דורס

דורס
Durrës
	סמל דורס
	חוף דורס
	חוף דורס
מדינה	אלבניה
מחוז	דורס
תאריך ייסוד	627 לפנה"ס
שטח	338.3 קמ"ר
גובה	0 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	153,614נתון עיריית דורס, הכוללת שש יחידות מנהליות. העיר עצמה מנתה 101,728 תושבים, והאזור העירוני כ-195,920 (2011). (2023)
‑ במטרופולין	265,330 (2011)
‑ צפיפות	454 נפש לקמ"ר (2023)
קואורדינטות	41°18′48″N 19°26′45″E / 41.313333333333°N 19.445833333333°E
	https://durres.gov.al/
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת אלבניה רגילה) טירנה בראט שקודרה הים היוני הים האדריאטי יוון מקדוניה; הצפונית; קוסובו מונטנגרו דורס

ערך זה עוסק בעיר באלבניה. אם התכוונתם לעוף דורס, ראו עופות דורסים.

דוּרֶס (באלבנית: Durrës, באיטלקית: Durazzo, ביוונית: Δυρράχιον (דיראכיון) או Επίδαμνος (אפידאמנוס), בטורקית: Dıraç) היא העיר השנייה בגודלה באלבניה, בירת מחוז דורס(אנג') ואחת הערים העתיקות במדינה. היא שוכנת לחוף הים האדריאטי האלבני(אנג'), כ-33 קילומטרים ממערב לבירה טירנה. עיריית דורס מונה כ-153,600 תושבים (2023), והאזור המטרופוליני שלה כ-265,000.

העיר נוסדה בשנת 627 לפנה"ס בשם אפידאמנוס בידי מתיישבים יוונים, ובתקופות הרומית והביזנטית - בשם דירכיום - הייתה עיר נמל ומצודה חשובה ונקודת המוצא של ויה אגנטיה, הדרך הרומית שקישרה את החוף האדריאטי עם פנים הבלקן. לימים שלטו בה ונציה והאימפריה העות'מאנית, ובין השנים 1914 ל-1920 אף שימשה בירת אלבניה. כיום היא מן המרכזים הכלכליים החשובים במדינה, בעיקר בזכות קרבתה לאיטליה ובזכות הנמל שלה שהוא הגדול באלבניה. בין אתריה הבולטים ניצב האמפיתיאטרון הרומי, הגדול בבלקן.

גאוגרפיה

דורס שוכנת לחוף הים האדריאטי במרכז אלבניה, על מישור סחף שטוח המשתרע בין שפכי הנהרות ארזן (אנג') ואישם (אנג'), במפרץ דורס. גרעינה ההיסטורי של העיר היה תחום בים ממערב ומדרום, במישור שהיה ביצתי במשך דורות ממזרח, וברכס גבעות נמוך הנמתח צפונה בין המישור לים. כיום מתפשטת העיר מזרחה אל תוך המישור ודרומה לאורך החוף לעבר העיר קבאייה, ולאורכו צמחו שכונות מגורים, בתי מלון וכפרי נופש.

מאז הרפורמה המנהלית של 2015 כוללת עיריית דורס, נוסף על העיר עצמה, חמש יחידות מנהליות - אישם, קטונד אי רי, מאנז, ראשבול וסוקת - המקיפות את חלקו המערבי והצפוני של מחוז דורס לשעבר. שטח השיפוט נמתח ממפרץ ללז' וכף רודון (אנג') בצפון ועד לצוק קוואיה (אנג') בדרום. העיר נמצאת כ-33 קילומטרים ממערב לבירה טירנה, ושתיהן יוצרות יחד אזור מטרופוליני אחד.

אקלים

האקלים בדורס ים תיכוני עם קיץ חם (מסוג Csa בסיווג קפן), והטמפרטורה הממוצעת השנתית עומדת על כ-15.9 מעלות צלזיוס. הקיץ חם ויבש והחורף מתון יחסית; הטמפרטורה החודשית הממוצעת נעה בין כ-7.5 מעלות בחורף לכ-23.8 מעלות בקיץ. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בעיר הייתה 39 מעלות (אוגוסט 1957), והנמוכה ביותר מינוס 6.2 מעלות (ינואר 1954). מרבית המשקעים יורדים בחודשי החורף, וכמותם השנתית נעה בין 1,000 ל-1,273 מילימטרים; נובמבר הוא החודש הגשום ביותר ויולי היבש שבהם.

