מוסא עבאדי
 | |
| לידה |
17 בספטמבר 1907 דמשק, וילאייט סוריה, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
15 בספטמבר 1997 (בגיל 89) הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| בן או בת זוג |
אודט רוזנסטוק |
| פרסים והוקרה | |
| |
  | |
מוסא עבאדי (בצרפתית: Moussa Abadi; (1907–1997) היה שחקן יהודי צרפתי, יליד סוריה, בעל תוכנית רדיו צרפתית פופולרית בנושא תיאטרון, ופעיל בהצלת ילדים יהודים בדרום צרפת בתקופת שואת יהודי צרפת באמצעות רשת הצלה שנקראה "רשת מרסל". לפי הערכות, רשת ההצלה של עבאדי הצילה יותר מ-500 ילדים יהודים[1] בין השנים 1943–1945 באזור ניס.
1907-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבאדי נולד בשנת 1907 בגטו היהודי שבדמשק, סוריה, לנסים עבאדי ופרידה עבאדי לבית כתראן. אמו נפטרה כשהיה בן 12 והוריה לקחו על עצמם את האחריות על חינוכו. בגטו הוא למד בבית ספר אליאנס (Alliance Israélite) מאוחר יותר הוא נשלח להשלים את לימודי בית הספר התיכון בבית ספר קתולי מחוץ לגטו היהודי בדמשק, שם פיתח אהבה לשפה, לתרבות, לתיאטרון ולספרות צרפתית.[2]
בשנת 1929 הגיע עבאדי לפריז כסטודנט בעל מלגה והחל ללמוד בסורבון לקראת הוצאת תעודת הוראה בצרפתית, כשסיים את הלימודים חזר לארצו ושמש כמורה לצרפתית. בשנת 1933 חזר לפריז, החל בלימודים לדוקטורט בספרות צרפתית וכתב תזה אודות התיאטרון הצרפתי בימי הביניים, באותה עת הוא היה עוזר הוראה של פרופסור גוסטב כהן (Guatave Cohen) (צר'), חוקר ספרות ימי הביניים.[3] במקביל ללמודיו, השתתף כשחקן במספר הצגות של תיאטרון האוניברסיטה, בהן הצגות שנכתבו על ידי מחזאים מתקופת ימי הביניים. הוא שיחק בתיאטראות נוספים וזכה בתפקיד ראשי בהצגה "Knock" בתיאטרון מקצועי בפריז - "Le Compagnie des Qautre Saisons". קבוצת תיאטרון זו הוזמנה להופיע במשך חמישה חודשים בתיאטרון הצרפתי של ניו יורק, ההצגה נחלה הצלחה ועבאדי זכה לביקורות מצוינות. תקופה זו השפיעה על חייו בהמשך והתיאטרון נעשה עבורו מקור החיים והשראה הן כמר מרסל שהפעיל את רשת מרסל בזמן המלחמה והן כמבקר תיאטרון ומנחה תוכנית רדיו בנושא תיאטרון, לאחר המלחמה.[4]
בשנת 1939 הכיר עבאדי באמצעות חברה משותפת, את אודט רוזנסטוק (Odette Rosenstok )(צר'), ילידת פריז באוגוסט 1914 וסטודנטית לרפואה. רוזנסטוק סיימה את לימודי הרפואה ועבדה מחוץ לפריז. השניים החלו את חייהם כזוג, אם כי לא נישאו בשלב זה.[3]
1939-1942[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה, נאלץ עבאדי לקטוע את לימודי הדוקטורט, עזב את פריז בעקבות הגבלות שהטילו הגרמנים על היהודים בפריז ונמלט לניס שבדרום צרפת. ניס הייתה תחת משטר וישי באזור שנקרא "האזור החופשי", ובאותו שלב היהודים שם היו אומנם מאוימים אולם לא נעצרו על ידי השלטון המקומי. בניס הצטרף עבאדי לפרופסור גוסטב כהן שהושעה מאוניברסיטת פריז. כהן נתן בניס הרצאות בנושא ספרות צרפתית ושכר את עבאדי לביצוע קטעי משחק בהרצאותיו. מאוחר יותר עזב כהן את ניס לארצות הברית בעקבות קבלת משרה באוניברסיטת הווארד והציע לעבאדי להצטרף אליו, אולם עבאדי סרב.
