מוריס בלאנשו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מוריס בלאנשו
Maurice Blanchot
מוריס בלאנשו.jpg
לידה 22 בספטמבר 1907
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בפברואר 2003 (בגיל 95)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ עמנואל לוינס
השפיע על ז'יל דלז, מישל פוקו, ז'אק דרידה
ארצות מגורים צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוריס בלנשוצרפתית: Maurice Blanchot; ‏ 22 בספטמבר 1907 - 20 בפברואר 2003) היה סופר צרפתי, פילוסוף ותאורטיקן ספרותי. עבודתו השפיעה רבות על פילוסופים פוסט-סטרוקטורליים כמו ז'יל דלז, מישל פוקו וז'אק דרידה

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לאחרונה היה ידוע אך מעט על רוב חייו של בלאנשו, והוא נשאר זמן רב אחת הדמויות המסתוריות ביותר של הספרות העכשווית.[דרושה הבהרה][דרוש מקור]

בלאנשו נולד בכפר קוואין. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, שם הפך לחבר קרוב של הפובליציסט היהודי יליד ליטא, עמנואל לוינס.

לאחר מכן, החל בקריירה כעיתונאי פוליטי בפריז. מ-1932 עד 1940 היה עורך היומון המרכזי,[דרושה הבהרה] בעל האופי השמרני " Journal des débats". בשנות השלושים המוקדמות תרם לסדרה של כתבי עת לאומיים רדיקליים, בזמן ששימש גם כעורך העיתון "Le rempart" האנטי-גרמני וכעורך של השבועון הפולני האנטי-נאצי "Aux écoutes" של פול לוי. ב-1936 וב- 1937 הוא תרם גם ל"יומון הקיצוני" הימני הקיצוני וליומון הלאומני-סינדיקליסטי "ל'אינסורגה", שהפסיק בסופו של דבר לפרסם - בעיקר כתוצאה מהתערבותו של בלאנשו - בגלל האנטישמיות של אחדים משתפי הפעולה שלה.

אין חולק[דרוש מקור] כי בלאנשו היה בכל זאת המחבר של שורה של מאמרים חריפים, שתקפו את הממשלה ואת ביטחונה בחבר הלאומים, והזהיר בעקשנות מפני האיום שנשקף מגרמניה הנאצית לשלום באירופה.

בלאנשו אף הסתיר את אשתו ובתו של ידידו עמנואל לוינס בחברת נזירות, וכך הציל אותם מידי הנאצים.

בדצמבר 1940 הוא פגש את ז'ורז' בטאיי, שכתב בשנות השלושים מאמרים אנטי-פאשיסטיים, ושיישאר ידיד קרוב של בלאנשו עד למותו בשנת 1962. בלאנשו פעל בפריז בתקופת הכיבוש הנאצי. כדי לפרנס את משפחתו, הוא המשיך לעבוד כמבקר ספרים ל"Journal des débats". מ -1941 עד 1944, כתב על דמויות כמו סארטר וקאמי, בטאיי ומיחאוס, מלרמה ודוראס אל קהל קוראים פטיניסטי. ברשימות אלה הוא הניח את היסודות לחשיבה הביקורתית הצרפתית המאוחרת יותר, על ידי בחינת האופי הרטורי המעורפל של השפה, ועל חוסר היכולת של המילה הכתובה לעמוד רעיונות של אמת או של זיוף. הוא סירב לעריכתו של משתף הפעולה נובל רוויו פרנסאיז, שהוצעה לו על ידי ז'אן פאולהאן. הוא נשאר יריב מר של הסופר והעיתונאי הפשיסטי האנטישמי רוברט ברסילך, שהיה המנהיג הראשי של התנועה הפרו-נאצית, וכן היה פעיל במחתרת.[דרוש מקור]

ביוני 1944 בלאנשו כמעט הוצא להורג על ידי כיתת יורים נאצית (כפי שצוין בטקסט שלו "מיידיות מותי").

