ממלכת סרביה (ימי הביניים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ממלכת סרביה
ממלכת ראשקה
Краљевина Србија
Српска краљевина
Flag of Serbia 1281.svg Coat of arms of the Kingdom of Serbia (medieval).svg
דגל סמל
ממלכת סרביה בשנת 1265 בימי המלך סטפאן אורוש הראשון
יבשת אירופה
שפה נפוצה סרבית
סלאבית כנסייתית עתיקה בגרסה הסרבית: סרבית עתיקה
עיר בירה ראס
סקופיה
משטר מלוכה
ישות קודמת הנסיכות הגדולה של סרביה (הז'ופה הגדולה של ראשקה)
ישות יורשת Flag of the Serbian Empire, reconstruction.svg הקיסרות הסרבית ("קיסרות הסרבים והיוונים")
שליטים בולטים סטפאן נמאניץ' "המוכתר הראשון"
נסיך גדול אחר כך מלך (1196 - 1228)
סטפאן דצ'אנסקי (1322 - 1331) מלך
סטפאן דושאן (1331 - 1346) מלך; החל מ-1346 - קיסר
דת נצרות אורתודוקסית - הענף הסרבי:הכנסייה האורתודוקסית הסרבית
מטבע דינר; פרפר (בימי סטפאן דושאן) ‏

ממלכת סרביה (ימי הביניים) בהנהגת שושלת נמאניץ' (בסרבית: Краљевина Србија/Kraljevina Srbija או הממלכה הסרבית (בסרבית:Српска краљевина או Српско краљевство/Srpsko kraljevstvo)) הוא השם שניתן על ידי היסטוריונים למדינה פאודלית סרבית בימי הביניים שהתקיימה בשנים 12171346 תחת שליטים משושלת נמאניץ'. ממלכה זו הייתה המשך לנסיכות הגדולה ראשקה. התחלתה בשנת 1217 כשהנסיך הגדול של ראשקה, סטפאן נמאניץ' הוכתר למלך על ידי אחיו, המיטרופוליט סאבה, אחרי שירש את כל אותם השטחים שאוחדו על ידי אביהם סטפאן נמאניה. סטפאן נמאניץ' שלט קודם כנסיך גדול או "ז'ופאן גדול" של ראשקה בשנים 11961217 ואחר כך כמלך סרבי בשנים 12171228 וזכה לכינוי "המוכתר הראשון" Првовенчани (פרבובנצ'ני) ממלכה זו הוכרזה אימפריה ("צארות") סרבית (רשמית "של הסרבים והיוונים") ב-16 באפריל 1346.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישויות המדיניות הסרביות במאה ה-9. ממערב - בצהוב - קרואטיה

השבטים הסרבים התיישבו במישורים ובעמקים של מזרח חצי האי הבלקני החל מתחילת המאה ה-7 הם הקימו במשך הזמן מספר ישויות מדיניות: על חופי הים האדריאטי - בין הנהרות צטינה ונרטווה - את פגאניה או נרטווה, בין נרטווה לדוברובניק את זחומליה, בין דוברובניק למפרץ קוטור - את טרבוניה (הרצגובינה של ימינו) וקונאבוולה, ובין מפרץ קוטור לנהר בויאנה את דיוקלאה או דוקליה. יותר פנימה בתוך היבשת בין הנהרות סאווה (בצפון) ורבאס (במערב) ואיבאר (במזרח) הקימו את הנסיכות שנקראה סרביה, לימים גם ראשקה[1] בסביבות שנת 845 בראשות הנסיך הסרבי ורסטימיל ושוב פעם באמצע המאה ה-10 בהנהגתו של צ'סלב קלונימירוביץ' התחזקה הנסיכות סרביה (לימים סרביה וראשקה) והתרחבה.[2]

הנסיכות הגדולה ראשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמאניה, נסיך גדול של ראשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1083 קונסטנטין בודין, "מלך דוקליה" ו"שליט הסרבים" מינה את אחייניו, ווקאן ומרקו כשליטים בחסותו (וסאלים) בראשקה, שהייתה אחת מארבע הפרובינקיות של ממלכתו - ראשקה, בוסניה, זחומליה ודוקליה. לכל פרובינקיה היו מוסדות שלטון ואצולה משלה וכן שליטים ("ז'ופאנ"ים). בשנים 10891091 האימפריה הביזנטית אירגנה מסע צבאי נגד דוקליה וייתכן כי לקחה בשבי את בודין. בממלכתו פרצה אז מלחמת אזרחים בין קרובי משפחתו, סכסוך שגרם להחלשת דוקליה. בנסיבות אלה התחזק כוחו של ווקאן שטען לתואר "נסיך גדול של סרביה".