רוזנסטוק הצליחה מאוחר יותר, להימלט מפריז, לחמוק מהגרמנים באזור הכיבוש הגרמני בצרפת ולחבור לעבאדי בניס בנובמבר 1941. רוזנסטוק עבדה בניס כרופאת ילדים בקליניקה של אוז"ה (OSE)[5] - ארגון הומניטרי יהודי שסייע לילדים ופליטים יהודים בזמן המלחמה ואחריה. עבאדי באותה עת עסק בהוראת השפה הצרפתית לפליטים היהודים הרבים שהגיעו לניס מרחבי אירופה בחיפוש אחר מקלט מרדיפות הנאצים.[6]
עיסוקם של בני הזוג סייע להם מאוחר יותר ליצירת קשר עם הורי ילדים בניסיון להצילם באמצעות הקמת רשת להצלת ילדים יהודים (רשת מרסל).
בסמוך להגעתה של רוזנסטוק, ממשלת וישי בניס החלה לעצור יהודים, בעיקר יהודים שלא נולדו בצרפת. מעצרים אלו סיכנו את עבאדי הואיל ולא נולד בצרפת, והוא שרד על ידי כך שהחזיק במסמכים מזויפים שלא העידו על מוצאו היהודי.
בנובמבר 1942 נכנסו הכוחות האיטלקיים לאזור ניס. האיטלקים היו פחות נוקשים, הם לא עצרו את פעילות ממשלת וישי אולם האטו אותה וניסו למנוע את החלת חוקי הגזע על יהודים ושליחתם לתאי הגזים.[7] עם זאת, הייתה אצל היהודים אווירה של פחד וחשש.[6]
1942-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבאדי סיפר ששני אירועים טראומטיים שכנעו אותו שיש מקום לחשש גדול לחיי היהודים והניעו אותו לנקוט יוזמה ולפעול:
באפריל 1942 היה עבאדי עד לתקיפת אכזרית של אישה יהודיה על ידי ז'נדרמים צרפתיים לעיני ילדיה, בטיילת שבניס לנוכח עיני קהל גדול שלא התערב בנעשה. הוא נותר מזועזע מהאירוע והחליט שלא יוכל יותר לצפות מהצד במתרחש וכי עליו לפעול, אולם טרם גיבש תוכנית פעולה.
בתחילת 1943, בזמן הכיבוש האיטלקי, הפגיש חבר את עבאדי עם כומר קתולי איטלקי - דון יוליו פניטנטי Julio) Penitenti) שחזר ממערכה בה הצטרף לכוחות הגרמניים שנלחמו בגבול הרוסי ובקש לשוחח עם מישהו מהקהילה היהודית. פינטנטי סיפר לעבאדי על מעשי הזוועה של הגרמנים כלפי היהודים וכלפי ילדים יהודים בפרט והזהיר אותו שעם כניסת הגרמנים לאזור ניס, צפוי להם גורל דומה.
מזועזעים מהידיעות, החליטו עבאדי ורוזנסטוק לפעול בדחיפות להצלת ילדים יהודים מתוך הבנה שילדים הם הפגיעים ביותר והנתונים בסיכון הגבוה יותר.[6]
הקמת רשת מרסל[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבאדי סבר שהדרך להצלת ילדים היא הקמת תשתית מתאימה, רחבה ככל שניתן, עוד לפני הגעת הגרמנים לניס. עבאדי החליט לשם כך לפנות לבישוף של ניס, פול רמון, ( Paul Rémond ), לימים חסיד אומות העולם ובקש את עזרתו בהכנת התשתית המתאימה. עבאדי ידע שהבישוף מנהל מספר מוסדות קתוליים באזור ניס בהם ניתן להסתיר ילדים. כמו כן, ידע שהבישוף הכיר אותו ואת פרופסור גוסטב כהן כשנכח בהרצאה בה השתתפו השניים. הוא הבין שנדרש אומץ מאיש כמורה קתולי באותה עת, להופיע בהרצאה שניתנה על ידי יהודים וקיווה שאומץ זה יבוא לידי ביטוי גם הפעם. פול רמון שמע בקשב רב את דבריו של עבאדי והשתכנע לסייע לו אף כי הסתכן אישית ומקצועית, הוא אף רתם לעניין זה את הכמרים הקרובים לו .
