בושם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בשמים

בושםאנגלית: Perfume) הוא שם כולל לנוזל, קרם או שמן המפיץ ריח, מופק בדרך כלל מצמחים או באופן סינתטי, מפיץ ריח נעים. בושם הוא מוצר אופנתי ויקר, מתיזים אותו על העור כחלק מתהליך התקשטות. ניתן להתיזו גם באוויר או על בגדים, שטיחים ווילונות, ובעיקר כמשקל נגד לריחות לא נעימים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של הבשמים עתיקה כדברי ימי האדם: בקברו של תות ענח' אמון נמצאו כלים שהכילו עקבות של משחות מבושמות. גם בתנ"ך מוזכרים בשמים למיניהם, ובספר שמות יש הוראות ייצור של בושם, המכונה "שמן משחת קודש".

סוגי הבשמים הקדמונים הופקו בעיקר מחלקים שונים של צמחים. באלה יש חומרים שמנוניים, הקרויים "שמנים תמציתיים", או "שמנים נדיפים", משום שהם הופכים בנקל מנוזל לאדים. הם מצויים בפרחים כגון יסמין, ורדים, ופרחי הדר; בעליהם של גרניום, ברוש ומנתה; בקליפות עצים, כמו קינמון ואקליפטוס; בעצה של הארז; בפירות כגון מיני ההדר; ובזרעים, למשל של שקדים מרים, כמון, ואגוז מוסקט.

הקדמונים השתמשו בבשמים שהופקו משרף עצים להרחקת יתושים, פרעושים ושאר מיני חרקים. בשמים אחרים הופקו מצוף ומפרחים. בושם סייע לאנשים לעבוד את האלים, להתרפא, ואף כהכנה למוות.

ייצור בשמים, בעיקר כקטורת, החל במסופוטמיה ובמצרים. לאחר מכן יוצרו בשמים על ידי הפרסים, הרומאים, תושבי עמק האינדוס וארצות נוספות במזרח אסיה. המצרים הקדמונים השתמשו בבשמים ובמשחות ריחניות דומיננטיות מטעמי דת ומרחו בהם את מתיהם כדי שהגעתם לעולם הבא תתקבל בברכה. בתנ"ך מוזכרים בשמים שהופקו ממור ומלבונה.

בעין גדי התגלתה בחפירות ארכאולוגיות מעבדת בשמים צמודה אל שרידי בית כנסת עתיק מהמאה ה-6 לספירה. ריחות מוכרים יותר נוצרו בתקופה הרומית וכונו לראשונה פרפיום.

הערבים בימי הביניים היו הראשונים בייצור "מי ורדים". הם עשו זאת באמצעות זיקוק ואיסוף של אדים שהתקבלו במהלך הבישול של ורדים במים. בשמים ערביים נתחבבו על נוסעי הצלב, והם הביאו חידוש זה לארצות אירופה, בדרכם חזרה מארץ הקודש. עד היום מייצרים כמויות גדולות של תמצית מי ורדים, בעיקר באזורים שהיו פעם תחת שלטון המוסלמים. כגון בולגריה, טורקיה ומרוקו.[1]

בעבר ייחסו למיני הבושם חשיבות רבה מאוד, בעיקר משום שבני האדם לא נהגו להתרחץ לעתים קרובות, והיה צורך לחפות על ריחות גוף בלתי נעימים.[1]

במאה ה-17 השתמשו בבשמים להרחקת ריחות לא נעימים בבתים. גברים ונשים נהגו להסתיר בשיפולי בגדיהם שקיות קטנות מבושמות והרופאים בתקופה זאת טענו שהבשמים מרחיקים מחלות מבני אדם. מלכי צרפת במאה ה-18 נחשבו לצרכני בשמים באופן לא מבוקר. על המלכה מרי אנטואנט סופר שאי אפשר היה להתקרב לחדריה מבלי שתיעצר הנשימה מהריח הכבד.[2]

אולם במרוצת השנים מנהג הרחצה הלך ונעשה נפוץ, ואט אט ירדה קרנם של הבשמים החריפים, עד שלפני כ-150 שנה כמעט חדלו גברים להשתמש בבושם, להוציא מי גילוח ותכשירים נגד זיעה.[1]

