סטפאן אורוש השני מילוטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סטפאן אורוש השני מילוטין
Стефан Урош Други Милутин Немањић
סטפאן אורוש השני מילוטין בציור קיר בכנסיית המלך שבמנזר סטודניצה, בערך בשנת 1314
סטפאן אורוש השני מילוטין בציור קיר בכנסיית המלך שבמנזר סטודניצה, בערך בשנת 1314
לידה בערך 1253
לא ידוע
פטירה

29 באוקטובר 1321
נרודימלה, על ידי אורושבאץ סרביה, כיום בקוסובו

Civil Flag of Serbia.svg Flag of Kosovo.svg
שם מלא סטפאן אורוש השני מילוטין נמאניץ'
מדינה ממלכת סרביה בימי הביניים
מקום קבורה

מנזר באנסקה (כיום בקוסובו) Flag of Kosovo.svg, החל מן המאה ה-15 הועברו שרידיו לכנסיית סווטה נדליה בסופיה.

Civil Flag of Serbia.svg
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג ילנה
הלנה דוקאינה אנגלינה
יליזבטה מהונגריה
אנה טרטר מבולגריה
סימוניס פלאולוגינה
שושלת נמאניצ'י
תואר מלך כל הסרבים ושל ארצות הים
כינוי המלך הקדוש סטפאן מילוטין
אב אורוש הראשון
אם ילנה אנז'ויסקה = הלנה לבית אנז'ו
צאצאים סטפאן אורוש השלישי דצ'אנסקי
אנה נדה
סטפאן קונסטנטין
צאריצה זוריצה
מלך סרביה
128229 באוקטובר 1321
(כ־39 שנים)
→ סטפאן דרגוטין
סטפאן קונסטנטין ←
חתימה Seal of Stefan Milutin.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סטפאן אורוש השני מילוטין בציור דיוקן מאת אנסטאס יובונוביץ' משנת 1852

סטפאן אורוש השני מילוטין הידוע גם כסטפאן מילוטין או המלך הקדוש מילוטיןסרבית: Стефан Урош Други Милутин או Стефан Милутин, או Свети краљ Милутин1253 - 29 באוקטובר 1321) היה מלך סרביה משושלת נמאניץ' ששלט בשנים 1321–1282. הוא היה אחד מחשובי השליטים הסרבים בימי הביניים. הוא היה בנו הצעיר של המלך סטפאן אורוש הראשון, אחיו הצעיר של המלך סטפאן דרגוטין ואביו של המלך סטפאן אורוש השלישי.

בעת שלטונו, שנמשך כמעט ארבעים שנה, התחילה ממלכת סרביה להתפשט באופן משמעותי דרומה על חשבון האזורים הסמוכים מתוך האימפריה הביזנטית כשבשנת 1299 נקבע גבול חדש עם האימפריה על הקו אוחריד-פרילפ-שטיפ והסרבים סיפחו את צפונה של אלבניה של היום וכמעט את כל שטחה של רפובליקת מקדוניה של היום. מילוטין ניהל בנוסף מלחמות מוצלחות נגד האימפריה הבולגרית השנייה ובני חסותה מהם לקח לצמיתות את אזורי ברניצ'בו וקוצ'בו.

אחרי מות אחיו דרגוטין ב-1316 נכנס מילוטין לעימות עם מלך הונגריה קארוי רוברט על נחלותיו של אחיו המנוח. במלחמה זו איבד לטובת הונגריה את הבאנות מאצ'בה ואת בלגרד, אולם הצליח לשמור לעצמו את המבצר ראדניק ואת האזור ברניצ'בו.

שטפאן מילוטין היה המלך הסרבי הראשון שהפך לגורם פוליטי חשוב באזור ואחרי עימותים צבאיים, הצליח לכרות בריתות חזקות עם המדינות השכנות, לעיתים קרובות תוך הסתיעות בקשרי נישואים. את הסכסוך עם הטטרים מאורדת הזהב סיים על ידי שליחת בנו, יורש הכתר, לימים סטפאן אורוש השלישי, כבן ערובה לחצר החאן הטטרי.