מקור השם

בעת העתיקה נודעה העיר בשני שמות יווניים: אֶפִּידַמְנוֹס (Ἐπίδαμνος) ודִירָכִיוֹן (Δυρράχιον), שנכתבו בלטינית Epidamnus ו-Dyrrachium. אפידאמנוס הוא הקדום מבין השניים, ומקובל לראות בו שם ממוצא אילירי - כפי שהציע הבלשן הנס קראהה (אנג') - והוא נזכר כבר בכתביהם של תוקידידס, אריסטו ופוליביוס. הבלשן אקרם צ'אבֵּיי (אנג') קשר את השם לשורש פרוטו-אלבני שמשמעו עגל או פר צעיר.

אף שהסופרים היוונים העדיפו את השם אפידאמנוס, נשאו מטבעות העיר דווקא את הצורה דירכיון. עם השתלטות הרפובליקה הרומית על האזור בתום המלחמות האיליריות (229 לפנה"ס) אימצו הרומאים את דירכיום כשמה היחיד של העיר. לפי מסורת שנשתמרה אצל פומפוניוס מלה ופליניוס הזקן נמנעו הרומאים מן השם אפידאמנוס משום שהזכיר להם את המילה הלטינית damnum (נזק, הפסד) ונשמע להם כמבשר רעות, ואולם ייתכן שהצורה החדשה כבר הייתה נפוצה בפי תושבי העיר עצמם.

משמעות השם דירכיון שנויה במחלוקת. הסבר רווח גוזר אותו מן היוונית - δυσ (רע, קשה) ו-ῥαχία (חוף סלעי, משבר גלים) - ומייחס אותו לצוקים התלולים שסביב העיר, כפי שכבר רמז קסיוס דיו. לעומת זאת מסופר אצל אפיאנוס וסטפנוס מביזנטיון על גיבור מקומי בשם דירכיוס, שעל שמו נקראה העיר כביכול. ממצאים ארכאולוגיים מלמדים שבעת ייסודה השתרעו בשטחה שני יישובים נפרדים: יישוב על גבעה, הרחוק מן הים, שאולי נשא את השם אפידאמנוס, ולמרגלותיו הנמל שעל החוף הסלעי, שלו התאים השם דירכיון.

השמות של ימינו התפתחו מן הצורות דירכיון ודירכיום: האלבני Durrës והאיטלקי Durazzo, וכן Durus בארומנית, Drač (דראץ') בשפות הסלאביות ו-Dıraç בטורקית העות'מאנית. בעבר רווח בשפות אירופה השם האיטלקי דוראצו, אך בעשורים האחרונים דחק אותו השם האלבני דורס.

היסטוריה

העת העתיקה

העיר נוסדה תחת השם אפידאמנוס באזור הקדום איליריה על ידי מתיישבים יוונים שבאו מקורינתוס וקרקירה בשנת 627 לפנה"ס. מיקומה של העיר על החוף הסלעי, כשהיא מוקפת ביצות וצוקים, הפך את התקיפה עליה לקשה מאוד.

על פי תוקידידס, מילאה אפידאמנוס תפקיד בהתלקחות המלחמה הפלופונסית. אף שנוסדה כמושבה של קרקירה, בא מייסדהּ פאליוס דווקא מקורינתוס, שכן קרקירה עצמה הייתה מושבה קורינתית, וכמנהג התקופה הובא מייסד המושבה מעיר האם הוותיקה. כך נקשרו שלוש הערים בשרשרת של עיר אם ומושבה - קורינתוס, בתה קרקירה ונכדתה אפידאמנוס - יחס שעמד ברקע הסכסוך. קרקירה, שהייתה מעצמה ימית, נהגה בהתנשאות כלפי קורינתוס עיר אמהּ, ויריבות שררה בין השתיים.

