סובייקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סובייקט הוא מושג פילוסופי ופסיכולוגי בעל משמעויות שונות, תלויות שיח, תחום וזמן. בפילוסופיה המודרנית ובפסיכואנליזה "סובייקט" מציין לרוב את ההוויה האנושית הנתונה ביחסים עם הוויה אחרת -ה"אובייקט" (אנ')[1].

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה "סובייקט" הוא המילה הלטינית subjectum שפירושה "מה שנמצא מתחת" - המצע. המילה נכנסה ללטינית דרך היוונית העתיקה, כאשר בפילוסופיה היוונית (אריסטו) משמעותו של "סובייקט" הייתה התשתית, או המצע הראשוני אליו ניתן לייחס תכונות, איכויות ושמות תואר[2]. הסובייקט היה החלק השומר על זהותו בתהליכי שינוי. תפיסה זו של המונח היא כוללנית, ללא החלוקה שנוצרה בהמשך בין סובייקט לאובייקט[1].

התפתחות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסובייקט הריבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הפילוסופי המודרני הראשון במושג הסובייקט התייחס לתפיסת האדם אצל הפילוסוף רנה דקארט (1596 - 1650) - האני החושב ("הקוגיטו") של דקארט אינו רק מצע של תכונות אלא הוא בעל מודעות, חירות ואוטונומיה[3]. עמנואל קאנט (1724 - 1804) תיאר את הסובייקט כמבנה אחדותי של תודעה המכוננת את האובייקטים אותה היא תופסת ובכך מאפשרת למציאות לשאת משמעות. מבנה תודעה זה הוא המקור להכרה ראציונלית, והאוטונומיה של התבונה היא זו שמקנה לסובייקט את היכולת לפעול באופן מוסרי[4].

בעקבות קאנט הפילוסופיה המודרנית זיהתה בין סובייקטיביות, מודעות ורציונליות. הסובייקט נתפס כעין ריבון של תודעתו ושל תכניה, מי שקובע את המציאות, מודע לעצמו, בעל חירות ויכול ליזום פעולות ולהשיג שליטה על חייו, בניגוד לאובייקט שהוא מושא הפעולה הסביל. דמות זו של הסובייקט השתלבה בחשיבה של עידן הנאורות והשפיעה על האופן בו האדם נתפס בתרבות המערבית המודרנית מאז המאה ה-18[1]. כדוגמה, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של תחילת המאה ה-20, אף על פי שמתווכחת עם היבטים שונים של הפילוסופיה הקאנטיאנית, מדגישה את היותו של האדם בעל חירות ויכולת לעצב את חייו ולתת להם משמעות באופן חופשי[5].

הסובייקט ה"כפוף" - סטרוקטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הופיעו גישות חדשות שחתרו תחת ראית הסובייקט כריבון לגורלו, אחדותי ואוטונומי והצביעו על כך שהמילה "סובייקט" עצמה כוללת בתוכה גם את המשמעות של היותו כפוף - "to be subjected to". תפיסה זו מסמנת מפנה אנטי-הומניסטי מובהק, משום שהאדם אינו מוגדר עתה כאדון של עצמו ושל הטבע.

תהליך זה מתחיל כבר בהשפעת הסטרוקטורליזם כתופעה מרכזית בתרבות המאה ה-20. הסטרוקטורליזם מעוגן בהנחה של עמנואל קאנט כי אין בכוחה של ההכרה האנושית לתאר את הניסיון באופן ישיר ובלתי אמצעי, וכי כל ידיעה היא תולדה של המוח האנושי הבאה לידי ביטוי באמצעות השפה. ידיעת כללי השפה, כלומר ידיעת הסימנים הלשוניים ופענוחם היא תנאי לפתיחת "חלון" שמבעד לו נשקפת המציאות. הסטרוקטורליזם טוען שהמבנה של השפה מתקיים גם בתחומים רבים אחרים – כגון מבנה החברה, התקשורת, וכן התודעה[6]. הסטרוקטורליזם מייצג את הרוח הרציונלית, המתארת את המציאות באמצעות מבנים אוניברסליים. במובן זה הפרויקט הסטרוקטורליסטי מחובר לפרויקט השחרור של המודרניזם. במסגרת זו גם תפיסת הסובייקט כבעל ריבונות עצמית וחירות משתנה, והוא הופך להיות בנוי בתבניתן של מערכות חברתיות ותרבותיות שונות.