סטפאן מילוטין הצטיין כמגן של הכנסייה האורתודוקסית המקומית, כמייסד מוסדות דת רבים - מנזרים וכנסיות בארצו וביוון - והתנגד בחריפות למאמצים לכפות על סרביה את הדת הרומית-קתולית אחרי שהקיסר הביזנטי מיכאיל השמיני פלאולוגוס (1282-1261) הסכים לתנאי האיחוד בליון משנת 1274. בדומה לרבים מהמלכים משושלת נמאניץ' הוכרז מילוטין לקדוש של הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, שאותו חוגגים בתאריך 30 באוקטובר. (ב-12 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפאן מילוטין היה בנו הצעיר של מלך הסרבים, סטפאן אורוש הראשון, ושל אשתו, הלן לבית אנז'ו (בסרבית:ילנה),[1] הוא הפך למלך סרביה ולשליט על חלק גדול משטחיה באופן פתאומי בגיל 29, ייתכן בעקבות הפיכת ארמון ללא שפיכות דמים, אחרי התפטרות אחיו, סטפאן דרגוטין שהסתפק בתואר מלך סרם. התפטרותו של דרגוטין התרחשה באספה מלכותית שכונסה ביישוב דז'בו. מיד אחרי עלייתו לכס המלוכה הוא פלש לשטחים במקדוניה שהיו בשליטת האימפריה הביזנטית. ב-1282 הוא כבש את צפון מקדוניה, לרבות העיר סקופליה, שהפכה לאחת מבירותיו. הקיסר הביזנטי מיכאיל השמיני פלאולוגוס תיכנן לפתוח במלחמה נגדו אך מת בתראקיה בלי שיוכל לממש את תוכניותיו.[2] אחרי מותו מילוטין יחד עם אחיו פלש עוד יותר עמוק לתוך שטח האימפריה הביזנטית עד לקוואלה. ב-1284 הוא השתלט גם על צפון אלבניה ועל העיר דיראכיון (דורס של ימינו). ב-15 השנים הבאות נשאר מצב מלחמה אך ללא שינויים בסטטוס קוו. ב-1299 נחתם הסכם שלום, שלפיו סוכם שהשטחים שכבש מילוטין יישארו בשליטתו כנדוניה של סימוניס, בתו של הקיסר אנדרוניקוס השני פלאולוגוס, שנישאה על ידו כאישה רביעית.

מילוטין החזיק בנרודימליה ז'ופה שלוש חצרות - בנרודימליה - המוגנת על ידי מבצר פטרוביץ'-, סוורצ'ין ופאוני.

מלחמותיו נגד הנסיכויות הבולגריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-13 המגנטים הפאודלים הבולגרים דרמן וקודלין שלטו באזור ברניצ'בו (כיום בסרביה) כשליטים כמעט עצמאיים. הם נהגו לתקוף בקביעות את ממלכת סרם של סטפאן דרגוטין באזור מצ'בה, שנמצא בעבר תחת חסות מלכת הונגריה, ארז'בט. בשנים 1284-1282 המלכה שלחה כוחות במטרה להשתלט על מצ'בה אולם הם הובסו פעמים חוזרות על ידי האצילים הבולגרים שאף פשטו בשטחים שהיו בחסותה ושדדו אותם. ב-1285 ניסתה המלכה יחד עם דרגוטין לכבוש את אחוזותיהם של דרמן וקודלין אך נכשלו. כתגמול פשטו שוב שני האחים הבולגרים לממלכותיהם. רק ב-1291 הצליח כוח מאוחד של דרגוטין ושל המלך סטפאן מילוטין לנצח את האחים ולספח את נחלותיהם אל הממלכה הסרבית של דרגוטין. כתגובה קם נגדם הנסיך הבולגרי שישמן מווידין. שישמן היה בן חסות של נוגאי חאן, החאן של אורדת הזהב והרגיש מספיק חזק כדי לשאוף להתפשט מערבה על חשבון סרביה. הוא פלש עד לחבוסנו וכשל מול ז'דרלו, על ידי פץ'. בנסיגתו נרדף על ידי הסרבים עד לבירתו ווידין. מילוטין זרע הרס בווידין ובשאר נסיכותו של שישמן, וגרם לנסיך הבולגרי להימלט מעבר לדנובה. בסופו של דבר שני האויבים המרים הסכימו להתפייס כאשר מילוטין השיא את הז'ופן הסרבי דראגוש עם בתו של שישמן ומאוחר יותר הסכים מילוטין לתת את יד בתו אנה לבנו של שישמן, מיכאיל, שהוכתר כצאר בולגריה בשנת 1323 נוגאי חאן לא היה שלם עם הצלחות סרביות אלה ויזם מסע צבאי נגד סרביה, אך גם במקרה זה מצא מילוטין פתרון של שלום והסכים לשלוח את בנו סטפאן דצ'אנסקי כבן ערובה לחצרו של נוגאי, יחד עם עוד כמה אצילים סרבים. סטפאן נשאר שם עם פמלייתו עד שנת 1296 או אולי 1299, שנת מותו של נוגאי חאן.