בשנות ה-430 לפנה"ס פרצה באפידאמנוס מלחמת אזרחים בין הדמוס (אנג'), המון העם, ובין האצולה. הדמוס גירש את בני האצולה, ואלה חברו לטאולנטים (אנג') - שבט אילירי שכן - וצרו על העיר מן היבשה ומן הים. אנשי אפידאמנוס פנו לעזרת עיר אמם קרקירה, וכשזו סירבה מסרו את עירם, בעצת האורקל בדלפי, לחסות קורינתוס. קורינתוס נענתה - בין השאר מתוך טינה על זלזולה של קרקירה בעיר אמהּ - ושלחה לאפידאמנוס מתיישבים וחיל מצב. קרקירה שראתה בכך עלבון שיגרה צי, הביסה את הקורינתים בקרב ימי וכבשה את אפידאמנוס.

מכאן הסלים הסכסוך המקומי למלחמה בין שתי המעצמות. קרקירה, שחששה מעוצמת קורינתוס, נקשרה בברית הגנה עם אתונה, והתערבותה של אתונה נגד קורינתוס - בעלת בריתה של ספרטה - הובילה לקרב סיבוטה (433 לפנה"ס). כך הצית סכסוך מקומי בקצה הים האדריאטי את המלחמה הפלופונסית (431 לפנה"ס), שנלחמה הרחק משם בין אתונה לספרטה ובעלות בריתן.^[1]

ב-312 לפנה"ס האילירים צרו על העיר. הם תקפו שנית את העיר ב-229 לפנה"ס, אך נסוגו משם עקב הגעת הכוחות הרומאים, שמינו את אחד הגנרלים של האילירים שעזר להם כשליט על האזור. ב-219 לפנה"ס הרומאים כבשו את האזור. ב-180 לפנה"ס, האילירים תקפו את העיר שוב, אך הרומאים הביסו אותם.

הרומאים פיתחו את העיר והפכו אותה לבסיס צבאי וימי, ובתקופה זו שונה שמה מאפידאמנוס לדִירָכִּיוּם.

העיר שגשגה תחת השלטון הרומאי. היא הפכה לקצה המערבי של ויה אגנטיה, דרך רומית גדולה שהובילה ממנה אל צפון יוון. בשנת 48 לפנה"ס, במהלך מלחמת האזרחים ברומא, התחולל בקרבת העיר קרב דירכיום (אנג') בין יוליוס קיסר לפומפיוס. פומפיוס גבר בו, אך הובס זמן קצר לאחר מכן בקרב פרסלוס. אוגוסטוס קיסר הפך את העיר למושבה ללוחמי הלגיונות שלו לאחר קרב אקטיום. במאה ה-4 העיר הפכה להיות בירת הפרובינקיה אפירוס נובה, ועם התפצלות האימפריה הרומית דירכיום הפכה להיות חלק מהאימפריה הביזנטית. במהלך המאה ה-5 העיר נפגעה מרעידת אדמה וביצוריה נהרסו. אנסטסיוס הראשון, הקיסר באותו זמן שגם נולד בדירכיום, בנה את העיר מחדש והעניק לה חומה משולשת ומצודה, שהפכו אותה לאחת הערים המבוצרות החשובות שבחוף האדריאטי.^[2] החומות היו כה עבות, עד שלפי ההיסטוריונית אנה קומננה ארבעה פרשים היו יכולים לרכוב עליהן זה לצד זה.

כמו שאר האזור, דירכיום ספגה פלישות ברברים במהלך נדידת העמים, אך היא שרדה אותם והמשיכה לשמש קישור חשוב לאימפריה הביזנטית עם מערב אירופה.

ימי הביניים

השלטון הביזנטי באזור התחיל להתערער מהמאה ה-9 בגלל הבולגרים בהנהגת סימאון הראשון, קיסר בולגריה, אם כי העיר נותרה בשליטה ביזנטית עד לסוף המאה ה-10, כאשר סמואיל הראשון כבש אותה והחזיק בה עד 1005.