תאוריות שונות דנו בממדים השונים ובמערכות השונות אליהן הסובייקט כפוף. המרקסיזם[7] ראה את הסובייקט ככפוף לתהליך ההיסטורי הדיאלקטי ולכוחות הכלכליים הדומיננטיים, הפסיכואנליזה[8] מתארת סובייקט הכפוף לגורמים לא מודעים השולטים בו והסמיוטיקה על פי פרדינן דה-סוסיר מכפיפה את הסובייקט לשפה הקודמת לכל דובר והיא שמעצבת את מחשבתו ועולמו[9]. רולאן בארת מבטא את עליונות השפה על פני הסובייקט במאמרו "מות המחבר": "השפה מדברת, ולא המחבר, ו"לכתוב" פירושו להגיע דרך אלמוניות ראשונית...לאותה נקודה שבה רק השפה מגיבה, "מבצעת", ולא "אני""[10].

הסובייקט האוניברסלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל הסטרוקטורליסטי מתבטא בגישה האוניברסלית להבנת הסובייקט לפיה יש מבנה המשותף לכלל בני האדם באשר הם, מעבר לגבולות של זמן ומקום. הגישה מיוצגת על ידי הפסיכואנליזה הרואה את מבנה הסובייקט כמכיל הן את התודעה העצמית והן את הכוחות הלא-מודעים. מבנה זה מתגבש מתוך המפגש בין דחפי הגוף לבין המערכת החברתית-תרבותית ודרישותיה, אולם החלק הלא-מודע קודם למפגש זה ומשותף לכל בני האדם. יחד עם ההסכמה על הטענה כי מדובר במבנה נפשי אוניברסלי, התאוריות הפסיכואנליטיות השונות מציעות מבנים שונים של נפש האדם ודרכים שונות להבנתה[1].

הסובייקט המובנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה מנוגדת להבנת הסובייקט היא הגישה ההבנייתית על פיה לא קיים סובייקט אוניברסלי, אין גרעין מהותי שנמצא בלב הסובייקטיביות ולכן לא ניתן לדבר על "אמת" או "מהות" אחת לכלל הסובייקטים בעולם. הסובייקט החדש נתפס כמבנה שמקורו בחוק, בשפה ובתרבות; האני שוב אינו בעל הידע, אלא סוכנות שבאמצעותה ידע – לשוני או היסטורי – מגיע לידי ביטוי. הסובייקט מודח ממעמדו הבלעדי כמקור של יצירת משמעויות והכפיפות שלו מובלטת; הסובייקט החדש נולד אל תוך שיטות חשיבה השולטות בגורלו וקובעות את אופיו. הוא הופך לאוסף של מבנים לשוניים ואידאולוגיות תרבותיות המתארים את אופן קיומו[11].

על פי מישל פוקו הסובייקט הוא מבנה שנוצר על ידי שדות שיח שונים להם אפקטים של כוח, ונתון לפעולתם של כוחות היסטוריים המייצרים ומשנים את משמעותו. מדעי האדם השונים שהחלו להתפתח בתקופת הנאורות הפכו את האדם למושא למחקר, ותוך כדי כך הפעילו עליו כוחות של נרמול, הסדרה ומשמוע שיצרו את התפיסה של סובייקט חופשי ותבוני[12]. פוקו רואה גם בפסיכואנליזה שדה שיח ספציפי המכונן סובייקטים ומפעיל עליהם כוח, בין השאר על ידי ההגדרות שמספק למהי נורמליות[12]. לטענתו מרכזיותו של הסובייקט בתולדות המערב אינה "כוח טבע" בלתי נמנע אלא תולדה של משטר מסוים של חשיבה פוליטית-תרבותית, שהועדף מסיבות שונות. עם היעלמותן של הסיבות ההיסטוריות שהולידו את הצורך באופן חשיבה שכזה, ייתכן שתיעלם, ממילא, מרכזיותו[13].