מאבקים בין האחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי חתימת הסכם חדש עם האימפריה הביזנטית בשנת 1299 פרץ סכסוך בין מילוטין לאחיו, דרגוטין. דרגוטין שלט באותה עת על שטח שהשתרע מברניצ'בו במזרח ועד לנהר בוסנה במערב. בירתו הייתה בלגרד. המלחמה בין מילוטין לאחיו נמשכה עם הפסקות ושביתות נשק מדי פעם עד למותו של דרגוטין ב-1314. במהלך מלחמה זו מינה מילוטין את סטפאן דצ'אנסקי כעוצר ב-זטה, מונטנגרו של ימינו. משמעות הדבר הייתה שסטפאן דצ'אנסקי ולא בנו של דרגוטין, סטפאן ולדיסלבה השני, נועד להיות יורש הכתר בסרביה.

ההגמוניה של מילוטין בסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1296 שוב כבש מילוטין את דורס. ב-15 במרץ 1306 הוציא המלך כתב זכויות במנזר ראטאץ' שבו הכריז על סטפאן דצ'אנסקי כיורש הכתר. בשנת 1312 כבן ברית של הקיסר הביזנטי אנדרוניקוס, קם סטפאן מילוטין לעזרתו נגד הטורקים והשתתף בקרב גליפולי. הטורקים העות'מאנים הפכו באותה תקופה לאיום ממשי על אימפריה הביזנטית וארגנו תכופות פשיטות של שוד והרס נגד הכפרים הביזנטים. הברית בין הצבא הביזנטי והצבא הסרבי הצליח להתגבר עליהם בחצי האי גליפולי. בסימן תודה העניקו הביזנטים לסרביה את העיר קוצובו.

אחרי מותו של סטפאן דרגוטין ב-1314 השתלט מילוטין על אדמותיו כולל בלגרד. אולם ב-1319 הצליח קארוי רוברט, מלך הונגריה לכבוש את בלגרד ואת הבאנות מצ'בה, בעוד שמילוטין הסתפק בברנצ'בו.

בשנת 1314 מרד סטפאן דצ'אנסקי נגד אביו. הוא נשבה, עיניו נוקרו, ונשלח לגלות קונסטנטינופול. בשאר שנותיו של מילוטין הממלכה הסרבית הונהגה בפועל על ידי בנו הצעיר, שטפאן קונסטנטין, שנחשב ליורש הכתר החדש. אולם באביב 1321 סטפאן דצ'אנסקי הוחזר לסרביה ואביו מחל לו על מעשי עבר והעניק לו את נחלת בודימליה, בעוד שבן אחר, סטפאן קונסטנטין קיבל זטה.

