[5].

סוגיה אחרת היא האם יש לחברי כנסת חסינות מהותית כאשר הם מדליפים מידע סודי שהגיע אליהם. במקרה של נתניהו ומסמך שטאובר, פסק בית המשפט העליון כי אין להעמיד את נתניהו לדין על חשיפת המסמך כי עשה זאת ללא תכנון מקודם ורק נגרר לכך מקריאת ביניים של שמעון פרס^[6]. בשנת 2014 הושעה ח"כ עמר בר-לב מחברותו בארבע ועדות משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לאחר שהדליף מידע (לא סודי) מתוך דיון חסוי בוועדה^[7].

דרך נוספת להיאבק בהדלפות הוא פורסם מוקדם ומסודר של הנושא כדי למנוע פרסומים מגמתיים שמקורם בהדלפות. עם זאת, בפסק דין של בג"ץ נקבע שדבר זה אינו מצדיק פרסום ביקורת לפני סיום הליך מסודר של בירור הביקורת^[8].

בחודש יולי 2017 אישרה הכנסת חוק המחייב בדיקת פוליגרף לקציני משטרה, בדיקה שבין היתר נועדה להיאבק בהדלפות^[9]