מאז תחילת המאה ה-20, התפתחה הכימיה עד כדי כך, שכיום ניתן לייצר באופן מלאכותי כמעט כל ריח רצוי, לחקות ריחות של חומרים טבעיים, ואף לייצר תרכובות בעלות ריחות, שלא היו ידועים עד כה לאדם. כל זאת בעיקר מחומרי גלם מצויים, כגון מוצרי לוואי של תעשיית הפחם והנפט.[1]

תעשיית הבשמים העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2017, שווי השוק של תעשיית הבשמים העולמית מוערך בכ-40 מיליארד דולר.[3]

אמריקה הצפונית היא הצרכנית הגדולה בעולם של מוצרי בישום.[4]

כ-49% מהבשמים המיוצרים בעולם מיועדים להשתלב במוצרי ניקיון ובתכשירים לשימוש ביתי, כ-46% מהבשמים הנם לשימוש בתמרוקים, וה-5% הנותרים מיועדים לשימושים אחרים.[4]

בכל שנה, מתווספים כ-400 בשמים חדשים לשווקים ברחבי העולם. בתוך 3 שנים ישרדו רק 40 בשמים מהם.[4]

יצרנית מוצרי הבישום והקוסמטיקה הגדולה בעולם היא פרוקטר אנד גמבל (נכון לשנת 2013).[3]

חלוקת מוצרי בישום לפי יעד השימוש הסופי (2014)[4][עריכת קוד מקור | עריכה]

מיון תמרוקי בשמים על-פי ריכוז חומרי הריח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבשמים המודרניים משווקים בתכשירים שבהן חומרי הריח מומסים בתוך ממס נדיף. ממס זה, עשוי להיות מימי או אורגני (כהל לדגומה) או שילוב של ממסים שונים. תפקיד הממס הוא לאפשר התזה נוחה של הבושם לקבלת תרסיס.

את תכשירי הבושם נהוג למיין, אם כן, על פי הריכוז הסופי של חומרי הריח בהן:

  • פרפיום - מכיל 100 אחוז תמציות בושם טהורות המכוהלות ב-96 אחוז אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 20-40 אחוז.
  • או דה פרפיום - מכונה לפעמים גם פרפיום דה טואלט. מכיל 100 אחוז תמציות בושם המכוהלות ב-86 אחוז אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 10-20 אחוז.
  • או דה טואלט - מכיל 100 אחוז תמציות בושם טהורות, המכוהלות ב-80 אחוז אלכוהול, מה שמעניק לבושם ריכוז סופי של 5-10 אחוז.
  • או דה קולון - מכיל 100 אחוז תמציות המכוהלות ב-60 אחוז אלכוהול, מה שמעניק למי קולון ריכוז סופי של 2-3 אחוז.

בדרך כלל, ככל שחומרי הריח נמצאים בריכוז גבוה יותר, כך הם עשויים להישאר זמן ארוך יותר על עור הגוף.

בדומה לפירמידה בושם מורכב משלוש שכבות: תווים עליונים, תווים מרכזיים ותווים בסיסיים.

התווים העליונים, המכונים גם תווי ראש, מתנדפים תוך 20 דקות מרגע ההתזה, בדרך כלל ריחות קלילים המופקים מפרי הדר. התווים המרכזיים, המכונים לב הבושם, מתפתחים עם הזמן והם יאפיינו, יגדירו את משפחת הבושם, עמידים במשך שעתיים עד ארבע שעות. התווים הבסיסיים, המכונים נשמת הבושם, העשירים העמידים ביותר ומעניקים לבושם את העומק. בדרך כלל מתבלינים, פטריות, טחב ועוד. עמידים לאורך שעות.

דוגמאות של תמרוקי בישום על פי ריכוזם (% חומרי הריח)

ייצור בשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק גדול ממוצרי הבישום המודרניים מיוצרים בשיטות שאינן שונות בהרבה מאלו ששימשו בעת העתיקה. הן מבוססות על תהליכי מיצוי כימיים של חומרי ריח ממקורות טבעיים כגון: פרחים, פירות, שמנים ובלוטות (למשל איילי מושק). את חומרי הריח שמוצו, מוהלים בממס נדיף, ומשווקים במארז מתאים (בדרך כלל בקבוקי זכוכית).[5]