סטפאן אורוש השני מילוטין חלה ונפטר בטירתו נרודימליה ב-29 באוקטובר 1321. הוא הובא לקבורה במנזר באנסקה. כשפלשו העות'מאנים לסרביה, שרידי גופתו הועברו לטרפצ'ה. משם בשנת 1460 הועברו לסופיה ונקברו בקתדרלת סווטה נדליה. בשנת 2007 החליטה הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית והסינוד לה בסופיה להעביר חלק משאריות גופתו של מילוטין בחזרה לידי סרביה, בסימן סולידריות עם הכנסייה האורתודוקסית הסרבית. זה היה יותר ממחווה ידידותית, מכיוון שבינתיים הפך מילוטין גם לקדוש נערץ בבולגריה ועצמותיו נחשבו גם שם לשרידים קדושים. הסרבים קברו אותו במנזר באנסקה, שנחנך מחדש בשנת 2004.

נשותיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשותיו:

1.ילנה, ממשפחת אצילים סרבים זוטרים.

שני בנים:

  • סטפאן אורוש השלישי דצ'אנסקי (1331-1276), מלך סרביה (1331-1321)
  • אנה נדה מסרביה (מתה אחרי 1346),הייתה מאורסת ב-1308 לשארל, רוזן ואלואה, ונישאה לבסוף למיכאיל שישמן מבולגריה (1330-1323)
2.הלנה דוקאינה אנגלינה, בתו של הסבסטוקרטור יואנס הראשון דוכאס אנגלוס, שליט ביזנטי של תסאליה והיפומונה - לא ילדה ילדים
3. אליזבטה מהונגריה מבית ארפאד (1313 או 1255–1326), בתו של אישטוואן החמישי, מלך הונגריה ושל ארז'בט הקומנית -גורשה ב-1298/1299
  • בת - זוריצה, שנודעה כ"קיסרית" ("צאריצה")
4.אנה טרטר מבולגריה ("אנה טרטרינה"), בתו של גאורגי הראשון מבולגריה
  • בן - סטפאן קונסטנטין, נסיך זחומליה ואנטי-מלך (טוען לכתר) (מת בסביבות 1323)
5.סימוניס (סימונידה) פלאולוגינה (1293/1292 - אחרי 1336), בתו של הקיסר אנדרוניקוס הראשון פלאולוגוס - לא ילדה ילדים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חייו של מילוטין סרביה (ראשקה) הייתה לממלכה החזקה בדרום-מזרח אירופה אחרי הונגריה. היא שלטה על רבו רובו של שטח סרביה של ימינו, להוציא בלגרד וויבודינה, מונטנגרו, הרצגובינה, דרום דלמטיה וצפון אלבניה. הואכבש מהביזנטים חלקים רחבים ממקדוניה ומאלבניה.

בשנות שלטונו, אימצה חצרו הרבה מן הגינונים והמנהגים של החצר הביזנטית וסרביה שאבה השפעות רבות מן התרבות הביזנטית. מילוטין הצטיין, בין השאר, בהקמת מעל 40 מנזרים וכנסיות ברחבי ממלכתו: מנזר גראצ'ניצה, טרסקבץ, גאורגי הקדוש בנאגוריצ'אנה, גברתנו מלייביש, כנסיית הבטולה הקדושה מריה בסקופיה, כמו כן מחוף לגבולות - כנסיית ואבדנייה בהילנדר, כנסיות בסלוניקי, סופיה, קונסטנטינופול וירושלים. אחרי מותו פרצה בממלכה מלחמת אזרחים קצרה, שבעקבותיה עלה על כס המלכות בנו הבכור, סטפאן דצ'אנסקי.

