דן ערב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דן ערב

דן ערב (נולד ב-1960) הוא חוקר תרבות וזיכרון ישראלי ומרצה בכיר בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל ובבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן ערב נולד בתל אביב. למד בתיכון עירוני א' בתל אביב. הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה והחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ומוסמך החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלו (בהנחיית פרופ' שלמה זנד ופרופ' נורית גרץ) כתב במסגרת בית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב.

מאז 1992 הוא מלמד בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל ומאז 2008 בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. תחומי התמחותו האקדמיים: היסטוריה זיכרון ומדיה, תרבות פופולרית, תקשורת שכנועית, פרסום חברתי, אקטיביזם ושיבוש תרבות. בין השנים 1985–1988 עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בשנת 2004 יצר (ביחד עם ארז לאופר, אלינור ועדנה קוברסקי) וערך את הסדרה התיעודית-היסטורית "יורים ושרים" שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. בין השנים 1998–2011 חיבר (ביחד עם ד"ר דוד גורביץ') את 'אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת'. פרסם מחקרים בנושא הזיכרון, העדות והטראומה, בהם הספר 'מתים לראות' (2017), העוסק בזיכרון הטלוויזיוני של המלחמה בישראל. מגיש 'גיבור תרבות' – תוכנית רדיו המשודרת ב'כאן תרבות' (תאגיד השידור הישראלי). יוצר 'פרויקט שוטטות' – תיעוד וירטואלי של 20 ימי שוטטות פיזית ופילוסופית ב-20 רובעי פריז.

החל מאוקטובר 2019 ישמש דן ערב כדיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל[דרוש מקור].

דן ערב הוא אב לשלושה. מתגורר בתל אביב.

אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת (יחד עם ד"ר דוד גורביץ')
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנציקלופדיה של הרעיונות

אנציקלופדיה ראשונה בסוגה בשפה העברית, הקושרת בין ערכים מרכזיים של תרבות, תקשורת, אמנויות ומחשבה בת ימינו. האנציקלופדיה כתובה כאוסף של מסות ביקורתיות המתייחסות להקשרים בינתחומיים רחבים. דוגמאות לערכים: וירוס, אלילות/אלילים בתרבות הפופולרית, תרבות נגדסיקסטיז, משחקי לשון, לאס וגאס, השמרנות החדשה ועוד.

מתים לראות: מלחמה, זיכרון וטלוויזיה בישראל 1991-1967

חיבור המפרק את ייצוגיהן הטלוויזיוניים של מלחמות ישראל, תוך כדי התמקדות בקשר שבין טראומה ונוסטלגיה, עדות ושיחזור, מלחמה ובידור. עניינו המרכזי של הספר הוא במנגנוני העיצוב והשינוי של זיכרון המלחמה, לנוכח מרכזיותה של התמונה הנעה כסוכנת זיכרון דומיננטית. הספר עוסק באופני הבנייתו ועיבודו של זיכרון המלחמה במדיום הטלוויזיוני בישראל; במוקד עומדות מלחמות ישראל בשנים 1967–1991 וייצוגיהן מאז ועד היום. הספר מנסח את הממד הטראומטי-נוסטלגי המשוקע בייצוג הטלוויזיוני של המלחמה. בחסותו של המדיום הטלוויזיוני מעוצבות מלחמות ישראל בזיכרון הציבורי כטראומה. במקביל, פועלת הטלוויזיה כמנגנון מרכזי של עיבוד הטראומה. בניסיון לרפאהּ, עוסקת הטלוויזיה בפירוקה לכאורה של הטראומה, בחקירתה, בחיפוש אחר משמעות לקיומה ובניסיון להטמיעה אל תוך חיי היומיום. [1]

אודות מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Television- A Traumatic Culture ‏(2016)

המאמר ממפה את מכלול נקודות ההשקה האפשריות שבין החוויה הטראומטית לבין המדיום הטלוויזיוני. במהלכו מתבצעת הבחנה מורכבת בין התבוננות על תרבות הטראומה כתוצר תרבותי שלטלוויזיה חלק מרכזי בעיצובו, לבין חלקה האפשרי של הטלוויזיה בעיבודה של הטראומה. [2]

טראומה, אשמה ומחילה: המְעַוֵּל כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים (2013)