ב-1082 הנורמנים בהנהגת רובר גיסקאר ובנו בוהמון כבשו את העיר בקרב. הביזנטים חזרו לשלוט בעיר כעבור מספר שנים, אך היא נכבשה בשנית על ידי ויליאם השני, מלך סיציליה הנורמני ב-1185. ב-1205, לאחר מסע הצלב הרביעי, העיר עברה לשלטון הרפובליקה של ונציה, שיצרה באזור את דוכסות דורצו. הדוכסות נכבשה ב-1213 על ידי נסיכות אפירוס. ב-1257 העיר נכבשה על ידי מנפרד, מלך סיציליה, אך היא נכבשה מחדש כעבור שנתיים. ב-1278 נסיך אפירוס אולץ למסור את העיר לשארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה. במאה ה-13 כבר מתועדת בעיר קהילה יהודית שעסקה בסחר המלח. עולי רגל שעברו בה ב-1322 תיארו אוכלוסייה מעורבת של לטינים, יוונים, יהודים ואלבנים.

במהלך השנים הבאות העיר החליפה ידיים מדי כמה שנים והתפתחה בה קהילה קתולית. באמצע המאה ה-14 עברה העיר לידי משפחת האצולה האלבנית תופיה (אנג'), וקרל תופיה (אנג') ובנו שלטו בה עד שהרפובליקה של ונציה חזרה לתפוס אותה ב-1392. העיר הדפה מצור של הסולטאן העות'מאני מהמט השני ב-1466, אך לבסוף העות'מאנים כבשו אותה ב-1501.

התקופה העות'מאנית

תחת השלטון העות'מאני תושבים רבים מהעיר התאסלמו ונבנו מסגדים רבים. שם העיר שונה לדיראץ' וחשיבותה קטנה מאוד. בשלהי המאה ה-17 התאוששה כלכלתה במידת מה בזכות מכרות המלח שבסביבתה, וב-1700 פתחו בעיר צרפת, אנגליה, הולנד ואוסטריה קונסוליות. באמצע המאה ה-19 חיו בה רק 1,000 אנשים ב-200 בתים.

אלבניה המודרנית

העיר הייתה פעילה בתנועת השחרור האלבנית. דגל אלבניה הונף בה ב-26 בנובמבר 1912 אך היא נכבשה על ידי סרביה כעבור שלושה ימים כחלק ממלחמת הבלקן הראשונה. סרביה הקימה באזור את מחוז דורס, אך היא נסוגה ממנו באפריל 1913, והוא הועבר לאלבניה. העיר הפכה לבירה הלאומית השנייה של אלבניה, אחרי ולורה, ב-7 במרץ 1914. במלחמת העולם הראשונה העיר נכבשה תחילה על ידי איטליה ב-1915, לאחר מכן על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנים 1916–1918, ולבסוף היא נכבשה על ידי מדינות ההסכמה והוחזרה לאלבניה. היא נותרה הבירה עד ה-11 בפברואר 1920 כשהוחלט להעביר את הבירה לטירנה.

רעידת אדמה ב-1926 פגעה בעיר, ובנייתה מחדש בסגנון איטלקי העניקה למרכזה את חזותו של ימינו. בתקופת שלטונו של המלך זוגו הראשון פרחה העיר בזכות השקעות איטלקיות: ב-1927 נבנה בה נמל מודרני, ועל גבעה סמוכה הוקם ארמון קיץ מלכותי המשקיף על העיר עד היום.

במלחמת העולם השנייה דורס, כמו יתר אלבניה, סופחה לאיטליה בין 1939 ל-1943 ושמה שונה בחזרה לדורצו, ולאחר מכן נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ב-1944. העיר הייתה חשובה אסטרטגית ושימשה כבסיס לפלישה האיטלקית ליוון. העיר ניזוקה קשות מהפצצות בעלות הברית, והכוחות הגרמנים פוצצו את נמל דורס כשנסוגו ממנה.

תחת שלטונו של אנוור הוג'ה העיר נבנתה מחדש במהירות, הוקמו באזור שלה תעשיות כבדות שונות והנמל שלה הורחב. ב-1947 נחנכה ממנה מסילת הרכבת הראשונה באלבניה, אל טירנה (אנג'). בסוף שנות ה-80 שמה שונה לזמן קצר לדורס-אנוור הוג'ה.

עם קריסת המשטר הקומוניסטי באלבניה ב-1990, העיר הפכה למוקד הגירה מאלבניה, כשספינות נחטפו והוכרחו להשיט מהגרים לאיטליה. עקב כך, איטליה התערבה צבאית והשתלטה על נמל העיר. ב-1997 אלבניה נכנסה למצב של אנרכיה עקב תרמית פירמידה שקרסה, וכוח שמירת שלום בהנהגת איטליה הוצב בעיר ובערים אחרות.

