דן ערב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דן ערב
דן ערב
דן ערב, 2015
לידה 1960 (בן 60 בערך)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דן ערב (נולד ב-1960) הוא חוקר תרבות וזיכרון ישראלי דיקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל ובבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן ערב נולד בתל אביב. למד בתיכון עירוני א' בתל אביב. הוא בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה והחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ומוסמך החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטורט שלו (בהנחיית פרופ' שלמה זנד ופרופ' נורית גרץ) כתב במסגרת בית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב.

מאז 1992 הוא מלמד בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל ומאז 2008 בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. תחומי התמחותו האקדמיים: היסטוריה זיכרון ומדיה, תרבות פופולרית, תקשורת שכנועית, פרסום חברתי, אקטיביזם ושיבוש תרבות. בין השנים 1985–1988 עסק בעריכה קולנועית, בין השאר ב"יומן" של דוד פרלוב. בשנת 2004 ערך את הסדרה התיעודית-היסטורית "יורים ושרים" שהייתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. בין השנים 1998–2011 חיבר (ביחד עם ד"ר דוד גורביץ') את 'אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת'. פרסם מחקרים בנושא הזיכרון, העדות והטראומה, בהם הספר 'מתים לראות' (2017), העוסק בזיכרון הטלוויזיוני של המלחמה בישראל. מגיש 'גיבור תרבות' – תוכנית רדיו המשודרת ב'כאן תרבות' (תאגיד השידור הישראלי). יוצר 'פרויקט שוטטות' – תיעוד וירטואלי של 20 ימי שוטטות פיזית ופילוסופית ב-20 רובעי פריז.

החל מאוקטובר 2019 משמש דן ערב כדיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל.[1]

דן ערב הוא אב לשלושה. מתגורר בתל אביב.

אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת (יחד עם ד"ר דוד גורביץ')
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנציקלופדיה של הרעיונות

אנציקלופדיה ראשונה בסוגה בשפה העברית, הקושרת בין ערכים מרכזיים של תרבות, תקשורת, אמנויות ומחשבה בת ימינו. האנציקלופדיה כתובה כאוסף של מסות ביקורתיות המתייחסות להקשרים בינתחומיים רחבים. דוגמאות לערכים: וירוס, אלילות/אלילים בתרבות הפופולרית, תרבות נגדסיקסטיז, משחקי לשון, לאס וגאס, השמרנות החדשה ועוד.

מתים לראות: מלחמה, זיכרון וטלוויזיה בישראל 1991-1967

ספר זה עוסק בייצוג הטלוויזיוני של מלחמות ישראל בשנים 1967–1991 . תוך התמקדות בקשר שבין טראומה ונוסטלגיה, עדות ושיחזור, מלחמה ובידור מנסח הספר את הממד הטראומטי-נוסטלגי המתקיים בזיכרון הטלוויזיוני של המלחמה.

אודות מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראומה בהילוך איטי - שיחזור היסטורי בטלוויזיה (2004)

מאמר זה מבקש להצביע על מעשה השיחזור הטלוויזיוני של הטראומה הקולקטיבית כמעשה קונבנציונלי בו משמשים בערבוביה ובו-זמנית שני מאמצים, לכאורה קוטביים: האחד – תיעודי, חוקר, מפרק, "עובדתי". השני – עלילתי, פרשני, נשגב, פואטי, קרנבלי וחוצה גבולות, "גדול מהחיים". לשתי צורות הטיפול, המנוגדות לכאורה, השלכות אפשריות על עיצובה של הטראומה בזיכרון הקיבוצי. [2]

Trauma and Kitsch - The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television ‏(2009)

מאמר זה עוסק בייצוג הקולנועי והטלוויזיוני של הלהקות הצבאיות בישראל. על פי המאמר, ייצוגן של הלהקות הצבאיות מטפח מחד מיליטריזם ורגשות לאומיים ומאידך מעצב מבט נוסטלגי, סלחני ואף אירוני על התופעה. נראה כי ייצוג זה של הלהקות ממחיש את האופן בו אמצעי התקשורת הישראלים מתפקדים כמנגנונים הגמוניים המנרמלים לכאורה את הטראומה וזאת תוך הצגתה במעטה אסתטי תמים.[3]