עד שנת 1091 דוקליה הייתה מרכז ההתנגדות נגד הביזנטים בבלקן. החל מאותה שנה, 1091, ראשקה, בוסניה וזחומליה הפכו למדינות סרביות עצמאיות. ראשקה הייתה לחזקה ביניהן, תחת שושלת ווקאנוביץ' ונשארה כך לאורך כל תקופת ימי הביניים. במאה ה-12 היא לקחה את מקומה של דוקליה כמתנגדת הראשית להתפשטות הביזנטית באזור. יורשיו של בודין נאלצו לעומת זאת להכיר בחסות הביזנטית והחזיקו רק בשטחים קטנים של דוקליה וטרבוניה. בימי שלטונו של אורוש הראשון, בנו של ווקאן, פלשו הביזנטים לדוקליה וניסו לכבוש גם את ראשקה, אולם בעזרת קשריה עם ממלכת הונגריה, הנסיכות ראשקה או סרביה הצליחה לשמור על עצמאותה. גם אורוש השני, נסיך ראשקה, נאבק בביזנטים, אך אחרי שהובס נאלץ להישבע להם אמונים. דסה אורושביץ', אחיו של אורוש השני, היה תחילה בעל ברית של הביזנטים אולם בשלב מסוים פנה לעזרת ההונגרים. בשנת 1163 הדיח אותו הקיסר הביזנטי מנואל הראשון קומננוס והחליף אותו בסטפאן טיחומיר, בנו הבכור של זאווידה, נסיך זחומליה, שהשתייך לענף אחר של השושלת וויסאבלייביץ', שהפך לימים לשושלת נמאניץ'. טיחומיר השתלט גם על נחלות אחיו הצעירים שטפאן נמאניה, סטרצימיר ומירוסלב. בשנים 11661168 מרד נמאניה בטיחומיר בעזרת אחיו, והדיח אותו בניגוד לרצון הקיסר הביזנטי, ב-1166 הוא הכריז עצמו נסיך גדול של ראשקה תחת השם "סטפאן". הוא העניק לשני אחיו אדמות חדשות, גדולות יותר. בשנת 1172 נוכח קריסת הקואליציה האנטיביזנטית, נאלץ נמאניה להישבע אמונים לקיסר מנואל בעיר ניש וללוות אותו כשבוי בקונסטנטינופול. בסופו של דבר בין שני המנהיגים היחסים התחממו, ולאחר שנתן הבטחה שיימנע לעולם להמרות את פי הקיסר, שוחרר נמאניה לביתו.

אחרי מות הקיסר מנואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא חיכה עד לשנת 1182, אחרי מות הקיסר מנואל (1180), כדי למרוד בביזנטים בעזרת מלך הונגריה בלה השלישי. נמאניה יצר בריתות עם ונציה, הונגריה והאימפריה הרומית הקדושה שאיפשרו לו להרחיב את שליטתו באזורים שכנים. בשנים 1183 - 1184 בברית עם ההונגרים כבש נמאניה את ניש ואף את סופיה, אז סרדצה. בסביבות 1190 השתלט גם על ממלכת זטה והעניק אותה לבנו הבכור, ווקאן נמאניץ'. בהמשך הרחיב נמאניה את גבולות ממלכת ראשקה מערבה אל דרום דלמטיה: דניה, סרדה, דריוואסט, סוואץ, אולצ'ין, באר (מונטנגרו) וקוטור. ב-1186 צר על דוברובניק (רגוזה) וכבש אותה יחד עם אחיו, סטרצימיר ומירוסלב. בהסכם שלום עם דוברובניק העניק לתושביה זכויות לסחר חופשי "בהתאם למנהג הישן" כולל ביריד בדרייבה שבשפך הנרטבה בחוף הים האדריאטי. בסוף חייו העניק זכויות דומות גם לסוחרים מספליט (ספאלאטו).