יחד עם זאת, כיום, מקובל ונפוץ השימוש בבשמים שיוצרו באופן סינתטי (או חצי סנטתי) בתעשייה הכימית, שהוא, לרוב, זול יותר, ומאפשר ייצור בכמויות עצומות. הייצור של חומרי ריח סינתטיים, התפתח, בעיקר, מראשית המאה ה-19, ונזקף בעיקר להתפתחות מדע הכימיה האורגנית. מרבית חומרי הריח הסינתטיים המשווקים כיום, הנם למעשה חומרי ריח טבעיים שיוצרו באופן תעשייתי, בתהליכי סינתזה אורגנית, והם זהים לחלוטין, מבחינה כימית, לחומרי הטבע שלהן, כך שהשפעתן הביולוגית זהה.[6]

רוב חומרי הגלם המשמשים את הייצור של חומרי הריח הסינתטיים, הנם תרכובות אורגניות המתקבלות מהתעשייה הפטרוכימית.

מבין חומרי הריח הנעימים לאדם, ניתן למנות את התרכובות האורגניות ממשפחת האסטרים (כמובן של כל אסטר הוא בהכרח בעל ריח או ריח נעים). האסטרים הם תרכובות בהן אטום פחמן קשור בקשר כפול לאטום חמצן, ובקשר יחיד לאטום חמצן אחר.

בתעשייה הכימית הן מיוצרות, בדרך כלל, מתגובה בין כוהל לחומצה קרבוקסילית או לנגזרת של חומצה קרבוקסילית.[6]

מיני בושם הנמכרים כיום, הם לרוב תערובות מתוחכמות מאוד של שמני פרחים וצמחים, בתוספת חומרים מן החי וחומרים כימיים סינתטיים.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומרי ריח
מבחר תרכובות אורגניות המשמשות בתעשיית הבשמים
שם התרכובת ניחוח מקור טבעי מבנה החומר משפחה כימית
מתיל בוטאנואט ריח פירות של אננס ותפוח אננס
Buttersauremethylester.svg
אסטר
אתיל אצטט ריח מתוק של יין מיץ ענבים שעבר תסיסה
Ethyl acetate2.svg
אסטר
איזואמיל אצטט ריח פירות של אגס ובננה בננה
Isoamyl acetate.png
אסטר
פנתיל פנטנואט ריח תפוח תפוח
Pentyl pentanoate.png
אסטר
בנזיל אצטט ריח של תות שדה תות שדה
Benzyl acetate.png
אסטר
סינאמאלדהיד ריח קינמון קינמון
Zimtaldehyd - cinnamaldehyde.svg
אלדהיד
ונילין ריח וניל וניל
Vanillin.svg
אלדהיד, אתר, כוהל

הללו עשויות להתקבל כחלק מתהליכי מיצוי כימיים ממקורות טבעיים (מיצוי של קינמון, ווניל לדוגמה) או להתקבל ישירות כתוצרים מתהליכי ייצור סינתטיים אורגנים תעשייתיים.

קבוצות בשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בַּשָּׂם (בשפה המקצועית: “Nose” – אף), מפיק בושם חדש, הוא משתמש בקבוצות ובתת־הקבוצות הבאות על פי טעמו:

שם הקבוצה תת-קבוצה אופי חומרי גלם
‏Aldehydic ‏Aldehydic ריחות "תואמים" לטבע - חיקוי מושלם ברובו מתמציות סינתטיות בשילוב עם תמציות טבעיות
‏Fruity ריח פירות לא ניתן להפיק ריח מפרי, הפקה סינתטית
‏Chypre ‏Green ריחות של עלים ירוקים גלבנין, עלי סיגליות וזרעי לנטסיק
‏Moss ריח טחב דומיננטי בקבוצת ה"שיפרה" - אזוביון, עץ אלון מיוגוסלביה ומרוק
‏Resinous Balsamic שרף המופק מעצים, נותן לבושם חום ועומק וניל, אקליפטוס, לפטיניום וקטורת
‏Woody ריחות יער, עצים ושורשי עצים פצ'ולי, ארז, טיבר וסנדלווד
‏Floral ‏Green Floral ריח פריחת האביב נרקיס ושקדיה
‏Powdery Floral ריחות פרחים דומיננטיים המוסווים על ידי אבקה שמקורה באורז כמו אבקן מימוזה, סיגליות, נרקיס ואיריס
‏White Floral פרחים אקזוטיים (הפרחים הלבנים ידועים בריחם החזק) יסמין מהרי ההימליה, יילנג-יילנג, נרולי, גרדיניה ופרזיות
‏Fresh ‏Aqua/Odeon הריחות ה"ימיים" הופקו בשנת 1990 מעניקים רעננות וארומה מיוחדת של ריח האוויר הלח בחוף הים
‏Hesperidins ריחות לימוניים לימון, מנדרינה, תפוז, אשכולית ותפוז ברגמוט
‏Oriental ‏Animal ריחות חייתים, ריח עורות ענבר, מושק, סיואט וקסטור
‏Aromatic ריחות דומיננטיים, ארומטיים לבנדר, גרניום, בזיליקום, מנטה ואניס
‏Spicy ‏Fresh Spicy ריחות תבלינים המפיצים "קור" ו"חום" ביחד קרדמון, ג'ינג'ר, קוריאנדה וקארי
‏Hot Spicy תבלינים "חמים" פלפל שחור, קינמון, ציפורן והל
‏Tabasco ‏Tabasco בסיס לבשמים גבריים (ריח גברי עז) ערבוב הטבק מתקשר לריחות צמח השרך, לבנדר ועצים

