לדלג לתוכן

מבצע חוטב עצים

(הופנה מהדף מבצע לאמברג'ק)
מבצע חוטב עצים
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 1 במרץ 194525 במרץ 1945 (25 ימים)
מקום ריינלנד פפאלץ, גרמניה
קואורדינטות 50°34′45″N 7°14′39″E / 50.57916667°N 7.24416667°E / 50.57916667; 7.24416667
תוצאה ניצחון בעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
בריטניהבריטניה בריטניה
בלגיהבלגיה בלגיה

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית

מפקדים

ארצות הבריתארצות הברית קורטני הודג'ס

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ולטר מודל

כוחות
אבדות

7,400* 1,700 הרוגים

5,700+ הרוגים & פצועים 19,000 שבויים סך הכל: 24,700 נפגעים

מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מבצע חוטב עצים היה מבצע צבאי שמטרתו לכבוש את הגדה המערבית של נהר הריין ולהשתלט על ערים מרכזיות בגרמניה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הארמייה האמרקאית הראשונה פתחה במבצע במרץ 1945 לכיבוש ערים אסטרטגיות בגרמניה הנאצית ולתת לבעלות הברית דריסת רגל לאורך הריין.

תוצאה בלתי צפויה אחת הייתה לכידת גשר לודנדורף, גשר רכבת אסטרטגי על פני הריין, בקרב רמאגן. למרות הניסיונות הגרמניים להרוס את הגשר, כוחות בעלות הברית לכדו אותו בשלמותו והצליחו להשתמש בו במשך עשרה ימים כדי להקים ראש גשר בצד הרחוק, לפני שהוא קרס לבסוף בשעה 15:00 ב-17 במרץ 1945 לאחר חודשים של הפצצות מטוסים, פגזי ארטילריה ישירים, כמעט החטאות וניסיונות הריסה.

הגרמנים סיכלו שוב ושוב את מאמצי בעלות הברית לחצות את הריין. עם קבוצת הארמיות ה-21 שהתמקמה בחוזקה לאורך הריין, קבוצת הארמיות ה-12 של עומר בראדלי התכוננה לבצע את מבצע חוטב עצים. תוכניתו של בראדלי קראה לארמייה הראשונה של ארצות הברית לתקוף לכיוון דרום מזרח לעבר המפגש של נהרות אה והריין ולאחר מכן להסתובב דרומה כדי לפגוש את לוטננט גנרל ג'ורג' פטון, שהארמייה השלישית שלו תנוע במקביל לצפון מזרח דרך האייפל. אם המבצע יצליח, הכוחות יכבשו את קלן, יאבטחו את גזרת קובלנץ ויביאו את קבוצת הארמיות ה-12 אל הריין בכל האזור שמצפון לנהר המוזל. קבוצת הארמיות ה-12 גם קיוותה ללכוד מספר רב של גרמנים.

בעקבות המבצע, בעלות הברית תכננו עצירה לאורך הריין בזמן שקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי תתחיל במבצע ביזה, תנועה גדולה שתוכננה בקפידה על פני הריין ליד דיסלדורף והגבול ההולנדי. כוחותיו של מונטגומרי יכבשו לאחר מכן את הרוהר, ליבה התעשייתי של גרמניה.[1]

כוחות בעלות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע חוטב עצים, 1–7 במרץ 1945

במהלך המבצע, הארמייה הראשונה של ארצות הברית כללה:

במהלך מבצע חוטב עצים, הוטל על הדיוויזיה המשוריינת ה-9 של הצבא האמריקאי לטהר אלמנטים של הצבא הגרמני שנלכדו בגדה המערבית של הריין ולמנוע התקפת נגד נגד האגף של הארמייה התשיעית. הם היו אמורים לאבטח את האזור שבין מוזל לדורן-קלן ולהשמיד את יכולתו של הצבא הגרמני להילחם באזור זה. הארמייה הראשונה הייתה אמורה להשתלט על כל האזור ממערב לנהר הריין. לאחר כיבוש קלן, הארמייה הראשונה הייתה אמורה להסתובב לדרום מזרח ולהצטרף לארמייה השלישית של פטון. פטון היה אמור לכבוש את הרי אייפל ולאחר מכן את עמק המוזל, וללכוד את שארית הארמייה הגרמנית השביעית באזור אייפל.[1]

כוחות גרמנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצפון לדרום התעמתו הכוחות האמריקנים התוקפים עם:

למעלה מ-75,000 חיילים גרמנים היו על הגדות המערביות של הגשר. נתיב הבריחה היחיד שלהם היה מעבר לגשר לודנדורף.