מסע הצלב השלישי. המאבק עם הביזנטים והפיוס איתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1190 ניצל נמאניה את נסיבות מסע הצלבנים בבלקן בפיקודו של פרידריך ברברוסה וכבש שטחים בצפונה ומזרחה של מקדוניה כולל סקופיה, פרניק וולבוז'ד (קיוסטנדיל של ימינו). אחרי ניצחון הביזנטים על כוחותיו בדרום המורבה בשנת 1191 הכיר נמאניה בחסות הקיסר הביזנטי איסאקיוס השני אנגלוס ונאלץ לוותר על חלק מהשטחים שכבש ממזרח לנהר וליקה מורבה. בתמורה הכיר בו הקיסר כנסיך גדול לגיטימי, ובשליטתו בראשקה, זטה, הנמלים האלבנים פילוט וחבוסנו (מטוחיה) ובשדה קוסובו. בנוסף הוא השיא את בנו, סטפאן נמנאניץ' שקיבל את התואר הביזנטי "סבסטוקרטור" עם בתו של הקיסר, אבדוקסיה אנגלינה.

בשנים 1190 - 1191 ניצל נמאניה את מות אחיו סטרצימיר, הדיח את אחיו מירוסלב ששלט בזכומליה והעביר את אזור זה לבנו הצעיר, ראסטקו. כך בסוף חייו איחד נמאניה את כל האדמות הסרביות תחת כתרו. בו זמנית עם הקמת הנסיכות הסרבית המאוחדת הקדיש נמאניה תשומת לב רבה לאמונה הנוצרית ולשגשוג הכנסייה. הוא הקים מנזרים כמו ג'ורג'בי סטופבי וסטודניצה ואזור ראשקה והילנדר על ההר אתוס.

אחרי שבשנת 1192 הצטער מאוד על התנזרות בנו ראסטקו תחת השם "סאבה" (לימים סאבה הקדוש), נמאניה עצמו החליט בשנת 1196 לסגת כנזיר במנזר סטודניצה תחת השם סימאון. הוא התפטר מתפקידיו והוריש את כתר הנסיכות הגדולה לבנו האמצעי, סטפאן נמאניץ'. בנו הבכור קיבל למורת רוחו את האזור זטה בלבד. נמאניה מת במנזר בשנת 1200.

ממלכת ראשקה או סרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפאן נמאניץ' "המוכתר הראשון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפשטות המדינה הסרבית במאות 12 - 14

כיוון שהכנסייה הקתולית שמרה עדיין על כוח ושאיפות רבות להתפשטות בבלקן, פנה סטפאן נמאניץ' לאפיפיור שאישר את הכתרתו כמלך סרבי ראשון בשנת 1217. את טקס ההכתרה ניהל אחיו של המלך, סאבה הקדוש. באותה תקופה הצליח סאבה להשיג בקונסטנטינופול הכרה באוטוקפליה של הכנסייה הסרבית והוא היה לארכיבישוף הסרבי הראשון. באותה שנה פרסם סאבה את הנורמוקאנון שלו - מעין חוקה וחוקים המבוססים על החלטות ועידות הכנסייה. כך בימי שטפאן נמאניץ' זכו הסרבים לממלכה ולכנסייה עצמאיות.