הבישוף סיפק לעבאדי חדר עבודה בקומה התחתונה של משכנו עם חלון גדול הפונה לגינה כדי שיוכל להימלט אם תגיע משטרת וישי או הגרמנים. הוא גם צייד אותו ברשימה של מוסדות קתוליים בהם ניתן יהיה להחביא ילדים. הוא סייע לעבאדי בזיוף מסמכי זהות קתוליים כדי לספקם לילדים יהודים שיוסתרו במוסדות קתוליים. הבישוף הציע לעבאדי שיבחר לעצמו שם בדוי והוא בחר בשם מרסל ומכאן שמה של הרשת- רשת מרסל. הבישוף צייד את עבאדי במסמך הממנה אותו למפקח כללי על מוסדות החינוך של הבישופות בכל אזור ניס וכך היה יכול להסתובב בין המוסדות הקתוליים ולהכין את התשתית מבלי לעורר חשד, הוא אכן ביקר במוסדות הקתוליים וקבל את הסכמתם להסתרת ילדים יהודים. הבישוף נתן גם לרוזנסטוק שם בדוי - "סילבי דלאטר" וצייד גם אותה במכתב מטעמו לפיו היא עובדת סוציאלית של המוסדות הקתוליים כך גם היא הייתה חופשייה להסתובב ולהכין תשתית לרשת מרסל. רוזנסטוק מצידה ניסתה לאתר משפחות שיאותו לקלוט ילדים יהודים בעת הצורך.[8]
שתי דמויות סייעו לה בכך, הכומר הפרוטסטנטי פייר גנייר ( Pierre Gagnier), הכומר של כנסיית ניס והכומר אדמונד אברארד (Edmond Evrard) מהכנסייה הבפטיסטית שבניס - שני אנשים אמיצים שסייעו בהצלת יהודים רבים וזכו לימים בתואר חסדי אומות עולם. הכמרים סיפקו לרוזנסטוק רשימה של מקומות מסתור אצל משפחות והיא פנתה למשפחות ואיתרה את אלו המתאימים והמוכנים לקחת חלק בהסתרת הילדים על אף הסכנה שנשקפה להם.[9]
רוזנסטוק באותה עת המשיכה את עבודתה כרופאה ובדרך זו הפיצה אצל הורים לילדים את העובדה שמתארגנת תשתית להסתרת ילדים יהודים והשאירה בידיהם פרטים ליצירת קשר במקרה הצורך. עבאדי הבין שיהיה צורך גם לקנות מזון עבור הילדים באמצעות כרטיסי מזון, כפי שהיה נהוג בעת ההיא, והוא הצליח לקבל מפקיד בממשל וישי, סדרה של פנקסי מזון ריקים שיוכלו לשמש אותו בעתיד.
אמצעי נוסף וחיוני להצלחת הרשת להצלת ילדים הוא השגת מימון כספי. עבאדי פנה לידידו מוריס ברנר (Maurice Brener) יהודי אמיץ, איש ביצוע בעל אמצעים שעבד עם האמריקאים ואנשי מחתרות הריזסטאנס, נרדף על ידי הנאצים ויצג את הג'וינט בפריז. הוא נרתם לעזור לעבאדי בהשגת מימון ממקורות כספיים שונים, מהג'וינט, ממשפחות עשירות בצרפת ובשוויץ ועוד.[10]
עבאדי ורוזנשטוק הקימו תשתית לרשת מרסל (צר'), בפרק הזמן שמחודש יוני 1943 ועד חודש ספטמבר 1943, מועד נסיגת הכוחות האיטלקים ופלישת הגרמנים לאזור ניס, בפרק זמן זה הצליחו לאתר מקומות מסתור פוטנציאליים לכ־140 ילדים. הרשת פעלה להצלת ילדים יהודים על אף המצוד שקיים איש האס אס אלויס ברונר אחרי היהודים ובעיקר אחרי ילדים יהודים והגרמנים אף הציעו פרס כספי עבור הסגרת הילדים.