לואי אלתוסר רואה את הסובייקט כמכונן על ידי ה'אידאולוגיה' אותה הוא מגדיר כמסגרת קונספטואלית הכרחית דרכה אנשים מבינים, מפרשים וחווים את יחסם אל התנאים החומריים בהם הם חיים. המקור העיקרי לאידאולוגיה הוא מנגנוני המדינה והחברה הפועלים באופן של שכנוע (בניגוד למנגנוני המדינה הדכאניים), כגון המשפחה, בתי הספר, אמצעי התקשורת ועוד. האידאולוגיה גורמת לאדם להאמין שמה שהוא חושב ועושה נובע מתוכו ומעצמיותו, בעוד שלמעשה הוא תוצר של פעולת האינטרפלציה (בעברית - מעינה) - הקריאה, או ההזמנה המציעה לאדם לתפוס עמדה מסוימת. לאינטרפלציה יש כוח לגרום לסובייקט להאמין שהפנייה היא אישית אליו ומבטאת את הייחודיות שלו, גם אם באותו רגע הוא אחד מקבוצה של נמענים[14]. כך האידאולוגיה מעניקה לאדם זהות ומטרה בתוך המערכת.

הסובייקט ה"מפורק" - פוסט-סטרוקטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגמת ההתרחקות מהסובייקט האחדותי והאוטונומי נמשכת גם בחשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית - זרם תרבותי שתחילתו בשנות ה-60 של המאה ה-20. זרם זה מערער על הנחות היסוד של הסטרוקטורליזם. ז'אק דרידה, אחד מנציגי הפוסט-סטרוקטורליזם, טוען כי המבנה האוניברסלי אותו מחפשת החשיבה הסטרוקטורליסטית הוא חזיון תעתועים שאינו יכול להכיל את הריבוי האנושי באמצעות מודלים אוטונומיים סגורים[15]. טיעון נוסף הוא שהזהות הגרעינית האחידה של הסובייקט האוטונומי ובעל חופש הבחירה שטופחה בידי דורות של הוגים מסווה את מערכי השליטה והכוח שייצרו אותה ואשר הציגו אותה כ"טבעית" ו"אובייקטיבית". בעקבות כך תפיסת הסובייקט מקבלת תפנית בתהליך ארוך הנמשך לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 והופכת להיות מקוטעת ונשלטת על ידי קודים תרבותיים משתנים. הסובייקט הוא בסך הכל עמדה או מצב זמני ודינמי בתוך המציאות מרובת הפנים וחסרת האחדות, ואין ביכולתו לתפוס את המרכז או לכונן לו מרכז. הסובייקט הוא תהליך המתקיים כמעבר בין אפשרויות חברתיות-פוליטיות ואסתטיות שונות[11][16].

הסובייקט מול "האחר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של מושג "האחר" הוא בפילוסופיה של גאורג הגל לפיה המחשבה האנושית, כמו גם ההיסטוריה, מתפתחות בצורה דיאלקטית, דהיינו בדרך של מאבק בין ניגודים וסתירות. על פי הגל גם התודעה העצמית של האדם מתפתחת כתהליך של מאבק בין שתי תודעות התובעות הכרה אחת מהשנייה. המאבק מוביל ליחסי אדון ועבד - מנצח ומנוצח, בהם העבד נדרש להכיר בעליונותו של האדון[17]. מושג "האחר" תופס מקום מרכזי בתפיסות פוסט-סטרוקטורליסטיות, פמיניסטיות, קוויריות ופוסט-קולוניאליות[18] המצביעות על הגדרת האחר כחריג, נחות או פגום, וזאת לצורך יצירת ניגוד התומך באופן בו הסובייקט רוצה להגדיר את עצמו - אוטונומי, שלם, רציונלי וחופשי[19]. מישל פוקו מראה כיצד תהליכים היסטוריים ופוליטיים, כגון הבניית הניגוד בין התבונה לשיגעון[20] או הניגוד בין ההטרוסקסואליות להומוסקסואליות[21], יצרו את האחרות כניגוד לדמות הסובייקט. המעקב אחר תהליכים אלה מוכיח כי האופן בו הסובייקט רואה את עצמו אינו טבעי ומובן מאליו, אלא הוא תוצאה שלהם.