הבושם בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא נזכר הבֹּשֶׂם שלושים פעמים, על פי רוב כשם כללי לסממנים ריחניים שהופקו בדרך כלל מצמחים.

אחד מהאזכורים הראשונים הקשורים למסחר בבשמים, והמצביעים על הבושם כמרכיב חשוב במסחר הקדום, מופיע בפרשת מכירתו של יוסף. שם מוזכר כי יוסף הורד למצרים בשיירה של סוחרים שהובילו בשמים:[7]

"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה"

רש"י מפרש במקום: "למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע". איזכור נוסף וחשוב של בושם בתורה הוא בעניין עשיית שמן המשחה, אשר מופק משמן זיתמורקינמון, קידה וקנה בושם. בשמן זה היו מושחים את הכהנים הגדולים, והמלכים בשעת הכתרתם והמלכתם. וכן את כלי המקדש ראשונים:

"וידבר ה' אל משה לאמר. ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים. וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין. ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רקח שמן משחת קודש יהיה".

האיזכור החשוב ביותר לבשמים הוא כנראה בפרשיית "קטורת הסמים". על פי המתואר בתנ"ך, הקטורת היא תערובת בשמים שהיו הכהנים מקטירים פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים על מזבח הזהב, שהיה בהיכל שבבית המקדש. כמו כן, הכהן הגדול היה מקטיר קטורת בקדש הקדשים ביום הכיפורים. שמה, קטורת, נתן למזבח הזהב את שמו הנוסף "מזבח הקטורת":

"ויאמר יהוה אל-משה קח-לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה:  בד בבד, יהיה. ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור קודש, ושחקת ממנה, הדק, ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד, אשר איוועד לך שמה; קודש קודשים, תהיה לכם."

עשיית הקטורת (המכונה "פיטום הקטורת") הייתה מלאכה שדרשה מומחיות מיוחדת. בימי בית שני הכנת הקטורת נעשתה על ידי משפחת בית אבטינס, ששמרה בקנאות על סוד עשיית הקטורת. וכך מופיע בתלמוד:

"בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד.......אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך......ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח, מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבסמין; לקיים מה שנאמר: "והייתם נקים מה' ומישראל".

איזכור נוסף נמצא בספר מלכים שם מתואר המפגש בין המלך שלמה למלכת שבא, במהלכו העניקה למלך מתנות ובשמים:

"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".

בכל התרגומים הקדומים מתורגמים 'בשם' ו'בשמים' כשם כללי, אולם מהקשר הפסוק בו מפורטים מתנות מלכת שבא לשלמה ניתן לכאורה להבין שה'בשמים' בתחילת הפסוק הם אכן שם כללי, אולם בהמשך הפסוק נראה כי מדובר בבשם מסוים ויוקרתי מאד: "לא בא כבשם ההוא". סוגי בשמים נוספים מוזכרים במגילת שיר השירים:

"מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים.......שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים:  כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים...... נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים".

מאיזכור נוסף המופיע במגילת אסתר, ניתן לראות בו עדות לשימושו הנרחב של הבושם בארמונות המלוכה של העולם העתיק, במגילה מסופר על תהליך ההכנה הארוך של הנשים שיועדו למלך אחשוורוש:

"ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים".

מבין הבשמים המפורסמים שנזכרו על ידי חז"ל בתלמוד, ניתן למנות את בושם האפרסמון, ששימש להנאה, לקטורת, לרפואה ואף למשיחת כלי המקדשהכוהנים, ומלכי יהודה וישראל לאחר שפסק השימוש בשמן המשחה.