מאמר זה שנכתב על ידי ד"ר דן ערב וד"ר דוד גורביץ' עוסק בייצוגים הקולנועיים והטלוויזיוניים של דמות המְעַוֵּל (דמות המקרבן), בקונטקסט של הסכסוך הישראלי פלסטיני. המאמר מצביע על מעבר מעידן העדות הישירה לעידן העדות הרפלקטיבית, שלוקחת בחשבון את אופיו "האסתטי" המשלה של שיח העדות, וכך הופכת גם אותו למושא ביקורת מצד המתעד. מקרי המבחן אותם בוחן המאמר, מתייחסים למספר סרטי קולנוע דוגמת "Z32" של אבי מוגרבי, ו"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ויצירות טלוויזיוניות דוגמת "עדויות" של אידו סלע והסדרה התיעודית "תקומה". השוואה בין הטקסטים נוגעת בשאלת העדות האישית של המתעד ובגבולות הבעייתיים של הסליחה והמחילה, אחריה הוא תר - איש איש מול קהלו, תרבותו וסיפור חייו. בתוך כך חושף המאמר את חיבוטי הנפש של הזהות הישראלית המסוכסכת בשאלות של אשמה והיטהרות. [3]

Trauma and Kitsch - The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television ‏(2009)

מאמר זה עוסק בייצוג הקולנועי והטלוויזיוני של הלהקות הצבאיות בישראל כמקרה בוחן של הטיפול התקשורתי בסוגיית המלחמה והטראומה. ייצוגן של הלהקות הצבאיות באמצעות התמונה הנעה כורך טיפוח של מיליטריזם ורגשות לאומיים יחד עם התרפקות נוסטלגית, סלחנית, ולעיתים גם אירונית. בצורה זו מתפקדים הקולנוע והטלוויזיה בישראל כמנגנונים הגמוניים המנרמלים לכאורה את הטראומה תוך הצגתה במעטה אסתטי תמים. [4]

טראומה בהילוך איטי - שיחזור היסטורי בטלוויזיה (2004)

מאמר זה מבקש להצביע על מעשה השיחזור הטלוויזיוני של הטראומה הקולקטיבית כמעשה קונבנציונלי בו משמשים בעירבוביה ובו-זמנית שני מאמצים, לכאורה קוטביים: האחד – תיעודי, חוקר, מפרק, "עובדתי". השני – עלילתי, פרשני, נשגב, פואטי, קרנבלי וחוצה גבולות, "גדול מהחיים". לשתי צורות הטיפול, המנוגדות לכאורה, השלכות אפשריות על עיצובה של הטראומה בזיכרון הקיבוצי. [5]

אודות תוכן תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור תרבות היא תוכנית רדיו והסכת (פודקאסט) המשודרים ברשת כאן תרבות (תאגיד השידור הישראלי). בעריכתו של העיתונאי יונתן גת משוחחים מדי תוכנית ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב על גיבורי תרבות נערצים ובזויים, פורצי דרך ושנויים במחלוקת, מן העבר וההווה, מרחוק ומקרוב.

התוכנית גיבור תרבות נולדה בתחנת הרדיו קול הקמפוס בנובמבר 2009, כתוכנית נלווית לאנציקלופדיה של הרעיונות אותה כתבו דוד גורביץ ודן ערב באותן שנים. במהלך 111 התוכניות ששודרו בתחנת רדיו סטודנטיאלית זו, עסקה התוכנית, אז בהגשת גורביץ' וערב, בגיבורי תרבות ובתופעות חברתיות שונות כשמדי תוכנית מתארח באולפן סופר או משורר. תוכניות מיוחדות הוקדשו למחאה החברתית של שנת 2011. תוכנית מיוחדת על מצב הפליטים בתל אביב שודרה מניידת השידור של התחנה שמוקמה בגינת לוינסקי. רוב רובן של התוכניות שודרו בשידור חי.

במאי 2017, עם תחילת שידורי כאן תרבות, חזרה "גיבור תרבות" אל גלי האתר ואל מרחבי הרשת. בראש השנה תשע"ט (ספטמבר 2018) בחר אתר mako את גיבור תרבות לפודקאסט הטוב בישראל. [6]

פרויקט שוטטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט שוטטות הוא מיזם פילוסופי-גאוגרפי; תיעוד וירטואלי של 20 ימי שוטטות פיזית ופילוסופית ב-20 רובעי פריז.

הפרויקט בוצע בקיץ 2014 ובקיץ 2015. תכליתו לבחון את המתח שבין הצורך בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני לבין התשוקה המשוטטת שעיקרה ערעור על הגיון תכליתי.