עם תחילת המאה ה-21 החלו עבודות נרחבות בעיר במהלכם רחובות רבים רוצפו מחדש ופארקים זכו למתיחת פנים.

בנובמבר 2019 הכתה את דורס וסביבתה רעידת אדמה חזקה שהחריבה מבנים רבים וגבתה כחמישים הרוגים באזור.

אוכלוסייה

דורס היא העיר השנייה בגודלה באלבניה, ומספר תושביה תלוי בהגדרת השטח. העיר עצמה - היחידה המנהלית דורס - מנתה במפקד 2023 כ-101,728 תושבים, עיריית דורס כולה, שאליה סופחו ב-2015 חמש יחידות מנהליות נוספות, מנתה כ-153,614 תושבים, והאזור העירוני כ-195,920 (מפקד 2011). האזור המטרופוליני של העיר מונה כ-265,330 תושבים. במפקד 2023 נרשמה בעיר ירידה של כ-10% לעומת 2011, אז נמנו בה 113,249 תושבים (56,511 גברים ו-56,738 נשים) - הירידה הראשונה בתולדותיה המודרניים, בהתאם למגמה ארצית.

רוב תושבי העיר הם מוסלמים סונים. האסלאם התבסס בדורס עם הכיבוש העות'מאני בתחילת המאה ה-16, ובמהלך ארבע מאות שנות השלטון העות'מאני התאסלם חלק ניכר מן האוכלוסייה. המיעוט הנוצרי הוא ברובו אורתודוקסי, לצד קהילה קתולית קטנה. שורשי הנצרות בעיר עתיקים: המסורת מייחסת את ייסוד הבישופות לשליח פאולוס, היא נזכרת כבר סביב שנת 58 והועלתה למעמד ארכיבישופות ב-449. מאז 1923 שייכת דורס לכנסייה האורתודוקסית העצמאית של אלבניה (אנג'), במסגרת הארכיבישופות של טירנה-דורס. בין בתי התפילה הבולטים בעיר נמנים המסגד הגדול (אנג') משנות ה-30 של המאה ה-20, מסגד פאתיח (אנג') משנת 1502 - מן הוותיקים בעיר, הקתדרלה הקתולית המשותפת סנטה לוצ'יה (1868)^[3] וכנסיית גאורגיוס הקדוש האורתודוקסית.

כלכלה

דורס היא קישור חשוב בין אלבניה ומערב אירופה הודות לנמל שלה ולקרבה שלה לערי נמל איטלקיות, כמו בארי. בעיר פועלות גם מספנה ותעשיות של מוצרי עור, פלסטיק וטבק, וסביבתה ידועה בחקלאות ובייצור יין.

תיירות

חופי העיר מושכים תיירים כבר שנים רבות, ורבים מאנשי אלבניה מבלים את חופשות הקיץ שלהם בחופי דורס. העיר וחופיה הם יעד פופולרי לתיירים מאלבניה ומחוצה לה, ומעריכים שמבקרים בה כ-800,000 תיירים כל שנה. רצועת החוף הדרומית, באזור גולם, פותחה לתיירות המונית, ואילו מפרץ ללז' שמצפון לעיר נותר טבעי ברובו ומיועד לתיירות יוקרה.

תחבורה

הנמל של דורס (אנג') הוא הגדול באלבניה ומן הגדולים שבים האדריאטי, ותורם תרומה מכרעת לכלכלת העיר. הוא משתרע על כ-65 הקטאר ביבשה ו-67 בים, ובשנת 2009 עברו דרכו כ-3.1 מיליון טונות מטען. מהנמל יוצאות מעבורות סדירות לערי הנמל האיטלקיות בארי, אנקונה וטריאסטה. ב-2011 נחנך בו מסוף נוסעים חדש שהגדיל את קיבולתו לכ-1.5 מיליון נוסעים בשנה.