בניסיון לצאת מהתפיסה הניגודית והאלימה של יחסי הסובייקט-האחר של הגל, עמנואל לוינס מבחין בין המושג של האחר כמי שמוגדר על ידי הסובייקט כמנוגד לו, ובין המושג של האחר האתי שהוא בלתי תלוי בסובייקט. אחר זה הוא הזולת האנושי, הייחודי והחד-פעמי שאינו ניתן להגדרה מצמצמת כלשהי. אחר זה אינו משרת את האחדות המדומיינת של הסובייקט ואינו דומה לו. הסובייקט אינו יכול להכיר, לדעת או לייצג אחר זה, אך דווקא בשל אחרות רדיקלית ובלתי נגישה זו לוינס תובע מהסובייקט אחריות והיענות. לוינס משתמש במושג האחר כדי להמשיג מחדש את מושג הסובייקט - הסובייקט של לוינס משועבד למחויבות אינסופית לזולתו ונידון לאחריות כלפיו ממנה אינו יכול להשתחרר לעולם[22].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 המאירי ס., הירש ד., עמיאל-האוזר ת. "מבוא לפרק שלישי: תאוריות סובייקט". בתוך: תיאוריות וגישות בחקר התרבות - מדריך למידה, האוניברסיטה הפתוחה 2010, עמ' 94–109
  2. ^ .Simon Critchley & Peter Dews, eds, Deconstructive Subjectivities, State University of New York Press, 1996, עמ' 13
  3. ^ רנה דיקרט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגום: יוסף אור, י"ל מאגנס, תש"ס, עמ' 46-47
  4. ^ אלעזר וינריב, עיון ב"הקדמות" של קאנט, האוניברסיטה הפתוחה, 1996, עמ' 158-159, 335-342
  5. ^ Crowell, Steven, Existentialism, Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‏9.3.2015
  6. ^ דוד גורביץ', דן ערבאנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל, 2012, פרק סטרוקטורליזם
  7. ^ ד"ר אבנר דה-שליט, מרקס והמרקסיזם : מאבק המעמדות, הספרייה הווירטואלית של מט"ח, ‏1995
  8. ^ ד"ר אורית כהן; דנה פרידמן, "הגישה הפסיכואנליטית: מבנה האישיות על-פי פרויד", הספרייה הווירטואלית של מט"ח, ‏2002
  9. ^ פרדינן דה-סוסיר, קורס בבלשנות כללית, רסלינג, 2005
  10. ^ רולאן בארת, מישל פוקו, מות המחבר / מהו המחבר?, תרגום: דרור משעני, רסלינג, 2005, עמ' 10
  11. ^ 11.0 11.1 דוד גורביץ', דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל, 2012, פרק אובייקט/סובייקט
  12. ^ 12.0 12.1 Michel Foucault, The Subject and Power, Critical Inquiry, 4 8, The University of Chicago Press, 1982, עמ' 777-785
  13. ^ מישל פוקו, המילים והדברים, תרגום: אבנר להב, רסלינג, 2011(1990), פרק תשיעי, עמ' 285-322
  14. ^ לואי אלתוסר, על האידיאולוגיה, תרגום: אריאלה אזולאי, רסלינג, 2003, עמ' 41-80
  15. ^ Derrida, Jacques, OF GRAMMATOLOGY, תרגום: Gayatri Chakravorty Spivak, John Hopkins University Press, 1997(1967)
  16. ^ עמיאל-האוזר, ת. "מבוא לפרק חמישי: דה-קונסטרוקציה ופוסט-סטרוקטורליזם". בתוך: תיאוריות וגישות בחקר התרבות - מדריך למידה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 189–199
  17. ^ יצחק קליין, הדיאלקטיקה של האדון והעבד, אוניברסיטת חיפה, עם עובד, 1978
  18. ^ דוד גורביץ', דן ערב, האנציקלופדיה של הרעיונות, בבל, 2012
  19. ^ עמיאל-האוזר, ת. "מבוא לפרק שביעי: כניסת האחר לתאוריה". בתוך תאוריות וגישות לחקר התרבות - מדריך למידה. האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 229-238.
  20. ^ מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה, כתר, 1986
  21. ^ מישל פוקו, תולדות המיניות: הרצון לדעת, הקיבוץ המאוחד, 1996
  22. ^ עמנואל לוינס, הומניזם של האדם האחר, תרגום: סמדר בוסתן, מוסד ביאליק, 2004