אתר האינטרנט של הפרויקט קושר בין הממד הפרקטי - השוטטות הפיזית, שבמסגרתה הוקדש יום מלא בכל אחד מרובעי פריז, לבין הממד התאורטי, בו מוצעת אנציקלופדיה קטנה של שוטטות, נדונות טכניקות של שוטטות, וכן מתואר פועלם של הוגים/משוטטים מפורסמים בפריז דוגמת גיום אפולינר, שארל בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, פול אוסטר, סופי קאל, מישל דה סרטו ואחרים. תיעוד השוטטות מבוסס על קטעי כתיבה, תצלומי סטילס, צילומי וידאו והקלטת תנועה באפליקציית GPS.

יורים ושרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 ערך את "יורים ושרים", סרט תיעודי בארבעה פרקים על ההיסטוריה של הלהקות הצבאיות.

סדנת ספוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדנת ספוט הייתה מסגרת לימוד שהתמקדה ביצירה, פיתוח, וקידום תקשורתי של שינויים חברתיים, שפעלה כסדנת מצטיינים בהתמחות פרסום ותקשורת שכנועית בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, בין השנים 1999–2016.

בתחילת דרכה עסקה הסדנה בהפקת תשדירי פרסומת (ספוטים) ללקוחות מסחריים (דוגמת שטראוס, דיזל, תנובה ועוד). החל מן המחזור החמישי (2004-2003), פעלה ספוט בזירה החברתית למול עמותות וארגונים חברתיים. לאורך השנים הפיקה הסדנה קמפיינים נקודתיים ממוקדי מטרה החוצים שיטות, אמצעים וערוצי מדיה. בסדנה נרכשו כלים בתחום, זאת בסיוע הדוק של גורמים שונים מתחום השיווק, החברה וההפקה.

לאורך השנים נוצרו במסגרת הסדנה קמפיינים עבור לקוחות מגוונים: האגודה לזכויות האזרח בישראל, מגמה ירוקה, תנו לחיות לחיות, מחסום ווטש, אדם טבע ודין, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, אביב לניצולי שואה, רופאים לזכויות אדם ועוד רבים, וכן פרויקטים עצמאיים שנולדו בתרגילי הסדנה כמו סל"ק (סטודנטים למען קולנוע) או המשתרבוס (משטרת תרבות האוטובוסים). ב-17 שנותיה העמידה סדנת ספוט 251 בוגרים שחלק הארי שבהם מחזיק כיום בתפקידים בתעשיית התקשורת ובארגונים חברתיים שונים בישראל.

את סדנת ספוט הנחה ד"ר דן ערב, מרצה וראש תחום פרסום ושיווק בבית הספר לתקשורת. לצידו פעלו לאורך השנים עמית משיח, כיום מנכ"ל מקאן תל אביב (עד 2010), ערן שפירא, במאי ומרצה בבית הספר לתקשורת (עד 2005), ושקמה שרון, בוגרת הסדנה, ששימשה כפלנרית במספר משרדי פרסום המכהנת כיום כמנהלת בכירה של מותג בינלאומי מחוץ לישראל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתים לראות: מלחמה, זיכרון וטלוויזיה בישראל 1991-1967, רסלינג, 2017
  2. ^ Arav, D. (2016). Television: A Traumatic Culture: in: Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H. and Neria, Y. (eds.), Interdisciplinary Book of Trauma and Culture, Springer, pp. 39-49
  3. ^ ערב, ד. וגורביץ', ד. (2013). טראומה, אשמה, מחילה: המעוול כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים. תקריב, 5.
    Arav, D., & Gurevitz, D. (2014). Trauma, guilt, forgiveness: The victimizer as witness in the cinematic and televisual representations of conflict in Israel. Media, War & Conflict, 7(1), 104-120.
  4. ^ Arav, D., & Gurevitz, D. (2009). Trauma and Kitsch: The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television. In Castelló, E., Dhoest, A., & O'Donnell, H. (Eds.), The Nation on Screen: Discourses of the National in Global Television (pp. 271-291). Cambridge: Cambridge Scholars Publishing.
  5. ^ טראומה בהילוך איטי: שיחזר היסטורי בטלוויזיה (2004). בתוך: בראשית, חיים, זנד, שלמה וצימרמן, משה (עורכים) זיכרון וקולנוע – יחסים מסוכנים? ירושלים, מרכז זלמן שזר, עמ’ 233-217.
  6. ^ טל גלעדי, ‏100 הדברים הכי טובים בישראל, באתר mako, ‏9 בספטמבר 2018