לאחר כניסת הגרמנים לניס[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כניסת הגרמנים לאזור ניס, החלו מעצרים אלימים של יהודים בקנה מידה גדול ומשלוח של יהודים למחנות המוות. למרות הסכנה, עבאדי ורוזנסטוק הסתובבו באזור ניס ואספו אליהם ילדים לבקשת ההורים או בעקבות פניה יזומה של בני הזוג להורים. הם אספו את הילדים לנקודת מפגש בניס, סיפקו להם מסמכים מזויפים עם שמות בדויים שאינם בעלי צליל יהודי ושיננו להם באמצעות תרגול את זהותם הבדויה. הילדים אחר כך, הועברו בדרכים שונות תוך סיכון למקומות מסתור שהוכנו מראש או הבריחו אותם מחוץ לגבולות צרפת לשווייץ או לספרד. לכל ילד הוכנה כרטיסייה שהכילה נתונים חיוניים: שם אמיתי, תאריך לידה, מקום לידה, כתובת אחרונה ידועה, שמות הורים או קרובים אחרים, תמונת הילד וטביעת אצבעו וכן את כל הפרטים הבדויים התואמים. כרטיסיות אלו סייעו אחרי המלחמה באיחוד הילדים עם בני משפחותיהם שנותרו בחיים (חלק מהכרטיסיות מצויות כיום בארכיון יד ושם[11]).
לאחר שמיקמו את הילדים במקומות מסתור הסתובבו עבאדי ורוזנסטוק בין מקומות המסתור תוך סיכון מתמיד, והביאו לילדים מכתבים מההורים, תלושי מזון, ממתקים, בגדים ובעיקר חום אהבה וחמלה.[12]
עבאדי ורוזנסטוק חיו תחת סכנה מתמדת והם נאלצו בהזדמניות שונות להימלט ולהסתתר. הגרמנים הציעו פרס כספי למי שימסור מידע שיוביל לתפיסתו של עבאדי והוא נאלץ לא פעם להימלט דרך חלון חדרו בבית הבישוף בעקבות התרעות על הגעת הגרמנים. הגרמנים החלו לחשוד גם בבישוף שהוא מסייע להצלת יהודים, התקינו האזנה לקו הטלפון בביתו, ניסו לטמון לו מלכודת והציעו לו להסתיר ילדים יהודים, אולם הוא לא נפל בפח.[13]
ב 25.4.1944 נעצרה רוזנסטוק על ידי המשטרה הצרפתית, כנראה מבלי שהיה להם מידע שקושר אותה לרשת מרסל. היא נחקרה ולא הסגירה כל פרטים הקשורים ברשת ההצלה, במאי הועברה למחנה הריכוז דראנסי וגורשה לאושוויץ שם הועסקה כרופאה וניסתה לסייע ככל שניתן לאסירים החולים. בנובמבר 1944 הועברה לברגן-בלזן שם המשיכה את עבודתה כרופאה ובזכות זה שרדה את השואה.[14]
לאחר תפיסתה של רוזנסטוק פנה עבאדי לאנשי המחתרת הצרפתית ובקש מהם לסייע לו בהברחת רוזנסטוק ממחנה הריכוז בדראנסי, אולם משהבין שהדבר בלתי אפשרי החליט להמשיך לבדו את פעילות הרשת ככל שיוכל. הוא נמלט מהמקום בו התגורר, הסתתר בלילות בכיתת לימוד באחד המנזרים בו הכיר את אם המנזר ובימים הצטרף לשמיעת מיסות בכנסיות השונות שם נטמע בקרב האוכלוסייה המקומית. הוא הודיע למוסדות הקתוליים ולמשפחות שהסתירו ילדים, על תפיסתה של רוזנסטוק וכי הוא ימשיך את פעילות הרשת אולם בתדירות נמוכה יותר. הוא המשיך לבצע את המשימה, כמיטב יכולתו, תוך סכנה מתמדת, עד שחרור אזור ניס מהכוחות הגרמניים על ידי בעלות הברית באוגוסט 1944.[15]
