מושבת סינגפור
| |||
.svg) | |||
| גאוגרפיה | |||
|---|---|---|---|
| יבשת |
אסיה  | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | פירוק מושבות המצרים | ||
| תאריך | 1946 | ||
| פירוק | מיזוג עם פדרציית מלאיה | ||
| תאריך | 1959 | ||
| ישות קודמת |
 הממשל הצבאי הבריטי (מלאיה).svg){kind=small} מושבות המצרים | ||
| ישות יורשת |
 מדינת סינגפור.svg){kind=small} מושבת הכתר של צפון בורנאו איי קוקוס אי חג המולד | ||
  | |||
.svg)
מושבת סינגפור הייתה מושבת כתר של הממלכה המאוחדת שכללה את סינגפור של ימינו מ-1946 עד 1958. במהלך תקופה זו, אי חג המולד, איי קוקוס ולבואן נוהלו גם מסינגפור. היא הוקמה לאחר פירוק מושבות המצרים זמן קצר לאחר שהסתיים הכיבוש היפני של סינגפור ב-1945. כוחה של הממשלה הבריטית היה נתון למושל סינגפור. המושבה זכתה בסופו של דבר לממשל עצמי פנימי חלקי ב-1955.[1] זה נמשך עד הקמת מדינת סינגפור ב-1958, עם ממשל עצמי פנימי מלא שניתן ב-1959.[2][3]
לאחר כמה שנים של ממשל עצמי, סינגפור התמזגה עם מלאיה, סארוואק וצפון בורנאו (סבה) כדי ליצור את מלזיה ב-16 בספטמבר 1963, ובכך סיימה לחלוטין 144 שנות שלטון בריטי בסינגפור. בשל דעות שונות בטיפול בנושאים פוליטיים, כלכליים וגזעיים, סינגפור תחדל בסופו של דבר להיות חלק ממלזיה ותהפוך למדינה ריבונית עצמאית ב-9 באוגוסט 1965.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה לאחר המלחמה: החזרת השלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שנכנעה יפן לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945, שרר מצב של אנומיה בסינגפור, שכן הבריטים טרם הגיעו כדי להשתלט, בעוד שלכובשים היפנים הייתה אחיזה מוחלשת במידה ניכרת באוכלוסייה. אירועי ביזה והרג נקמה היו נפוצים.
כאשר חיילים בריטים חזרו לסינגפור בספטמבר 1945, אלפי סינגפורים עמדו ברחובות כדי לעודד אותם. סינגפור נשלטה על ידי מינהל צבאי בריטי (BMA) בין ספטמבר 1945 למרץ 1946, במהלכם שימשה גם כמפקדתו של המושל הכללי הבריטי לדרום מזרח אסיה. עם זאת, חלק ניכר מהתשתית הושמד, כולל מערכות אספקת חשמל ומים, שירותי טלפון ומתקני הנמל בנמל סינגפור.[2]
היה גם מחסור במזון, כולל אורז, וזה הוביל לתת תזונה, מחלות ופשע ואלימות שהשתוללו ברחובות. אבטלה, מחירי מזון גבוהים וחוסר שביעות רצון של העובדים הגיעו לשיאם בסדרה של שביתות ב-1947 שגרמו להפסקות מסיביות בתחבורה הציבורית ובשירותים אחרים. בסוף 1947 החלה הכלכלה להתאושש, בהקלה על הביקוש הגובר לפח וגומי ברחבי העולם. חלפו עוד כמה שנים עד שהכלכלה חזרה לרמות שלפני המלחמה.[2]
ממושבה למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באפריל 1946, מושבות המצרים פורקו וסינגפור הפכה למושבת כתר עם ממשל אזרחי בראשות מושל והופרדה מחצי האי המלאי. ביולי 1947 הוקמו מועצות מבצעת ומחוקקת נפרדות ונקבעו הוראות המאפשרות בחירה של שישה חברים במועצה המחוקקת בשנה הבאה.[4] ב-30 בנובמבר 1959 התקבל חוק הסמל והדגל וההמנון הלאומי של סינגפור 1959 כדי להסדיר את השימוש והתצוגה של סמל המדינה, דגל המדינה וביצוע ההמנון הלאומי.
