מושק האייל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תרמיל של מושק האיילים.

מושק האיילאנגלית: Deer musk), הוא מין חומר בעל ריח חודר וחזק שמקורו בבלוטה של זכרי איילי מושק הממוקמת בין הטבור לאיברי הרבייה שלהם. חומר זה נועד להפצת ריח חזק לשם משיכת נקבות בעת החיזור. בחומר זה נעשה שימוש רב בתור בושם, קטורת ורפואה מאז שחר ההיסטוריה, והוא אחד ממוצרי החי היקרים ביותר בעולם. השם "מושק" או "מוסק" מקורו בסנסקריט ומשמעותו "טבור האייל" בהתייחסו למיקום הבלוטה. החומר מכונה גם "תרמיל מושק" או "בלוטת מושק".

אף על פי שהשם "מושק" מתייחס לרוב עבור חומר זה, המונח מושק עצמו משמש לעיתים קרובות כדי לתאר מגוון רחב של חומרים בעלי ריח זהה המופקים מבעלי חיים אחרים כדוגמת זבד (- "זבד המושק"), או למושק סינתטי ("מושק לבן") - חומר אשר מפגין תכונות דומות למושק האיילים.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטימולוגיה של השם מושק מקורה בשפת הסנסקריט "मुस्कस्" - מוסקה (muṣká); מילה זאת נלקחה לשפה הפרסית תחת השם "מסק" (مسک), לאחר מכן חדרה גם ליוונית המאוחרת (μόσχος - Moschos) וללטינית המאוחרת (muscus) ולבסוף גם לצרפתית העתיקה (musc) ולאנגלית של ימי הביניים (muske). המסלול של השאלת המונח בשפות הללו רומז על נתיב הסחר של המושק מהודו דרך פרס ועד לאירופה.

היסטוריה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת הרפואה ההודית העתיקה - איור ודה, נעשו שימושים שונים במושק למחלות-לב ולמחלות נפשיות במשך מאות שנים. איילי המושק היו ידועים בעולם המערבי עוד בימי קדם, וההתייחסות הראשונה אליו היא במאה ה-5 לספירה כאשר הוא מוזכר בתלמוד (מסכת ברכות מג) בתור חומר ריחני שמקורו מחיה. בראשונים יש דיון האם מותר לאכול את המושק כיון שיש ספק אם הוא דם, שאסור באכילה, או לא.[1] פרשנים רבים[2] מזהים את המושק עם הבושם המקראי מור. החוקר היווני מהמאה-6 קוסמס אינדיקופלאוסטס ציין שמקורו של חומר זה בהודו. זמן קצר לאחר מכן הערבים גילו את הבושם לאחר שהוא הגיע אליהם מהאימפריה הביזנטית, והחומר רכש לעצמו מוניטין כאפרודיזיאק. תחת החליפות של בית עבאס, חומר זה זכה להערכה רבה, והח'ליפים בבגדד השתמשו בו בנדיבות. במאה ה-9, הרופא הערבי אל-כנדי כלל את המושק במספר רב של מתכוני הבושם שלו, והחומר הפך לאחד מפריטי היוקרה החשובים ביותר שהובאו על ידי ספינות ערביות מהמזרח.

מאז גילויו ועד היום, מושק האיילים משמש כמרכיב מפתח של בשמים רבים, וזאת משום שהוא מקבע את ריח הבושם לטווח ארוך. למרות מחירו הגבוה, חליטות מושקות שימשו כבסיס עיקרי לבשמים עד 1979 - אז איילי מושק הוכרזו כמין מוגן על ידי אמנת וושינגטון. כיום כמות הסחר המותרת במושק הטבעי נשלטת על ידי CITES אך מתבצע במקביל לכך סחר נרחב לא חוקי ברחבי הודו-קשמיר-סין והמדינות הסמוכות. מחיר של תרמיל מושק אחד המכיל 25 גרם עומד על כ-250 דולר, והמחיר לקילו עשוי להגיע לכ-45,000 דולר. המושק האיכותי ביותר - "מושק טונקין" מופק באזור וייטנאם ודרום סין, לאחר מכן ה"מושק האסאמי" וה"נפאלי" המופק בהודו ונפאל, בעוד ש"מושק קאבארדין" המיוצר ברוסיה ובהימלאיה נחשב לבעל איכות ירודה.

איסוף ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרמילי מושק האיילים בצבעים שונים מוצעים למכירה בכלכתה.

אייל מושק הוא סוג יחיד במשפחת איילי מושק הכולל 7 מינים החיים בנפאל, הודו, בהוטן, פקיסטן, סין העממית, קוריאה, רוסיה (סיביר) ומונגוליה; מספרים קטנים מצויים גם בוייטנאם ואפגניסטן. על מנת להשיג את תרמיל המושק שלהם, האייל נהרג בעזרת מלכודות או ירי ממארב, כשתרמיל המושק שלו מוסר ממנו (הציידים ינצלו גם את עורו ובשרו). החומר מיובש לרוב כשהוא מונח על אבן חמה בשמש הקופחת, או על ידי טבילה בשמן רותח. לאחר הייבוש, העיסה החומה-אדמדמה נפתחת ובה מתגלים גרגירים שחורים בריכוז גבוה אשר מכונים "תבואה מושקת" והם מעורבבים עם חומרים אלכוהוליים. הניחוח של התמיסה הופך להיות יותר אינטנסיבי במהלך אחסון והוא נותן ריח נעים רק לאחר שהוא מדולל באופן משמעותי בשל ריכוזו הגבוה. לא ידוע כיום על חומר טבעי אחר בעל ארומה מורכבת שניתנו לו כל כך הרבה תיאורים סותרים בקשר לריחו; עם זאת, בדרך כלל הריח מתואר כ"ריח חייתי" "אדמתי" או משהו "הדומה לריח עורו של תינוק".

תרמיל מושק באיכות טובה מתאפיין בתמיסה בצבע ארגמני כהה, הוא חלק למגע ויבש, ומר בטעמו. התמיסה תהיה בעלת ריח אחיד ללא כל חיסרון במשקלה בעת חשיפה למזג האוויר, והריח שלה יהיה חודר ועקבי במיוחד לעומת כל חומר מבושם אחר שקיים. בדומה לחומרים מפיצי ריח אחרים, תמיסת המושק מורכבת מאמוניה, כולסטרול, שומן משני, חומר שרף מריר ועוד.

על מנת לקבל קילו אחד של מושק, צריך להרוג בין שלושים לחמישים איילים, מה שמסביר מדוע החומר יקר מאוד. כך למשל, בתחילת המאה ה-19, מושק טונקין היה לעיתים כפול במחירו מזהב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבינו יונה, מסכת ברכות, דף ל"א ע"ב מדפ"ר, ד"ה 'ורבינו'
  2. ^ בפירושם על ספר שמות, פרק ל', פסוק כ"ג.