שלטונם של רדוסלב, ולדיסלב, אורוש הראשון ודרגוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הדור החדש של השליטים הסרבים - בניו של סטפאן נמאניץ' - סטפאן רדוסלב, סטפאן ולדיבלס הראשון וסטפאן אורוש הראשון - ידע סרביה תקופה של סטגנציה מדינית. כל שלושת המלכים היו פחות או יותר תלויים במדינות שכנות - כמו האימפריה הביזנטית, בולגריה והונגריה. הקשר עם הונגריה היה מכריע במעבר השלטון מאורוש הראשון לידי דרגוטין שאשתו הייתה נסיכה הונגרית. מאוחר יותר, כשדרגוטין נאלץ להתפטר מראשות הממלכה לטובת אחיו הצעיר, שטפאן מילוטין בשנת 1282 העניק לו המלך ההונגרי אולאסלו הרביעי אדמות בצפון-מזרח בוסניה, את האזור מאצ'בה ואת העיר בלגרד. הוא עצמו ניסה לכבוש עוד שטחים בצפון-מזרח סרביה. חלק מהשטחים שצוינו הפכו לראשונה חלק מישות מדינית סרבית, ממלכתו של דרגוטין או ממלכת סרם. באותה תקופה נשאו את השם "סרם" שני אזורים:"סרם העילית" (בימינו חבל סרם) ו"סרם התחתית" (בימינו מאצ'בה). ממלכת סרם של דרגוטין הייתה למעשה סרם התחתית, אולם כמה מקורות היסטוריים מציינים שדרגוטין שלט גם על סרם העילית ועל סלבוניה. אחרי מות דרגוטין בשנת 1316, בנו סטפאן ולדיסלב השני הוכתר למלך ושלט בסרם עד שנת 1325.

שלטונו של מילוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת השלטון של אחיו הצעיר של דרגוטין, המלך סטפאן מילוטין, סרביה הלכה והתחזקה, על אף שניהלה לעיתים מלחמות בשלוש חזיתות שונות. המלך מילוטין היה דיפלומט מיומן שהרבה להשתמש בשיטה הדיפלומטית הנהוגה רבות בימי הביניים - זו של הנישואים הדינסטיים. הוא עצמו התחתן חמש פעמים, לרבות עם נסיכות מהונגריה, בולגריה וקונסטנטינופול. התפרסם בכנסיות והמנזרים הרבים שבנה, חלקם דוגמאות מן היפות ביותר של אדריכלות סרבית ימיביניימית, כגון מנזר גרצ'ניצה בקוסובו, הקתדרלה של מנזר הילנדר על ההר אתוס וכנסיית האכנגל הקדוש בירושלים. בגלל זכויותיו הרבות בהיסטוריה של העם הסרבי הוכרז מילוטין לקדוש של הכנסייה, חרף חייו הסוערים. ירש אותו בנו סטפאן, שנודע מאוחר יותר כסטפאן דצ'אנסקי.

שלטונו של סטפאן דצ'אנסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר ויסוקי דצ'אני

סטפאן דצ'אנסקי הרחיב את הממלכה מזרחה על ידי סיפוחה של ניש ושל אחוזותיו מסביב ודרומה על ידי סיפוחם של שטחים נוספים במקדוניה. הוא בנה את מנזר ויסוקי דצ'אני במטוחיה, הנחשב הדוגמה המרשימה ביותר של אדריכלות מונומנטלית סרבית בימי הביניים שזיכתה אותו בכינויו "דצ'אנסקי". סטפאן דצ'אנסקי ניצח את הבולגרים בקרב ולבוז'ד בשנת 1330.

הקיסרות הסרבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבע אפור אחיד (ללא קפריסין): הקיסרות הסרבית בסביבות שנת 1355 בימי הצאר סטפאן דושאן

סטפאן דצ'אנסקי הודח מכס המלכות על ידי בנו סטפן אורוש הרביעי דושאן. דושאן ניצל את מלחמת האזרחים שהרעידה את האימפריה הביזנטית והחלישה אותה כדי להכפיל את שטח ממלכתו, על ידי כיבוש שטחים בדרום, בדרום -מזרח ובמזרח על חשבון הביזנטים. הוא כבש כמעט את כל שטחה הנוכחי של יוון, להוציא את פלופוניסוס ולהוציא את האיים. הוא כבש גם את העיר סרס, ובסקופיה ב-16 באפריל 1346 הוכתר על ידי הפטריארך הסרבי כ"קיסר של הסרבים ושל היוונים". דושאן כבר שאף לרשת את האימפריה הביזנטית וניסה לארגן יחד עם האפיפיור מסע צלב נגד איום הטורקים העו'תאמנים שהתקרבו לאזור.