דורס היא נקודת המוצא המערבית של המסדרון הפאן-אירופי השמיני (אנג'), המחבר את חופי האדריאטי עם חופי הים השחור. הדרכים הראשיות SH2 ו-SH4 מקשרות אותה עם טירנה ועם דרום המדינה בהתאמה, והיא משמשת צומת מרכזי של הרכבת האלבנית - מסילת דורס-טירנה, הראשונה במדינה, מצויה בשנים האחרונות בשיקום. נמל התעופה של טירנה מרוחק מן העיר כ-25 קילומטרים.

תרבות

חיי התרבות בעיר מתרכזים סביב תיאטרון אלכסנדר מויסיו, הקרוי על שם השחקן יליד העיר אלכסנדר מויסיו, לצד תיאטרון האסטרדה, תיאטרון בובות ותזמורת פילהרמונית. מדי שנה, בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע הבינלאומי (אנג'), שהוקם ב-2008 והקרנותיו מתקיימות באמפיתיאטרון העתיק. אדריכלות העיר משלבת שכבות מתקופותיה השונות - איליריות, יווניות, רומיות ואיטלקיות - ובמאה ה-21 קמו בה שכונות מודרניות עם בנייני מגורים גבוהים ומרכזי קניות. מועדון הכדורגל המקומי, טאוטה, הוא מהוותיקים בליגה האלבנית.

השכלה

מוסד ההשכלה הגבוהה המרכזי בעיר הוא אוניברסיטת אלכסנדר מויסיו (אנג'), שנוסדה ב-2005 ולומדים בה כ-20,000 סטודנטים. בשונה משאר האוניברסיטאות הציבוריות במדינה היא מיישמת מודל לימודים בהשראת השיטה האמריקאית: באחד ממסלוליה, למשל, משלבים הסטודנטים לימודים עיוניים עם התמחות מעשית בתשלום, ומחליפים מדי סמסטר בין ספסל הלימודים לעבודה בבנקים ובחברות שותפות.

אתרים בעיר

מן העיר העתיקה שרדו קטעים מחומתה הביזנטית, שהוקמה בימי הקיסר אנסטסיוס. בקצה הדרומי של החומה, סמוך לנמל, ניצב מגדל ונציאני שהוא חלק מטירת דורס (אנג'). במרכז העיר שוכן המוזיאון הארכאולוגי (אנג'), הגדול באלבניה, ובאוספו ממצאים מן העיר העתיקה מן התקופות האילירית, היוונית, ההלניסטית והרומית, ובהם מצבות, סרקופגים ופסלוני ונוס. יצירת הפסיפס הנודעת ביותר של העיר, "יופייה של דורס" (אנג'), נחשפה ב-1916 ומוצגת כיום במוזיאון הלאומי בטירנה. על גבעה סמוכה ניצבת הווילה המלכותית שהקים המלך זוגו כארמון קיץ.

האמפיתיאטרון הרומי

האמפיתיאטרון הרומי, הסמוך לנמל, הוא הגדול בבלקן. הוא נבנה במאה ה-2 לספירה, ככל הנראה בימי הקיסר טראיאנוס, והכיל בשיאו כ-20,000 צופים. במאה ה-6 הוקמה בתוכו קפלה נוצרית מעוטרת פסיפסים, המוקדשת לאסטיוס (אנג'), הבישוף הראשון של העיר וקדוש מעונה. המבנה נתגלה מחדש במקרה בראשית המאה ה-20 ונחפר בשלבים עד שנות ה-60, ובנייה מודרנית שהתפשטה סביבו ואף מעליו מסכנת את שימורו. בשנת 2013 נכלל ברשימת אתרי המורשת המאוימים באירופה מטעם ארגון אאורופה נוסטרה, והוא מועמד להיכרזה כאתר מורשת עולמית.

מנהל וסמל

בראש עיריית דורס עומד ראש עיר נבחר, ולצדו מועצה עירונית של 51 חברים, ושניהם נבחרים לכהונה בת ארבע שנים. סמל העיר, שאושר ב-1995, כולל מגן לבן על רקע כחול-טורקיז ובו חומת המבצר של העיר. על המגן מופיע אריה זהב על רקע אדום, סמל משפחת תופיה (אנג') ששלטה בעיר בימי הביניים, ומתחת למגן ניצבת ספינת ליבורנה מוזהבת.