מוסדות דת שהוקמו על ידי מילוטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שם מיקום תאריך
Торањ и звоник манастира Буково.JPG מנזר בוקובו נגוטין, סרביה המאות 13–14
Манастир Света Никита - Скопска Црна Гора 01.jpg כנסיית ניקיטה הקדוש, באניאנה באניאנה, מקדוניה בערך 1300
Our Lady of Ljeviš, Prizren, 2010. View from clock tower.jpg כנסיית גבירתנו של לייביש פריזרן, קוסובו 1306–1307
Monastir Studenica II.JPG כנסיית המלך במנזר סטודניצה קראלייבו, סרביה 1313–1314
Church of Saint George in Staro Nagorichino, south side.jpg כנסיית גאורגי הקדוש, סטארו נגוריצ'אנה קומאנובו, מקדוניה 1313–1318
Banjska.jpg מנזר באנסקה על ידי זווצ'אן, קוסובו 1318
Hilan2.jpg "כנסיית כניסת אם האלהים" במנזר הילנדר הר אתוס, יוון 1320
Gracanica 1.jpg מנזר גרצ'אניצה גרצ'אניצה, קוסובו 1321
Манастир Короглаш 6.JPG מנזר קורוגלאש על ידי נגוטין, סרביה המאה ה-14
Manastir Vratna2.jpg מנזר וראטנה על יד נגוטין, סרביה המאה ה-14

מורשתו של מילוטין בהר אתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי סטפאן אורוש הראשון ובנו, ראסטקו הלא הוא סאבה הקדוש, סטפאן מילוטין אורוש השני היה התורם הראשי למנזר חילנדר על ההר אתוס, שבו התרכזו רוב מבני הדת שהוא בנה בחו"ל. הוא השלים את המתחם המנזר, בנה את הקתוליקון, שהוא המפואר שבבתים בהר הקדוש, בנה מחדש את חדר האוכל שבנו קודמיו, השלים את כנסיית בית הקברות שהוקדשה קודם לשליחים פטרוס ופאולוס ואחר כך לבשורה. בתרומתו נבנה גם השליש העליון של המגדל סאבה הקדוש. בשנים 1300–1302 לבקשת אב המנזר קיריאקוס בנה מילוטין גם את מגדל חרוסיה. אחריו הוקם בשדה סאבה מגדל מרשים שנשא את שמו - מגדל מילוטין. מילוטין מימן גם את בניית המגדל ההיירומונאך תאודולוס בקייראס, היישוב הגדול ביותר שבהר אתוס, על יד הקליון של סאבה הקדוש. הוא לשרד עד ימינו. בזכותו התמלאו בניינים אלה בציורי קיר, איקונין, כלי כנסייה, ספרים ורקמות. חלקם אבדו, חלקם נשמרים באוצרות הכנסיות והמנזרים. נודע במיוחד דיפטיך עם מיניאטורות ונציאניות. [3] באתר המונטנגרי נייגוש.

מילוטין במדיה האומנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מילוטין מוזכר כ"מלך ראשקה" ב- canto XIX של קומדיה האלהית של דנטה. המשורר הושיב אותו במעגל השמיני של הגיהנום בגלל האשמות על שימוש כביכול לרעה בממלכתו במטבע הוונציאני

E quel di Portogallo e di Norvegia lì si conosceranno, e quel di Rascia che male ha visto il conio di Vinegia

(דנטה - הגן עדן - קנטו י"ט, ע' 139–143)

ההאשמה באה כנראה בעקבות הנפקת מטבעות של סרביה לפי דגם ונציאני (של ה-matapan או הגרוש grosso) על מתכות זולות יותר. צווים המזהירים מפני המטבעות האלה הוצאו על ידי הרפובליקה הוונציאנית ב-3 במרץ 1282 וב-3 במאי 1306 [4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Danilo II -, Житије краља Милутина, 1324

(דנילו השני - חיי המלך מילוטין) (בסרבית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Преподобни Јустин (Поповић) Ћелијски Житије Светог Милутина, краља Српског

Жељко Фајфрић Света лоза Стефана Немање Србска православна заједница Графосрем Шид 1998

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היו לו אח, דרגוטין, ואחות בשם ברניאצ'ה נמאניץ'
  2. ^ D.Bataković עמ' 29
  3. ^ לפי חוברת התקליטור "חילנדר", סטודיו א, אתוס, ספריית הפטריארכיה הסרבית ומנזר חילנדר, בלגרד 1998]
  4. ^ -1975 Divine Comedy,The Paradise - Princeton University Press- תרגום לאנגלית עם ביאורים Comentary Charles S.Singleton Bollingen Series LXXXII ע' 329