"חוקתו" הקיסרית של דושאן - הקודקס של דושאן (Dušanov zakonik - "דושאנוב זאקוניק") נכנס לתוקף בשנת 1349 ותוקן בשנת 1354. הקודקס התבסס על החוק הרומי-ביזנטי. ההתאמה לתנאי סרביה בולטת בסעיפים 171 ו-172 המסדירים את העצמאות המשפטית. הם נלקחו מן הקודקס הביזנטי "בסיליקה", הספר ז', ט"ז-י"ז. דושאן פתח דרכי מסחר חדשות וחיזק את כלכלת ארצו. בזמנו סרביה פרחה והפכה לאחת המדינות המשגשגות באירופה, בעלת יוקרה פוליטית, כלכלית ותרבותית.

המנהל בראשקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו ז'ופה.

המונרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שם שנות שלטון הערות
Stefan the First-Crowned, Ljeviška.jpg סטפאן נמאניץ' "הראשון לכתר" 1217 - 1228
  • בנו השני של סטפאן נמאניה. הוא ירש את התואר "נסיך גדול" בשנת 1196 כשהחליט אביו לעזוב את השלטון ולהיכנס למנזר. שלטונו התחיל בעימות בינו לאחיו ווקאן השני. במהלכו גורש סטפאן לבולגריה
  • הצאר הבולגרי קאלויאן נתן לו צבא קומאני תמורת שטחים במזרח סרביה. המשבר הסתיים כשאח שלישי, המיטרופוליט סאבה, תיווך ופייס בין ווקאן לסטפאן, ואז האחרון ביסס את שלטונו
  • הוכתר למלך בסקופיה בשנת 1217 ואחיו סאבה הקדוש הפך בשנת 1219 לארכיבישוף (מיטרופוליט) הראשון של סרביה בראש כנסייה אוטוקפלית. סרביה הפכה למדינה עצמאית לחלוטין.
Stefanradoslav.jpg סטפאן רדוסלב 1228–1233
  • בנו של סטפאן השני. בימי שלטונו של אביו הוא שלט בזחומליה וכיהן כמושל של זטה. יחד עם אביו ייסד את מנזר ז'יצ'ה. אביו התפטר בשנת 1227 עקב מחלה והלך למנזר. רדוסלב הוכתר למלך על ידי הארכיבישוף של סרביה, דודו, סאבה הקדוש.
  • נישואיו לאנה דוקאינה אנגלינה הפכו לבלתי פופולריים, מכיוון שהיא חתרה תחת הנהגתו. הוא איבד את תמיכת העם ובשנת 1233 התקוממות נגד הזוג המלכותי אילצה אותם להימלט לדוברובניק.
Fresco of Stefan Vladislav, Mileševa, edited.jpg סטפאן ולדיסלב 1233–1243
  • בנו של סטפאן השני. בשנת 1233 ירש את הכתר מאחיו רדוסלב והנהיג את המדינה למשך 10 שנים. הודח על ידי אחיו הצעיר אורוש. המשיך אחר כך לשלוט בזטה.
  • העיצוב הראשון של הדגל הסרבי נמצא בעזבונו
King Stefan Uroš I with his son Stefan Dragutin.jpg סטפאן אורוש הראשון 1243–1276
  • בנו של סטפאן השני. עלה לשלטון במקום אחיו, ולדיסלב.
  • פיתח את המסחר עם רגוזה (דוברובניק) ועם קאטארו (קוטור) והאיץ על ידי כך את השגשוג הכלכלי של ארצו.
  • בשנת 1255 פרצה מלחמה עם רגוזה שהסתיימה בהסכם השלום ב-1254. בשנות ה-1260. הסכסוך התחדש והסתיים שוב בשנת 1268.
  • אורוש פנה מיד נגד הונגריה וכבש את מאצ'ווה. עם זאת לבסוף נפל בשבי והשלום עם הונגריה נחתם במקביל לנישואי בנו דרגוטין עם הנסיכה קתרינה, בתו של מלך הונגריה, אישטוואן החמישי.