מיזוג עם מלזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כישלונם של הבריטים להגן על סינגפור הרס את אמינותם כשליטים שלא טועים בעיני המקומיים בסינגפור. בעשורים שלאחר המלחמה ובמהלכה נרשמה התעוררות פוליטית בקרב האוכלוסייה המקומית ועלייתם של רגשות לאומנים ואנטי-קולוניאליים, כולל זעקה ל"מרדקה" ("עצמאות" בשפה המלאית). הבריטים גם היו מוכנים לצאת לתוכנית של הגברת הממשל העצמי בהדרגה עבור סינגפור ומלאיה.[2] ב-16 בספטמבר 1963, הצטרפה סינגפור למדינת מלזיה, וסיימה לחלוטין 144 שנות שלטון בריטי.
עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 באוגוסט 1965 עזבה סינגפור רשמית את מלזיה והפכה לרפובליקה העצמאית של סינגפור, עקב מחלוקות פוליטיות, כלכליות וגזעיות.
ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועצה המחוקקת הראשונה (1948–1951)[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבחירות הראשונות בסינגפור, שנערכו במרץ 1948 לחברים נבחרים במועצה המחוקקת, היו מוגבלות למדי. זכות ההצבעה הוגבלה לנתינים בריטים בוגרים, מתוכם רק 23,000 או כ-10% מהזכאים נרשמו להצביע. בנוסף, רק שישה מתוך עשרים וחמישה המושבים במועצה המחוקקת היו אמורים להיבחר; השאר נבחרו על ידי המושל או על ידי לשכות המסחר.[2]
בשלושה מהמושבים שנבחרו זכתה המפלגה הפרוגרסיבית של סינגפור (SPP), מפלגה שמרנית שמנהיגיה היו אנשי עסקים ואנשי מקצוע ולא נטו ללחוץ על שלטון עצמי מיידי. בשלושת המושבים האחרים זכו עצמאים.
שלושה חודשים לאחר הבחירות, פרצה התקוממות מזוינת של קבוצות קומוניסטיות במלאיה - מצב החירום המלאי - והבריטים הטילו צעדים קשים לשלוט בקבוצות שמאל בסינגפור ובמלאיה; חוק ביטחון הפנים השנוי במחלוקת, שאפשר מעצר בלתי מוגבל ללא משפט עבור אנשים החשודים כ"איומים על הביטחון", הוצג בשלב זה.[2]
מכיוון שקבוצות השמאל היו המבקרים החזקים ביותר של השיטה הקולוניאלית, ההתקדמות בממשל העצמי נתקעה במשך כמה שנים. הממשלה הקולוניאלית גם ניסתה למנוע מגעים בין הסינים הסינגפוריים לסין, שנפלה זה עתה תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית הסינית. טאן קאה קי, איש עסקים ופילנתרופ מקומי, סורבה כניסתו מחדש לסינגפור לאחר שערך סיור בסין.[2]
המועצה המחוקקת השנייה (1951–1955)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחירות שניות למועצה המחוקקת נערכו ב-1951, כאשר מספר המושבים הנבחרים גדל לתשעה. בחירות אלו שוב נשלטו על ידי ה-SPP שזכתה בשישה מושבים. זה תרם לאט לאט להקמת ממשלה נבדלת של סינגפור, אם כי הממשל הקולוניאלי עדיין היה דומיננטי.
ב-1953, עם דיכוי הקומוניסטים במלאיה וסיומו של השלב הגרוע ביותר בתקופת ה'חירום', הממשלה מינתה ועדה בראשות סר ג'ורג' רנדל לחקור את האפשרות של ממשל עצמי עבור סינגפור. הוועדה הציעה צורה מוגבלת של ממשל עצמי.
האספה המחוקקת עם עשרים וחמישה מתוך שלושים ושניים מושבים שנבחרו בבחירות עממיות תחליף את המועצה המחוקקת, שממנה ייבחר ראש השרים כראש ממשלה ומועצת שרים כקבינט תחת מערכת פרלמנטרית. הבריטים ישמרו על שליטה בתחומים כמו ביטחון פנים וחוץ, כמו גם סמכות וטו על חקיקה.
