מעברת עפולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מעברת עפולה הייתה מעברה אשר התקיימה בעפולה, משנת 1950 עד אמצע שנות ה-60. מעברת עפולה הייתה אחת המעברות האחרונות להתחסל, בגלל מיקומה האטרקטיבי בתוך העיר, לעומת השיכונים שהיו במרחק רב ממרכז העיר. המעברה הורכבה משתי מעברות משנה[1]: עפולה א' ועפולה ב'.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 הוקמה המעברה הראשונה של עפולה, מעברה א', על שטח בבעלותו של נחום מגזניק, במרחק של כמה צעדים ממרכז העיר[2]. תחילה ישבו התושבים באוהלים ולקראת סוף 1950 הוקמו עבור 200 משפחות צריפוני פח ועוד 60 משפחות נותרו באוהלים. אוכלוסיית המעברה כללה מספר רב של משפחות, ובניהם גם כמה עשרות רווקים. באותו פרק זמן הוקמה גם מעברת עפולה ב', בדרך ממרכז העיר למרכז רפואי העמק, במקום בו שוכנת כיום הבריכה הציבורית. במעברה ב' הושלם החלפת האוהלים בפחונים עד תחילת 1951[2][3].

בהמשך הוקמה מעברה ג' מצפון לעיר, אך לאור התמעטות תושביה הוחלט ביוני 1952 על סגירתה בהקדם[4]. בדצמבר 1954 דווח שמעברה ב' היא לקראת חיסול, לאור מעבר תושבי המעברה ל-200 יחידות דיור שהוקמו בשיכונים בעפולה עילית ובגבעת המורה[5]. לאור מיעוט התושבים והכוונה לסגור את המעברה עד הקיץ, סבל המקום מהזנחה[6]. המעברה לא נסגרה בשנת 1955 ובקיץ 1956 עדיין נותרו במעברה כ-70 משפחות שסירבו להתפנות. המוסדות הודיעו על סגירת המים למעברה על מנת להכריח את תושביו לפנותו ולעבור לשיכונים[7][8].

לקראת סוף שנת 1958 הוחלט על פירוק מעברת עפולה ושיכון הדיירים בשיכונים בעפולה עילית[9]. היציאה מהמעברה לוותה באי נוחות: המעברה שכנה בלב העיר, בעוד השיכונים היו מרוחקים מספר קילומטרים מהעיר. כמו כן, בשיכון שכר הדירה היה גבוה בהרבה מהפרוטות שנדרשו התושבים לשלם עבור הפחונים, כך גם המסים העירוניים, המים והחשמל[10]. דבר זה הקשה על הדיירים, שרבים מהם היו עדיין מחוסרי עבודה, או שעבדו בעבודות זמניות בהכנסה בלתי קבועה[11]. למרות כל אלו, רוב תושבי המעברה העדיפו לעזוב ולעבור לבית בנוי.

בשיכון היו שלושה סוגי מבנים: צריפים, דירות בודדות דו-משפחתיים. לכל מבנה הוקצב שטח אדמה קטן שרבים הפכו לגינה. הדירות היו קטנות וכללו מטבחון, פינת מקלחת ושירותים בקצה החצר. חשמל לא היה בר השגה[דרוש מקור].

במרכז השכונה[דרושה הבהרה] היה מרכז מסחרי קטן, ובו מכולת, חנות ירקות, אטליז, בית קפה, גן ילדים ובית כנסת שבו התפללו בצוותא אשכנזים וספרדים[3].

בשנת 1961 תוכנן להקים שיכון חדש בעפולה בעל יחידות דיור בנות 50 מ"ר שהסכום הנדרש להשכרתן היה 500–600 לירות ישראליות. הציפייה הייתה שאנשי המעברה יסכימו לבסוף לעבור לדירות בבתים החדשים והמעברה שהוגדרה בפי רבים מכוערת, תחוסל[12].

בנובמבר 1962 עדיין לא הושלם פינוי מעברת עפולה וכ-60 משפחות נותרו במקום, תוך שחלק מהמשפחות מתרחבות לפחונים שננטשו על ידי אלו שעברו לשיכון[13].

באי המעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטרט משפחתי במעברה בעפולה, לעתיד השיכון הממשלתי.

הקבוצה הראשונה שאכלסה את המעברה מנתה כ-30 משפחות של עולים מיהדות תימן שהגיעו במבצע על כנפי נשרים ושהו זמן מה במחנה העולים בפרדס חנה.

הקבוצה השנייה שמנתה כ-150 משפחות, הורכבה מעולי עיראק שהגיעו חסרי כל, בהתאם לצו של שליט עיראק דאז נורי א-סעיד שנתן היתר עזיבה מותנה בוויתור על האזרחות העיראקית. גם הם הגיעו לארץ ישראל דרך שדה התעופה בלוד, דרך שער העלייה ועד למעברת עפולה. 