  • בנו הבכור, דרגוטין, נועד לרשת את הכתר, אולם אורוש העדיף את בנו הצעיר, סטפאן מילוטין. הודח על ידי דרגוטין בשנת 1276.
Stefan Dragutin, Arilje.jpg סטפאן דרגוטין 1276 - 1282
  • בנו של סטפאן אורוש הראשון. היה נשוי עם הנסיכה ההונגריה קתרינה והדיח את אביו בעזרת מלך הונגריה, אחרי קרב גאצקו.
  • בשנת 1282 נפצע בעת ציד. האצילים שמחו נגד מדיניות השלום שלו אילצו אותו לוותר על כתר המלכות של ראשקה לטובת אחיו הצעיר, מילוטין, אך הוא המשיך לעמוד בראש ממלכת סרם שבירתה הייתה בלגרד.
  • אחרי שמילוטין חיזק את יחסיו עם הקיסר הביזנטי וסירב להכיר בזכויות של ולדיסלב השני, בנו של דרוגוטין, הממלכה הסרבית התפצלה. דרגוטין המשיך לשלוט באזור הספר הצפוני בברית עם הונגריה, אולם בשנותיו האחרונות התפייס עם מילוטין וחזר להיות בחסות ממלכת סרביה
Milutinst.jpg סטפאן אורוש השני מילוטין 1282–1321
  • בנו של סטפאן אורוש הראשון. לקח את כס המלכות מאחיו דרגוטין. אחרי עלייתו לשלטון פנה עם צבאו אל מקדוניה וכבש את צפונה, לרבות את העיר סקופיה שהפכה לבירתו. פלש אחר כך עמוק לתוך שטחי האימפריה הביזנטית, כבש את צפון אלבניה עד לקוולה. אחר כך כבש את וידין בבולגריה ומאוחר יותר את דורס.
  • אחרי שבשנת 1299 חתם הסכם שלום עם הביזנטים ניהל מלחמת ירושה עם דרגוטין. מילוטין עזר לביזנטים במלחמתם בטורקים העות'מאנים בקרב גליפולי משנת 1312 שהסתיים בניצחון הנוצרים.
  • כשמת דרגוטין סיפח את נחלותיו כולל בלגרד. באותה שנה בנו סטפאן אורוש השלישי ניסה להדיח אותו, נענש על ידי ניקור עיניו והוגלה לקונסנטינופול. ב-1319 ההונגרים השתלטו על אדמותיו של דרגוטין, ללא ברניצ'בו.
  • סטפאן קונסטנטין נועד להיות המלך הבא, אך ב-1321 חזר אורוש השלישי, שעיניו חזרו לראות ואביו מחל לו והוריש לו בסופו של דבר את הממלכה.
Stefan Decanski ktitor.jpg סטפאן דצ'אנסקי 1321–1331
  • בנו של סטפאן אורוש השני מילוטין
Serbian Emperor Stefan Dušan, cropped.jpg סטפאן אורוש הרביעי דושאן 1331-1355
  • בנו של סטפאן אורוש השלישי דצ'אנסקי. היה מצביא מוכשר מאוד. בגיל 20 הביס את בוסניה ואת בולגריה. אביו לא חלש יותר כמפקד צבאי ודושאן הדיח אותו מכס המלכות. דושאן הכפיל את תחום ממלכתו, כבש שטחים ביזנטים עד גבול פלופונסוס.
  • בשנת 1346 בסקופיה הוכתר כ"קיסר הסרבים והיוונים". בזמנו הקיסרות הסרבית פרחה והפכה לאחת המדינות המפותחות באירופה.
  • בימי דושאן בשנת 1349 נחקק קודקס חוקים הידוע כקודקס של דושאן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ממלכת סרביה בוויקישיתוף

Rascia - The Nucleus of the Medieval Serbian State in:The Serbian Questions in The Balkans, University of Belgrade, publisher - Faculty of Geography, Belgrade 1995.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 2005 D.Bataković et al ע' 7
  2. ^ 2005 .D.Bataković et al ע' 9-8