מור (בושם)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עץ המור
מור, בתערוכה "הנס והמגפה, ירושלים: גיליון רפואי", במוזיאון מגדל דוד.
גבישי מור

מוֹר הוא בושם המופק משרף עץ המור (Commiphora Myrrha) אשר מקורו באתיופיה ותימן. לדעת הרמב"ם, המור מופק מן החי - מאיל המושק.

השם והשימוש במקורות היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המור מוזכר רבות בתנ"ך. בתורה מופיע המור כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה" - שמן הקודש, שבו קידשו את כל כלי המקדש - "וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת..." שמות (ל', כ"ג). המור בפסוק מאוית "מָר" ובצמוד למלה דרור.

המור נמנה עם אחד מסממני הקטורת ("... מור וקציעה שיבולת-נרד וכרכום...") שהקטירו בבית המקדש בשחרית ובין הערביים. יתרה מכך, בית המקדש נבנה על הר המוריה ועל פי המסורת היהודית: "נקרא שמו מוריה על שם המור" (מדרש בראשית רבה נ"ה ז').

מספר דוגמאות נוספות בהן מוזכר המור התנ"ך הן:

בתלמוד מכוּנה המור בעקבות הפסוק בספר שמות בכינוי "ראש לכל הבשמים", ובהקשר לשמו של מרדכי היהודי שקיבל אף הוא את הפירוש "מר דכי - מירא דכיא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד ב'). מכאן המשיכו הפירושים אל הקבלה וכתבי האר"י, לעתים כאשר מר משמעותו חשוב (המשמעות הארמית של המילה), ולעתים מר במשמעות הטעם המר - טעמו של המור כמו בשמים רבים אחרים - ובכך ממשיל את הקושי בהישרדות היהודית בגלות, שבזכותו מגיע הדרור והגאולה לבסוף.

במקורות רבים המור מופיע כ'שמן המור', הצורה העיקרית בה הוא משמש. (אמנם לפי פירוש הרמב"ן על התורה, השימוש הנפוץ בשם "שמן המור" נובע מאופן הכנתו, על ידי המסת אבקת המור, או משחת המור, בשמן).

שימוש ואזכור המור בדתות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקדשים רבים במזרח השתמשו במור, כך גם ביוון וברומא העתיקה, שם שימשה המילה "מור" במשמעות הכללית של בושם. המור עצמו היה בושם יקר ונדיר, ולפי מקורות רומיים, "שווה את משקלו ויותר בזהב". את הריח הפיקו משריפת השמן. השמן מתעבה תחילה בעת שריפתו, ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, שיש לו דמיון מסוים לקינמון, והוא בעל תכונות משכרות.

בנוסף, המור מוזכר בברית החדשה בין המתנות שחילקו שלושת האמגושים (חכמי המזרח) לישו "וַיָּבֹאוּ הַבַּיְתָה וַיִּרְאוּ אֶת־הַיֶּלֶד עִם־מִרְיָם אִמּוֹ וַיִּפְּלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ וַיִּפְתְּחוּ אֶת־אֹצְרֹתֵיהֶם וַיַּקְרִיבוּ לוֹ מִנְחָה זָהָב וּלְבוֹנָה וָמֹר"

זיהוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1976 הציע חוקר הצמחים נגה הראובני שהצמח מרוות יהודה הוא המור ושזוהי המוריה שעל שמה ההר. אך מספר גורמים מורים שאין הדבר כך: ממצאים ארכאולוגיים נוספים, השתמרות של השמות המקוריים, השימוש בבושם בתרבויות וקיומו בשפה היוונית והאיטלקית עד ימינו, וכן השימוש הרב שעושה בו הכנסייה האורתודוקסית.

בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התחדשות השפה העברית, נבחר השם "מור" כשם משפחה על ידי רבים בישראל . היו וישנם כמה ידוענים בעלי שם משפחה זה. בשנים האחרונות השם הפרטי מור הפך נפוץ, בעיקר לבנות.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחקר עדכני לגבי יכולות המור להוריד את רמות הסוכר בדם, ושימושיו ברפואה העתיקה (על סמך מסורות רפואה ממדינת כווית)