"רשת מרסל" שהוקמה על ידי עבאדי ורוזנסטוק הצילה בפועל מעל 500 ילדים יהודים, חלקם הוברחו אל מחוץ לגבולות צרפת, חלקם הוסתרו במוסדות קתוליים ואצל משפחות, זאת בחסות תעודות מזויפות וזהויות בדויות. מתוך כל הילדים שהוסתרו או הוברחו נתפסו שני ילדים בלבד. הרשת הייתה אחת הגדולות והחשובות שבין רשתות הצלת הילדים היהודים בצרפת הכבושה. הרשתות היו ממודרות - פעילי כל רשת לא ידעו את זהותם של פעילי הרשתות האחרות - כך שבמקרה של תפיסת פעילי אחת מהן, הם לא היו יכולים להסגיר תחת לחץ ועינויים את חברי הרשתות האחרות.
1944-1997[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שחרור אזור ניס על ידי כוחות בעלות הברית, באוגוסט 1944, החל עבאדי לנהל את תהליך איחוד המשפחות. בעזרת הבישוף שכר משרד, שם בעזרת הכרטיסיות שהיו ברשותו והוכנו מראש, ניסה לאתר את ההורים או קרובי המשפחה של הילדים שהוסתרו, כדי להחזיר את הילדים לחיק משפחותיהם. לאחר כניעת גרמניה שבו חלק מהוריהם של הילדים. רוב ההורים ששרדו ניצלו במסתורים, בין היתר על ידי רשת המחתרת של ז'ורז' גארל ורשתות מחתרת אחרות, ומיעוטם היו בין היהודים ששבו ממחנות הריכוז במזרח אירופה. עבאדי מסר להורים או לקרובי המשפחה את הכתובות הנוכחיות של הילדים או מסר להם את הילדים בעצמו. ילדים שנותרו יתומים ולא נמצאו להם קרובי משפחה, הועברו לבתי ילדים של האוז"ה. עבאדי תיאר באחד הראיונות את תהליך איחוד המשפחות כתהליך קשה ומטלטל שסיפק מגוון רגשות מעורבים ; שמחה על איחוד המשפחות, כאב על ילדים שמשפחותיהם נספו בשואה, כאב עקב ילדים שלא רצו להפרד מהמשפחות שהסתירו אותם ולחזור להוריהם, כאב עצום של הפגישה עם אביהם של שני הילדים שנתפסו על ידי הנאצים ונספו בשואה, ואף תיסכול בשל תגובות קרובי משפחה שכעסו שילדיהם הוסתרו אצל משפחות "גויים".[16]
ביוני 1945, התאחד עבאדי עם רוזנסטוק ששבה ממחנות הריכוז והצטרפה לעבאדי בניס. הוא מונה כמנהל פעילות או"זה בניס והיא חזרה לשמש כרופאה בקליניקה של אוז"ה. יחד המשיכו בפעילות הקשה של איחוד המשפחות. ב־1948 עזבו השניים את משרותיהם באוז"ה, עבאדי החל ללמד סטודנטים ספרות ושפה צרפתית כהכנה לאוניברסיטה ורוזנסוטק חזרה לפריז. היא לא חזרה לעסוק ברפואה מעשית אלא החלה לעבוד במשרות אדמניסרטיביות רפואיות במערכת הבריאות של פריז ומדי סוף שבוע הצטרפה לעבאדי בניס. בשנת 1956 עזב עבאדי את ניס, חבר לרוזנסטוק בפריז והפך למבקר תיאטרון, עיסוק בו החזיק כמעט עד מותו. משנת עד 1959 עד 1980 הגיש עבאדי תוכנית רדיו ברדיו הצרפתי הבינלאומי (אנ'). הוא ראיין מחזאים ושחקנים, חלקם ידועים וחלקם אלמונים שלימים התפרסמו, בין היתר בזכות הופעתם בתוכניתו. הוא היה נשיא המרכז הלאומי לתיאטרון (צר').[17]
השניים נישאו בחתונה אזרחית ב-1959 ברובע השנים-עשר של פריז ובשנת 1989, בהיותם מעל גיל 70, נישאו בחתונה יהודית על ידי הרב הליברלי דניאל פרחי .