טראומה, אשמה ומחילה: המְעַוֵּל כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים (2013)

מאמר זה שנכתב על ידי ד"ר דן ערב וד"ר דוד גורביץ' עוסק בייצוגים הקולנועיים והטלוויזיוניים של דמות המְעַוֵּל (דמות המקרבן), בהקשרו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תוך עיסוק במספר מקרי מבחן כגון "Z32" של אבי מוגרבי, ו"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ויצירות טלוויזיוניות דוגמת "עדויות" של אידו סלע והסדרה התיעודית "תקומה מדגיש המאמר את אופיה "האסתטי" של העדות ואת הבעייתיות של שיח הסליחה והמחילה ביצירות שבמרכזן הודאה באשמה וכמיהה להיטהרות. [4]

Television- A Traumatic Culture ‏(2016)

מאמר זה מציג את המדיום הטלוויזיוני כגורם מרכזי ביצירתה של תרבות הטראומה. המדיום נבחן כאן בתפקידו הכפול: מחד, כמנגנון המעודד טראומטיזציה הנובעת מאופיו הייחודי ומחוויית הצפייה אותה הוא מייצר אצל צרכניו, ומאידך - כגורם בעל תפקיד מרכזי בתהליכי עיבודה של הטראומה במישור הלאומי והחברתי. [5]

אודות תוכן תקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור תרבות היא תוכנית רדיו והסכת (פודקאסט) המשודרים ברשת כאן תרבות (תאגיד השידור הישראלי). בעריכתו של העיתונאי יונתן גת משוחחים מדי תוכנית ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב על גיבורי תרבות נערצים ובזויים, פורצי דרך ושנויים במחלוקת, מן העבר וההווה, מרחוק ומקרוב.

התוכנית גיבור תרבות נולדה בתחנת הרדיו קול הקמפוס בנובמבר 2009, כתוכנית נלווית לאנציקלופדיה של הרעיונות אותה כתבו דוד גורביץ ודן ערב באותן שנים. במהלך 111 התוכניות ששודרו בתחנת רדיו סטודנטיאלית זו, עסקה התוכנית, אז בהגשת גורביץ' וערב, בגיבורי תרבות ובתופעות חברתיות שונות כשמדי תוכנית מתארח באולפן סופר או משורר. תוכניות מיוחדות הוקדשו למחאה החברתית של שנת 2011. תוכנית מיוחדת על מצב הפליטים בתל אביב שודרה מניידת השידור של התחנה שמוקמה בגינת לוינסקי. רוב רובן של התוכניות שודרו בשידור חי.

במאי 2017, עם תחילת שידורי כאן תרבות, חזרה "גיבור תרבות" אל גלי האתר ואל מרחבי הרשת. בראש השנה תשע"ט (ספטמבר 2018) בחר אתר mako את גיבור תרבות לפודקאסט הטוב בישראל. [6]

פרויקט שוטטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט שוטטות הוא מיזם פילוסופי-גאוגרפי; תיעוד וירטואלי של 20 ימי שוטטות פיזית ופילוסופית ב-20 רובעי פריז.

הפרויקט בוצע בקיץ 2014 ובקיץ 2015. תכליתו לבחון את המתח שבין הצורך בשליטה, בסדר, בחשיבה רציונלית ובהגיון תועלתני לבין התשוקה המשוטטת שעיקרה ערעור על הגיון תכליתי.