מוצאו של בושם האפרסמון הוא במזרח אפריקה וחצי האי ערב. לצמח זה שמות רבים, ביניהם: balsamon ביוונית, בלסאן ובשאם בערבית. כולם כנראה נגזרים מהמילה העברית-כנענית בָּשָֹם, אחותה של בֹּשֶׂם. תעתיק השֹי"ן ברצף ls מעיד על מבטאו הצדי של עיצור זה בתקופה קדומה.

הבושם בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכות הריח על מיני הבשמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכות הריח

השימוש בבושם מוזכר בספרות חז"ל בהקשרים שונים. חז"ל תיקנו את ברכות הנהנין על ריחות טובים, ובכלל זה על כל מיני בשמים.

הרמב"ם בספרו "משנה תורה" מסכם את ההלכות אודות הבשמים שעליהן, אין לברך:

"שְׁלוֹשָׁה מִינֵי רֵיחַ טוֹב, אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן; וְאֵלּוּ הֶן--רֵיחַ טוֹב שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ, וְרֵיחַ טוֹב הֶעָשׂוּי לְהַעְבִיר רֵיחַ רָע, וְרֵיחַ טוֹב שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלְּרֵיחַ זֶה. כֵּיצַד:  בְּשָׂמִים שֶׁלַּעֲבוֹדָה זָרָה, וּבְשָׂמִים שֶׁעַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת--אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶן.  בְּשָׂמִים שֶׁלַּמֵּתִים, וּבְשָׂמִים שֶׁלְּבֵית הַכִּסֵּא, וְשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעְבִיר אֶת הַזֻּהְמָה--אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לְהַעְבִיר רֵיחַ רָע.  מֻגְמָר שֶׁמְּגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים וְאֶת הַבְּגָדִים--אֵין מְבָרְכִין עָלָיו, לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלַּמֻּגְמָר.  וְכֵן הַמֵּרִיחַ בִּבְגָדִים הַמְּגֻמָּרִין, אֵינוּ מְבָרֵךְ, לְפִי שְׁאֵין שָׁם עִיקַר בֹּשֶׂם, אֵלָא רֵיחַ בְּלֹא עִיקָר."

שניים מכלי ההבדלה: מעמד לבשמים (ימין), מעמד לנר (שמאל).

המונח "מוגמר" מתייחס למנהג שרווח בימי התלמוד לפיו נהגו לברך על מיני בשמים בסיום הסעודה. את הבשמים הניחו על גחלים בוערות, והללו גרמו להפצת הריחות הטובים. הגחלים והבשמים שעליהן נקראו יחד בשם "מוגמר". זהו מקורו של הביטוי "לברך על המוגמר", שנמצא בשימוש גם בעברית המודרנית.

ברכת הבשמים בהבדלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבדלה

השימוש בבשמים הוא חלק מטקס ההבדלה שנערך במוצאי השבת, בו מברכים את ברכת הנהנין על מיני בשמים.

יחס חז"ל להתבשמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבושם מוזכר בדברי חז"ל כדבר ששימושו צריך להיעשות בתבונה, ומתוך חשיבה על הצניעות. חז"ל ראו בהתבשמותן המוגזמת של הנשים כדבר העשוי לגרום להרהור עבירה ותאווה אצל הגברים:

"אשר מלא בשמים וזנים". מאי בשמים וזנים? ..... ר' שמואל בר נחמני אמר: בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה".

"דרש רבא בריה דרב עילאי: מאי דכתיב (ישעיהו ג, טז), "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון"? שהיו מהלכות בקומה זקופה. "ותלכנה נטויות גרון", שהיו מהלכות עקב בצד גודל. "ומשקרות עינים", דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן. "הלוך וטפוף", שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה. "וברגליהן תעכסנה", אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס"

עוד אמרו חז"ל בעניין ההתבשמות, שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם:

"תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש; ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה"

הסיבה לאיסור "אל יצא כשהוא מבושם לשוק" - אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: במקום שחשודים על משכב זכור (שהיו מבשמין עצמן כדי שיתאו להם).

אולם להלכה, בימינו, אין איסור להשתמש בו, כשהבושם מיוחד לאיש, ואין ריחו חריף ומיוחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]