במשך שנים רבות שמרו בני הזוג על שתיקה ולא סיפרו את סיפורה של "רשת מרסל" באופן פומבי או פרטי, הן מהסיבה שחשבו שלא עשו יותר מהמוטל עליהם והן כי רצו להניח מאחריהם את כאב מאורעות המלחמה עבורם ועבור הילדים שניצלו. בתחילת שנות ה -90 החלו להתבקע סדקים בחומת השתיקה של בני הזוג. בשנת 1993 במהלך ראיון ברדיו על ספרו שזכה בפרס האקדמיה, נשאל עבאדי אם אכן הציל ילדים יהודים בזמן המלחמה והוא השיב בחיוב. את הראיון שמעה הגברת בטי קלוסקי - סביל -המזכירה הכללית של עמותת הילדים המוסתרים בצרפת. היא יצרה עימם קשר ואחרי מספר חודשי שכנוע, בספטמבר 1994, הסכימו השניים להתראיין לכתבה בעיתון של העמותה לילדים מוסתרים בצרפת (Les enfants Caches), באותה כתבה גם פורסמו חלק משמות הילדים שהוסתרו על ידי בני הזוג. בעקבות הכתבה בעיתון בה פורסמו שמותיהם של חלק מהילדים שהוסתרו, החלה תנועה של חיפוש ואיתור הילדים המוסתרים עצמם, שחלקם יצרו קשר עם בני הזוג. הכתבה כולל שמות הילדים מצויה בארכיון יד ושם[11][18]בשנת 1995 בני הזוג מסרו גם עדות מוקלטת של 7 שעות לאנט וייביורקה (Annette Wieviorka), היסטוריונית צרפתית המתמחה בתחום השואה, לארכיון הווידאו של קרן פורטונוף של עדיות מהשואה באוניברסיטת ייל.( Fortunoff Video Archive for Holocaust Testimonies)
בשנת 1995 נערך בארמון לוקסנבורג שבפריז, כנס של ילדים מוסתרים בצרפת שם, בין היתר, סיפרו בני הזוג את סיפורם. במהלך הנאום שנשא עבאדי בפני הפורום הוא סיפק שלוש סיבות להחלטה לשבור את השתיקה. האחת כי בצרפת קיימת מגמה של הכחשת השואה וחשוב לספר את מה שהתרחש באמת, השנייה כי הרבה ילדים שניצלו היו צעירים מדי מכדי לזכור וחשוב להביא לידיעתם מה קרה והשלישית כי הגיעו לגיל בו הבינו שזמנם הולך ואוזל ועליהם להשאיר עדות למתרחש. הוא סיפר שהוא נשאל מה הניע אותם להסתכן, להיות מעורבים ולהציל אחרים, התשובה לדבריו נעוצה באפיזודה שחווה כשהיה שחקן ששחק בהצגה בניו יורק ; אחרי אחת ההצגות נכנס לחדר ההלבשה שלו אדם שהציג את עצמו כאנטואן דה סנט-אכזופרי כותב הספר "הנסיך הקטן" הודה לו על הערב המהנה והזמין אותו לשתות, הם יצאו יחד לפאב בברודוויי. במהלך השיחה שקלחה ביניהם, אמר הסופר המפורסם שהוא כל חייו מנסה לשבור שיאים ולאתגר את הגבולות שלו עצמו. עבאדי שאל כיצד אדם מאתגר את הגבולות שלו עצמו. הסופר, שהיה גם טייס מחונן ואמיץ, השיב כי הוא תמיד מנסה להגיע "אל מעבר לעננים". לכן, אמר עבאדי, לשאלה מדוע, אני משיב כי ניסינו להגיע "אל מעבר לעננים" כדי לעשות את מה שצריך להעשות. עבאדי בקש מאותם האנשים שהיו ילדים מוסתרים שלא יודו לו, אלא שיעזרו להעביר את המסר שעל כל האנשים לעשות ככל שניתן כדי לעזור לילדים מאוימים הנמצאים בסכנה, באשר הם נמצאים בכל רחבי העולם.