נדרש אישור בכתב להרוס את הגשר מכיוון שב-1415 באוקטובר 1944, פצצה אמריקאית פגעה בגשר מולהיים בקלן ופגעה בחדר שהכיל את מטעני ההריסה, והרסה את הגשר בטרם עת. היטלר כעס על התקרית הזו והורה להעמיד למשפט צבאי את ה"אחראים" להרס גשר מולהיים. הוא גם הורה שלא להניח חומרי נפץ להריסה עד הרגע האחרון ממש, כאשר בעלות הברית היו בטווח של 5 מיל (8.0 קילומטרים) מהגשר.[4] יש להרוס את הגשרים רק בעקבות הוראה בכתב מהקצין הממונה ורק כמוצא אחרון וברגע האחרון האפשרי.[5] פקודה זו הותירה את הקצינים האחראים להרס גשרים עצבניים הן מההשלכות אם יפוצצו את הגשר מוקדם מדי והן אם לא יצליחו לפוצץ אותו כלל.[6][7][8]

קלן לאחר שנכבשה על ידי בעלות הברית.

בראדלי השיק את המבצע ב-1 במרץ. בצפון, הארמייה הראשונה ניצלה במהירות ראשי גשר מעל נהר ארפט, ונכנסה לאויסקירכן ב-4 במרץ ולקלן ב-5 במרץ. קלן נכבשה על ידי האמריקאים עד 7 במרץ. לאחר מכן דחפה הארמייה הראשונה לכיוון עמק נהר האהר, נקודת הנסיגה הסבירה של מה שנותר מהקורפוסים ה-66 וה-67 של הצבא הגרמני.[1]

הארמייה השלישית של ארצות הברית נתקלה בהתנגדות מסוימת לאורך קו זיגפריד ונהרות הפרום והקיל. ב-4 במרץ בביטבורג הבקיעה דיוויזיית הרגלים ה-5 את הקווים הגרמניים. תוך ניצול הפרצה, הדיוויזיה המשוריינת ה-4 התקדמה 45 מיל (72 קילומטרים) לעבר הריין תוך פחות מחמישה ימים. בעוד שהיו לה רק 100 נפגעים, הם גרמו לגרמנים 5,700 הרוגים ופצועים. דיוויזיית השריון ה-4 בקושי החמיצה את ההזדמנות לכבוש גשר באורמיץ.[1]

בעודה נעה לעבר האהר, דיוויזיית השריון ה-9 באגף הימני של הארמייה הראשונה נעה במהירות לעבר הריין. ככל שהדיוויזיה התקרבה לנהר הריין, כך היא התקדמה מהר יותר. מהירות תנועתם לעבר הריין הפתיעה את הגרמנים.[9] כ-20 קילומטרים (12 מיל) במעלה הזרם מבון, הם מצאו באופן בלתי צפוי את גשר הרכבת לודנדורף עדיין עומד על תילו.

גשר לודנדורף (בגרמנית: Ludendorffbrücke) ארבע שעות לפני קריסתו, עשרה ימים לאחר שנכבש על ידי בעלות הברית.

במהלך מבצע חוטב עצים, ב-7 במרץ 1945, כאשר כוחות של מפקדת דיוויזיית השריון ה-9 של הצבא האמריקאי הגיעו לנהר, הם הופתעו מאוד לראות שגשר הרכבת – גשר לודנדורף – עדיין עומד על תילו.[10] זה היה אחד משני הגשרים שניזוקו אך נותרו שמישים מעל הריין (השני הוא גשר הרכבת של וזל). כוחות אמריקניים הצליחו לכבוש את הגשר. הריין היה קו ההגנה הטבעי האחרון שהגרמנים קיוו שיוכל לשמש כדי להתנגד באופן מהותי להתקדמות בעלות הברית המערביות. עד אז, המעברים הוגבלו לסיורי חי"ר קטנים בסירה.

כאשר נודע לגנרל ויליאם הוג', מפקד פיקוד קרבי B, שהגשר עדיין עומד על תילו, הוא הורה לגדוד החרמ"ש ה-27 להתקדם לרמאגן בתמיכת גדוד הטנקים ה-14. לאחר שמטעני החבלה הגרמניים לא הצליחו למוטט את הגשר, כבשו את הגשר כוחות אמריקניים. בעשרת הימים שלאחר מכן, הקימו האמריקאים ראש גשר רחב שכלל 25,000 חיילים ושש דיוויזיות בצדו המזרחי של הריין.[10]

השפעה על תוכניות המלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכידת הגשר שכנעה את הפיקוד העליון של בעלות הברית במערב אירופה שהם יכולים לכתר את אזור התעשייה הגרמני של הרוהר, ולא להתמקד בעיקר בתוכניתו של הגנרל ברנרד מונטגומרי, מבצע ביזה, שתביא את קבוצת הארמיות ה-21 לחצות את הריין לתוך צפון גרמניה.