הקבוצה השלישית מנתה כ-180 משפחות של עולי רומניה. קבוצת זו הגיעה דרך הים באנית 'טרנסילבניה'. רבים מהעולים הגיעו ישר מהאוניה, אולם רבים באו דרך מחנה המיון של שער העלייה. סיפור עלייתם היה שונה מן הקבוצות הקודמות – יהודים רבים ברומניה רצו לעלות לישראל, ועשרות אלפים השתייכו בעבר לתנועה הציונית, עד שנאסרה פעילותה של זו בשנת 1948. כחלק מתוכנית דמורליזציה של השלטון הקומוניסטי ברומניה דאז, דאג השלטון לכלול בין העולים לישראל קומוניסטים יהודים מוסווים. משימתם של אלו הייתה לשוב לרומניה ולהציג את המציאות הקשה השוררת בישראל, ובכך להניא מרעיון העלייה את היהודים השואפים לעלות לישראל. תוכנית זו כשלה שכן שרבים מהקומוניסטים בחרו להישאר והחלו להתערות בישראל. רובם היו סוחרים ואנשי מקצוע, בעלי רצון עז לעבוד ולהתפרנס.

קבוצות קטנות יותר שהגיעו למעברה היו עולים מפרס, ממצרים, מטורקיה, מגיברלטר ומצפון אפריקה. עימם הגיעו כעשר משפחות מיוצאי פולין[3]. כן התגוררה במעברה משפחה משאנחאי, האב פליט מאודסה והאם יהודיה סינית[2].

מוסדות ושירותים ציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסדות במעברה היו מצומצמים. תושבי המעברה הסתייעו בדרך כלל במוסדות ובשירותים העירוניים הכללים של העיר הקרובה שפרשה עליהם את חסותה. ילדי המעברות בגיל בית ספר למדו בשני בתי הספר שבעיר: בית הספר "יזרעאל" של זרם העובדים, ובית הספר "אוהל מאיר" של הפשט הדתי. לרוב, השכלתם הופסקה עם סיום בית הספר היסודי, ורוב ילדי המעברות לא המשיכו לחינוך תיכוני בתיכונים שבעיר.

עולי תימן הקימו במעברה שלושה בתי כנסת בדירותיהם, כשהם משתמשים בתשמישי קדושה אשר הביאו עמם.

דורשי העבודה במעברה פנו ישירות ללשכת העבודה העירונית, וכמוהם גם הנזקקים לשירותי מועצת הפועלים המקומית, הבנקים והמועצה המקומית. ככלל, כל העניינים הופנו לשירותים ולמוסדות העירוניים הקיימים כבר בעיר עפולה.

במעברה עצמה פעלו שלושה גני ילדים: גן של זרם העובדים בניהולה של רינה ליפשיץ, גן הזרם הכללי של ויצו בהנהלת חוה סילצקי (לימים רוטשילד) וגן הזרם הדתי- מזרחי בהנהלת מלכה ליכט (לימים ברזילי). כמו כן, נפתחו במעברה אולפנים ללימוד עברית

בשנת 1951 לא היו שלוש המאפיות שפעלו באזור מסוגלותו לספק את צרכיהן של 7,000 הנפשות ונתגלה מחסור בלחם[14]. במשך מספר שנים ניתנו שעות קבלה של רופא בתוך המעברה. בקיץ 1955 בוטל נוהל זה ותושבי המעברה מחו על כך[15].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפת אזור עפולה, 1956 (הדפסה 1958) עם סימון 'מעברה' בשני מיקומים, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  2. ^ 1 2 3 חיים לנדוי, משאנחאי עד עפולה, על המשמר, 8 בינואר 1951
  3. ^ 1 2 3 יהודה עברון נכברג, סיפורה של מעברה – עפולה א', הוצאת יהודה עברון, 1992
  4. ^ מעברות בעפולה, הצופה, 11 ביוני 1952
  5. ^ מתחסלת בעפולה מעברה שניה, דבר, 14 בדצמבר 1954
  6. ^ מרדכי תל צור, "עד הקיץ תחוסל המעברה" - ומה בינתיים?, על המשמר, 15 בפברואר 1955
  7. ^ התראה אחרונה לפינוי המעברה, הבוקר, 18 ביוני 1956
    תושבי מעברה בעפולה מסרבים לעבור לשיכון, דבר, 18 ביוני 1956
  8. ^ אנשי מעברה חסמו התנועה בכביש עפולה, על המשמר, 22 ביוני 1956
  9. ^ מעברת עפולה תחוסל בקרוב, דבר, 8 במאי 1958
  10. ^ ש. ליש, המעברה ניצחה, חרות, 24 ביוני 1958
  11. ^ ראו סיפורים של אנשים ב: אהרן דולב, המעברה זועקת אלינו, מעריב, 18 במרץ 1960
  12. ^ לדרי מעברה בעפולה מוצע שיכון בעד 500 לירות, מעריב, 21 בפברואר 1961
  13. ^ אברהם מ., תחוסל מעברת עפולה, דבר, 27 בנובמבר 1962
  14. ^ מחסור ארעי בלחם גרם לקטטות במעברות בסביבות עפולה, על המשמר, 3 באפריל 1951
  15. ^ תושבי מעברה ב' בעפולה דורשים רופא במקום, על המשמר, 18 באוגוסט 1955