הממשלה הסכימה עם ההמלצות, והבחירות לאספה המחוקקת נקבעו ל-2 באפריל 1955. הבחירות היו סוערות, עם כמה מפלגות פוליטיות שהוקמו לאחרונה הצטרפו למערכה. בניגוד לבחירות הקודמות, הבוחרים נרשמו אוטומטית, מה שהרחיב את קהל הבוחרים לכ-300,000. ה-SPP הובסה קשות בבחירות, וזכתה רק בארבעה מושבים. חזית העבודה השמאלנית שהוקמה לאחרונה הייתה הזוכה הגדולה ביותר עם עשרה מושבים והצליחה להקים ממשלת קואליציה עם UMNO-MCA-MU, שזכתה בשלושה מושבים.[2] מפלגה חדשה נוספת, מפלגת הפעולה העממית השמאלנית (PAP), זכתה בשלושה מושבים.
מנהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באפריל 1946, המושבה של סינגפור הוקמה עם איי קוקוס ואי חג המולד לאחר פירוק מושבות המצרים. כמושבת כתר, סינגפור ירשה את המבנה הארגוני ההיררכי של ממשלת מושבות המצרים עם מושל, שנעזר במועצה מבצעת מייעצת, מועצה מחוקקת ומועצה עירונית.[5] ביולי 1946, לאבואן הפכה לחלק ממושבת הכתר של צפון בורנאו.[6][7] הריבונות של איי קוקוס (קילינג) הועברה לאוסטרליה ב-1955. גם הממשל של אי חג המולד הועבר לאוסטרליה ב-1958.
מושלי סינגפור (1946–1959)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושלי סינגפור שלטו במושבת הכתר של סינגפור מ-1946 עד 1959, מטעם המשרד הקולוניאלי. כשסינגפור זכתה לממשל עצמי ב-1959, בוטל משרד המושל.
| # | מושל סינגפור | תקופת כהונה | ||
|---|---|---|---|---|
| תחילת כהונה | סיום כהונה | |||
| 1 | 
|
סר פרנקלין צ'ארלס גימסון | 1 באפריל 1946 | 20 במרץ 1952 |
| – | 
|
וילפרד לואוסון בליית' (בפועל) | 20 במרץ 1952 | 1 באפריל 1952 |
| 2 | 
|
סר ג'ון פירנס ניקול | 21 באפריל 1952 | 2 ביוני 1955 |
| – | סר ויליאם גוד (בפועל) | 2 ביוני 1955 | 30 ביוני 1955 | |
| 3 | סר רוברט בראון בלאק | 30 ביוני 1955 | 9 בדצמבר 1957 | |
| 4 | סר ויליאם גוד | 9 בדצמבר 1957 | 3 ביוני 1959 | |
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Singapore : History | The Commonwealth". thecommonwealth.org. ארכיון מ-9 בספטמבר 2019. נבדק ב-6 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 LePoer, Barbara Leitch (1989). "Singapore – Aftermath of War". Washington: GPO for the Library of Congress. ארכיון מ-31 במרץ 2022. נבדק ב-17 באפריל 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "State of Singapore Act is passed – Singapore History". eresources.nlb.gov.sg. ארכיון מ-17 באפריל 2023. נבדק ב-2023-04-17.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Towards Self-government". Ministry of Information, Communications and the Arts, Singapore. אורכב מ-המקור ב-13 ביולי 2006. נבדק ב-18 ביוני 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Electoral representation for the new Singapore Council.
- ^ "North Borneo Joins Empire". The Straits Times. 16 ביולי 1946. p. 1. ארכיון מ-22 במרץ 2020. נבדק ב-22 במרץ 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "N. BORNEO BECOMES A COLONY". The Singapore Free Press and Daily News. 16 ביולי 1946. p. 5. ארכיון מ-22 במרץ 2020. נבדק ב-22 במרץ 2020.
{{cite news}}: (עזרה)