אותות הוקרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה בשנת 1947, הוענקו לעבאדי ולרוזנסטוק מדליית הרזיסטנס.
בשנת 1981 ,הוענק להם אות לגיון הכבוד הצרפתי שהוא אות הכבוד הגבוה ביותר המוענק בצרפת חתום על ידי נשיא הרפובליקה ולרי ז'יסקר ד'אסטן .
פועלו האזרחי של עבאדי למען התיאטרון והספרות הצרפתית קבל הערכה על ידי נשיא צרפת פרנסואה מיטראן אשר העניק לו אות הצטיינות נשיאותי על כך.
בשנת 2000 הוקמה על ידי ז'נט וולגוסט ( Jeannet Wolgust), עמותה בשם "הילדים והחברים של עבאדי " (Les Enfante et Amis Abadi) . ג'נט היא ילדה שהוסתרה על ידי בני הזוג בניס ושמרה איתם על קשר מאז המלחמה ועד יום מותם. מטרת העמותה היא להנציח את זכר בני הזוג עבאדי בפרט ואת זכר קורבנות השואה בכלל ולאחד בין הילדים המוסתרים והחברים של עבאדי. אתר האינטרנט של העמותה משמש ליצירת קשר, כולל את סיפור המעשה, תמונות, קטעי עיתונות, ראיונות בכתב, קטעי וידאו של ילדים מוסתרים המספרים את סיפור המעשה, שמות מקומות המסתור ושמות ילדים מוסתרים שאותרו, ביוגרפיות של הגורמים הקשורים, ביבליוגרפיה, מקורות מידע ועוד. את העמותה מנהלים בעיקר אנשים שהיו ילדים שניצלו על ידי בני הזוג ; אנדריי פוש -קרסנטי, ( Andrée Poch-Karsenti ) ז'נט וולגוסט, מרט קופרמינק (Marth Kuperminc) ועוד, מסייע להם עמנואל גנייה (Emmanuel Gagnier) נכדו של הכומר הפרוטסטנטי גנייה שסייע לבני הזוג בהצלת הילדים היהודים. הפעילים דואגים לתחזק את האתר ולארגן אירועים שמטרתם לשמר את זכר בני הזוג ופועלם.
בשנת 2002 הופק הסרט "רשת מרסל "בבימויה של ז'קלין סיגר, כולל תרגום לעברית, הסרט מתאר דרך ראיונות של בני הזוג ושל ילדים מוסתרים ,את פעילות ההצלה של רשת מרסל. הסרט מצוי בספרית הסרטים של יד ושם.
בשנת 2008 ,כביטוי נוסף להערכת פועלם של בני הזוג בזמן המלחמה, נקראה ככר של שמם ברובע ה 12 היוקרתי בפריז, בו התגוררו בחייהם.
בשנת 2018 הוקמה בעיר ניס אנדרטה להנצחת פועלם של בני הזוג עבאדי ושל האזרחים הצרפתיים שסייעו להם באזור ניס.
ספרים ופרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבאדי כתב מספר ספרים, בין היתר שני ספרים בנושא החיים בגטו היהודי בדמשק. ב-1993 כתב את "המלכה והסופר" (La Reine et le Calligraphe), הספר זכה בפרס האקדמיה הצרפתית ( Grand Prix de l'Académie Française), ותורגם לעברית בהוצאת "כרמל".