הזמינות הבלתי צפויה של המעבר הגדול הראשון של הריין, המחסום הטבעי והקו ההגנה העיקרי האחרון של גרמניה, גרמה למפקד העליון של בעלות הברית דווייט אייזנהאואר לשנות את תוכניותיו לסיים את המלחמה.[11][12] היכולת להקים במהירות ראש גשר בצד המזרחי של הריין ולהכניס כוחות לגרמניה אפשרה לכוחות האמריקאים לכתר את אזור התעשייה הגרמני של הרוהר. בעלות הברית הצליחו להעביר שש דיוויזיות על פני הריין לפני שגשר לודנדורף קרס עשרה ימים לאחר שנכבש ב-17 במרץ. 25 חיילים נהרגו או נעדרו ושלושה מתו לאחר מכן מפציעות; 63 נוספים נפצעו.[13][14] לפני שהתמוטט, חמש דיוויזיות אמריקאיות כבר השתמשו בו ובשני גשרים טקטיים הסמוכים לו, על מנת לחצות את הריין לעבר גרמניה. ראש גשר שהקימו היה מבוסס היטב אורכו היה כמעט 40 קילומטרים (25 מיל) והשתרע מבון בצפון עד קרוב לקובלנץ בדרום, ועומקו היה 10 עד 15 ק"מ.

הגשר לא נבנה מחדש לאחר המלחמה. עם זאת, מגדלי הגשר נותרו על כנם ובשנת 1980 נפתח בהם מוזיאון שלום לקהל הרחב.[15]

מבצע חוטב עצים הצליח לנקות את הריין מצפון למוזל מכוחות גרמניים המהווים איום. בעלות הברית השמידו ארבעה קורפוסים של הארמיות ה-15 וה-7 הגרמניות. לכידת הגשר ברמאגן הייתה בונוס בלתי צפוי שקידם את לוח הזמנים לחציית הריין.[1] פטון ובראדלי הצליחו להתקדם במעברים המתוכננים שלהם על הריין.

הגנרל אלברט קסלרינג תיאר את הקרב כ"פשע רמאגן. זה ניפץ את החזית לאורך הריין". הרמן גרינג אמר כי לכידת הגשר "הפכה הגנה מתמשכת לבלתי אפשרית". גנרל קרל וגנר, ראש הסגל של פילדמרשל ולטר מודל, אמר כי לכידת הגשר סימנה את סוף המלחמה עבור הגרמנים.

הקרב תואר ברומן "הגשר ברמאגן" מאת קן הכלר, שעובד מאוחר יותר לסרט בעל אותו השם.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע חוטב עצים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 Zabecki, David T. (1999). World War II in Europe : an encyclopedia. New York: Garland Publications. p. 1644. ISBN 978-0824070298. נבדק ב-17 בנובמבר 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ MacDonald, Map VIII
  3. ^ Tessin, Georg (1975). Verbände und Truppen der deutschen Wehrmacht und Waffen-SS im Zweiten Weltkrieg 1939-1945. Vol. 2. Osnabrück: Biblio-Verlag. p. 283. ISBN 978-3764810832.
  4. ^ Atkinson, Rick (13 במאי 2014). Guns at Last Light: The War in Western Europe, 1944-1945. Picador. p. 928. ISBN 978-1250037817. נבדק ב-29 בנובמבר 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Bull, Stephen (2011). D-day to Victory: With the Men and Machines that Won the War. Long Island City, NY: Osprey Publishing. p. 260. ISBN 978-1849088381. נבדק ב-25 בנובמבר 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ McMullen, Emerson Thomas; Rogers, George. "George Rogers and the Bridge at Remagen". אורכב מ-המקור ב-28 בפברואר 2003. נבדק ב-19 בנובמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Halloran, Michael J. "The Bridge at Remagen" (PDF). נבדק ב-13 בדצמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Parfitt, Allen (2007). "A Path Across the Rhine: The Ludendorff Bridge at Remagen, March 1945". Military History Online. Militaryhistoryonline.com. נבדק ב-16 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "The 9th: The Story of the 9th Armored Division". נבדק ב-3 ביוני 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 "Bridge at Remagen". נבדק ב-26 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Eisenhower". Sarasota-Herald Tribune. 22 באפריל 1945. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Dwight Eisenhower (1948). Crusade in Europe (April 1952 ed.). p. 418.
  13. ^ Lewis Betty (2001-07-14). "Interview with Ken Hechler, WWII Historian, Author of The Bridge at Remagen". אורכב מ-המקור ב-11 ביוני 2009. נבדק ב-7 במרץ 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Charles B. MacDonald A Rhine Bridge at Remagen p.230 gives casualties as 28 Killed/93 injured
  15. ^ Peace Museum Bridge at Remagen Website of the museum.