מטריאליזם דיאלקטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מטריאליזם דיאלקטי מכונה גם מטריאליזם היסטורי היא שיטה הבוחנת את המתח (דיאלקטיקה) בין ההכרה האנושית לבין הטבע והמציאות החברתית שסביבו. המטריאליזם הדיאלקטי פותח לראשונה על ידי המרקסיזם, ומשמש כייסוד נפוץ ביותר בתחום הביקורת החברתית, גם בקרב שוללי תורה זו.

כל פעילות היא פעילות חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה המרקסיסטית מניחה כי התנהגות האדם ואורח-מחשבתו לעולם קיימים במרחב חברתי. כל פעילות אנושית מתייחסת לנעשה על ידי בני-אדם, ומשפיעה עליהם. לכך יש שני מובנים:

  1. כל פעילות משפיעה על שלושה גורמים: הטבע (=החומר, האובייקט), האדם הפועל (הסובייקט), והחברה. כמובן, שאין האדם מבין את מכלול ההשפעה שיש לפעילותו, אך הוא מסוגל לתפוס חלקים גדולים ממנה, או שלא להבינה כלל.
  2. הפעילות תלויה בחברה, בחוקיה, ובמבנה החברתי שלה. רק אדם אשר נמצא בלא בני אדם נוספים בקרבתו ובלא השפעה על בני אדם ושל בני אדם עליו, אינו ייצור חברתי. אין זה רלוונטי לעסוק באדם שכזה כיוון שהוא כמעט אינו בנמצא. טענה זו מתקיימת גם על פני השטח, בצורת ההתנהגות של האדם, וגם בתודעתו ובתפיסתו את הפעילות ומטרותיה.

הוויה מעצבת תודעה (מעצבת הכרה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט זה הוא משפט המבטא את עיקרי המטריאליזם הדיאלקטי, טוען כי הפרקסיס בו חי האדם קובע את תפיסותיו והבנתו את העולם, ולמעשה את משמעותו. משפט זה מתקיים גם אם אין האדם מכיר בכך או מבין זאת.

את משמעות משפט זה ניתן להתחיל ולהבין על ידי החלוקה שמקיים מרקס בין שני מרכיבי החברה:

  • בסיס החברה הכולל את שיטות הייצור, אמצעי הייצור ושיטת חלוקת המשאבים. הבסיס הוא למעשה המעמד החומרי של החברה, ומושפע הן מהטכנולוגיה הקיימת ועושרה של החברה, והן מתהליכים היסטוריים שעברו עליה. הבסיס נקרא גם יחסי הייצור.

המטריאליזם הדיאלקטי יוצא מנקודת הנחה כי מבנה העל מעוצב על ידי הבסיס ואינו ניתן להפרדה ממנו. המטריאליזם הדיאלקטי מהווה שינוי תודעתי מהתורות החברתיות שקדמו לו, בכך שהוא מודד את החברה בעיקר דרך הבסיס, ולא דרך בניין העל.

לפעולת הפרקסיס על האדם כמה שלבים תודעתיים:

  1. ראשית, קולט האדם בחושיו את הרשמים השונים מן המציאות בה הוא פועל. כשרשמים אלו מפוצלים וחסרי חוקיות
  2. האדם משליך מעולמו הסובייקטיבי על חווית המציאות באופן ראשוני, על ידי מכלול של רגשות ותחושות הנוצרות בו בעקבות המפגש עם המציאות. שלבים אלו מהווים את ההכרה החושית של האדם.
  3. לאחר מכן מזהה האדם חוקיות וסדר בתפיסה החושית, הבאים לכדי יצירת פרדיגמה מחשבתית. פרדיגמה זו היא הפרקסיס בו חי האדם.
  4. השלב האחרון הוא השלב בו האדם מגיב לפרדיגמות שנוצרו בהכרתו, ויוצר התייחסות סובייקטיבית אליהן על ידי קביעת דעה ועולם ערכי. שני שלבים אלו מכונים ההכרה הרציונלית.

בתהליך זה מתבטא הכלל על-פיו הוויה קובעת תודעה (הכרה). זהו תהליך דו כיווני, שכן תודעת האדם מעצבת בחזרה את הוויתו, על ידי כך שהאדם פועל ומשנה את המציאות בהתאם להכרתו.

המטריאליזם הדיאלקטי שואף לחקר ההשפעה ההדדית של המציאות החיצונית, הנמדדת על ידי תחומי המדע הרגילים (מדעי הטבע, מדעי החיים, מדעי החברה), ושל התודעה האנושית, הנבחנת בהסתכלות סוציולוגית-פילוסופית.

ראוי לציין כי המטריאליזם הדיאלקטי עצמו כפוף לחוקיו הוא, שכן הוא עצמו פרדיגמה מחשבתית.

סטיכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטריאליזם הדיאלקטי גורס כי גם כשפועל האדם פעילות תכליתית, אין הוא מכוון לכל תוצאות מעשיו (הן ברמה האישית והן ברמה ההיסטורית). כמו כן, האדם מעוצב מגורמים במציאות שאינו מתייחס אליהם באופן אקטיבי. עיצוב בלתי מכוון של אדם או מציאות מכונה בשפה המרקסיסטית סטיכיה. לדוגמה: אדם עובד בשדה על מנת לגדל מזון. תוצר נוסף לפעילות זו (מלבד המזון) הוא פיתוח שריריו. זו לא כוונתו, ולכן זוהי תוצאה סטיכית של גידול המזון.

מודעות לעיצוב העולם אינה מספיקה: רק כאשר תהליך מכוון והופך למושא הפעילות הוא חדל להיות סטיכי. בדוגמה הקודמת: האדם יכול לדעת כי שריריו יתפתחו, אך לא בשל כך הוא מגדל מזון.

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]