הספר הנוסף הוא " שמעון ושבועת השקר - יהודי דמשק שלי " (Shimon le Parjure- mes Juife de Damas ). ספר זה הושלם על ידי עבאדי בסמוך למותו ויצא לאור ביוזמת רעייתו, בשנת 1999 לאחר מותו. בשני הספרים סיפר עבאדי בשפה קולחת, ססגונית, מלאת הומור ובאהבה רבה על חיי הקהילה היהודית בגטו בדמשק בו גדל עד גיל 19 ושזר בהם סיפורים אמיתיים .
בשנת 1985 כתב ספר בנושא התיאטרון הצרפתי "הקומדיה של התיאטרון " (La Comedie du Theatre ).
רוזנסטוק כתבה בשנת 1995 ספר בשם " Terre de Detresse " ("אדמת מצוקה ") המתאר את שהותה במחנות הריכוז אושוויץ וברגן- בלזן .
עבאדי נפטר בחודש ספטמבר 1997 ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. רוזנסטוק נפטרה בשנת 1999 ונקברה לצידו באותו בית הקברות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עיתון " מכאן ומשאם", משה שמר ומאיר משען, גיליון מספר 13, עמוד 26, אביב תשע"א, אפריל 2011, עיתונו של ארגון יוצאי דמשק (סוריה ) בישראל, המגולל את סיפורם של בני הזוג עבאדי בלווי צילומים.(עברית)
- " הכרטסת של עבאדי " מבצע הצלה של מעל חמש מאות ילדים בצרפת בתקופת השואה, ד"ר מרדכי פלדיאל, גיליון מספר 8 של הוצאת "יד ושם", עמוד 17 ,תשנ"ח-1998.( עברית ואנגלית)
- ספרה של אחת מהילדות שניצלו על ידי בני הזוג עבאדי המתאר את פעילותם ומבוסס על מסמכים מעזבונם של בני הזוג עבאדי : Andrée Poch-Karsenti, Les 527 enfants D'Odette et Moussa:Histoire du Réseau Marcel ,Paris, Le Publieur, 2006(צרפתית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסא עבאדי (1910-1997), דף שער בספרייה הלאומית
- קובץ של עדויות ב youtube של ארבעה אנשים שניצלו בילדותם באמצעות רשת מרסל.(צרפתית)
- אתר האינטרנט של עמותת הילדים והחברים של עבאדי ( Les Enfans et Amis Abadi )
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ על פעילות ההצלה של עבאדי, באתר יד ושם
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington,D.C: Potomac Books, 2013, עמ' 5-6
- ^ 1 2 Fred Coleman, The Marcel Network, Washington, D.C: Potomac Books, 2013, עמ' 6
- ^ Fred Colman, The Marcel Network, Washington ,D.C: Potomac Books, 2013, עמ' 177-178
- ^ מעבר לתמונה: האוז"ה, מפעל הסיוע לילדים | www.yadvashem.org, באתר o-s-e.html
- ^ 1 2 3 Fred Coleman, The Marcel Network, Washington,D.C: Potomac Books, 2013, עמ' 6-12
- ^ דניאל קארפי, בין שבט לחסד- השלטונות האיטלקים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השניה., ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ג
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013, עמ' 13-18
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013, עמ' 19-22
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Woshington D.C.: Rotomac Books, 2013, עמ' 27-33
- ^ 1 2 יד ושם, תיעוד מ-1997 על רשת " MARCEL " להצלת ילדים יהודים וכרטסת עם שמות ילדים מ 1943., באתר ארכיון יד ושם, תיק מספר 349, פריט 373669, 1997
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013, עמ' 35-45
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013, עמ' 47-52 , 99-103
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.c: Rotomac Books, 2013, עמ' 105-114
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotonac Books, 2013, עמ' 145-153
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotonac Books, 2013, עמ' 153-179
- ^ Fred Coleman, The Marcel Network, Washington D.C: Rotomac Books, 2013, עמ' 199-206