אתר האינטרנט של הפרויקט קושר בין הממד הפרקטי - השוטטות הפיזית, שבמסגרתה הוקדש יום מלא בכל אחד מרובעי פריז, לבין הממד התאורטי, בו מוצעת אנציקלופדיה קטנה של שוטטות, נדונות טכניקות של שוטטות, וכן מתואר פועלם של הוגים/משוטטים מפורסמים בפריז דוגמת גיום אפולינר, שארל בודלר, ולטר בנימין, גי דבור, ז'ורז' פרק, פול אוסטר, סופי קאל, מישל דה סרטו ואחרים. תיעוד השוטטות מבוסס על קטעי כתיבה, תצלומי סטילס, צילומי וידאו והקלטת תנועה באפליקציית GPS.

יורים ושרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יורים ושרים

בשנת 2004 ערב ערך את "יורים ושרים", סדרה תיעודית-היסטורית בת ארבעה פרקים אודות תופעת ההלהקות הצבאיות בישראל. הסדרה בוימה על ידי ארז לאופר, הופקה על ידי עדן הפקות ושודרה בערוץ 2 - טלעד.

סדנת ספוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדנת ספוט פעלה במסגרת בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, בין השנים 1999–2016. זו הייתה סדנת מצטיינים לימודית שהתמחתה ביוזמה ופעילות תקשורתית ופרסומית בתחום של תמורות חברתיות.

בראשיתה ספוט התמקדה בהפקת תשדירי פרסומת ללקוחות מסחריים (דוגמת דיזל, תנובה, ושטראוס). מאז המחזור החמישי (2004-2003), עסקה הסדנה בפעילות חברתית ביחד עם ארגונים חברתיים. במהלך השנים הסדנה הפיקה קמפיינים במגוון ערוצי מדיה ושיטות. הסדנה בוצעה בסיוע של גורמים שונים ממגזרי ההפקה, השיווק והחברה.

במסגרת הסדנה נוצרו קמפיינים עבור לקוחות שונים, ביניהם: תנו לחיות לחיות, אביב לניצולי שואה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, מחסום ווטש, רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח בישראל, אדם טבע ודין ומגמה ירוקה. בנוסף לכך הוקמו במסגרת הסדנה פרויקטים עצמאיים להמשתרבוס (משטרת תרבות האוטובוסים) וסל"ק (סטודנטים למען קולנוע). מתוך הסדנה יצאו 251 בוגרים, שחלק גדול מהם מחזיק כיום בתפקידים בתעשיית התקשורת ובארגונים חברתיים שונים בישראל.

דן ערב הנחה את סדנת ספוט; ביחד איתו פעלו שקמה שרון, בוגרת הסדנה, ששימשה כפלנרית במספר משרדי פרסום וכיום היא מנהלת של מותג בינלאומי מחוץ לישראל; ערן שפירא, במאי ומרצה בבית הספר לתקשורת (עד 2005) ועמית משיח (עד 2010), כיום מנכ"ל מקאן תל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נושאי תפקידים במכללה למנהל
  2. ^ טראומה בהילוך איטי: שיחזר היסטורי בטלוויזיה (2004). בתוך: בראשית, חיים, זנד, שלמה וצימרמן, משה (עורכים) זיכרון וקולנוע – יחסים מסוכנים? ירושלים, מרכז זלמן שזר, עמ’ 233-217.
  3. ^ Arav, D., & Gurevitz, D. (2009). Trauma and Kitsch: The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television. In Castelló, E., Dhoest, A., & O'Donnell, H. (Eds.), The Nation on Screen: Discourses of the National in Global Television (pp. 271-291).Cambridge: Cambridge Scholars Publishing.
  4. ^ ערב, ד. וגורביץ', ד. (2013). טראומה, אשמה, מחילה: המעוול כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים. תקריב, 5.
    Arav, D., & Gurevitz, D. (2014). Trauma, guilt, forgiveness: The victimizer as witness in the cinematic and televisual representations of conflict in Israel. Media, War & Conflict, 7(1), 104-120.
  5. ^ Arav, D. (2016). Television: A Traumatic Culture: in: Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H. and Neria, Y. (eds.), Interdisciplinary Book of Trauma and Culture, Springer, pp. 39-49
  6. ^ טל גלעדי, ‏100 הדברים הכי טובים בישראל, באתר mako, ‏9 בספטמבר 2018