לאחר המלחמה עבד בלאנשו רק כסופר ומבקר ספרותי. בשנת 1947 עזב את פריז לכפר המבודד Èze, שבדרום צרפת, שם חי עשר שנים. כמו סארטר ואינטלקטואלים צרפתים אחרים של התקופה, בלאנשו נמנע מהאקדמיה כמקור פרנסה, והסתמך על כתיבתו. חשוב לציין, בין השנים 1953 ל-1968, הוא פרסם באופן קבוע בנובל רוו פרנסאיז. עם זאת, הוא החל לסגל לעצמו אורח חיים של בידוד יחסי, ולא ראה חברים קרובים (כמו לוינס) במשך שנים, אם כי כתב להם מכתבים ארוכים. חלק מהסיבה לבידוד, שהטיל על עצמו (ורק חלק ממנו - הבדידות שלו קשורה קשר הדוק לכתיבתו ולעתים קרובות היא מוצגת בין דמויותיו), הייתה העובדה שבמשך רוב חייו סבל בלאנשו מבריאות לקויה.

בלאנשו נפטר באילווין שבצרפת, בשנת 2003.

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של בלאנשו אינה תאוריה קוהרנטית ומקיפה, שכן היא יצירה, המבוססת על פרדוקס ועל אי-אפשריות. החוט העובר בכל יצירתו הוא העיסוק המתמיד ב"שאלת הספרות", חקיקה וחקירה בו זמנית של מוזרות חוויית הכתיבה. עבור בלאנשו, "הספרות מתחילה ברגע שבו הספרות הופכת לשאלה" (ספרות והזכות למוות).

בלאנשו ממשיך את עבודתו של המשורר הסימבולי סטפן מלרמה ואת היפוך של הדיאלקטיקה ההיגליאנית בגיבוש תפיסתו את השפה הספרותית כאנטי ריאליסטית ונבדלת מן החוויה היומיומית. "אני אומר פרח", כותב מלרמה בשירה במשבר,"ומחוץ לתהום הנשייה שאליו הקול שלי מחזיר כל צורה, ככל שזה משהו אחר מאשר עלי גביע, שם מתעוררת מוזיקליות, כמו אותו רעיון ועדן, האחד נעדר מהזר".

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות הפוליטית של בלאנשו לאחר מלחמת העולם השנייה נטתה שמאלה. הוא זכה לקרדיט רב כאחד המחברים העיקריים של "המניפסט של 121", ששמו נגזר ממספר החותמים עליו, שכללו את ז'אן פול סארטר, רוברט אנטלם, אלן רובבה גריל, מרגריט דיראס, רנה שאר, אנרי לפבר, אלן רנה, סימון סינורט ועוד, שתמכו בזכויותיהם של הסרבנים לגיוס באלג'יריה. המניפסט היה חיוני לתגובה של האינטלקטואלים למלחמה.

במאי 1968, בלאנשו שוב יצא מחשאיותו, כדי לתמוך במחאות הסטודנטים. זו הייתה הופעתו הפומבית היחידה אחרי המלחמה. אבל במשך חמישים שנה הוא נשאר נושא הדגל עקבי של הספרות הצרפתית המודרנית והמסורתית. בשנות חייו המאוחרות הוא כתב שוב ושוב נגד משיכת האינטלקטואלים לפשיזם, ובמיוחד נגד שתיקתו של היידגר אחרי השואה.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלנשו כתב יותר משלושים יצירות ספרות, ביקורת ספרותית ופילוסופיה. עד שנות ה -70 הוא עבד ללא הרף כדי לשבור את המחיצות בין מה שנתפס בדרך כלל כז'אנרים "שונים" או "כיוונים", ורבות מעבודותיו המאוחרות נעות בחופשיות בין סיפור לחקירה פילוסופית.

  • פסק מוות, (הוצאה בעברית:(תרגום: הלית ישורון), דניאל אפשטיין: אחרית דבר, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006).
  • הצעד (שלא) מעבר, (תרגום: סמדר בוסתן), תל אביב: רסלינג, 2008
  • השיחה האינסופית, (הוצאה בעברית:(תרגום: דניאל אפשטיין), דניאל אפשטיין: אחרית דבר, בדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2012)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]